ראש יוסף על ברכות כה

תניא כתש"ו והוא שלם והנה לכאורה הייתי אומר דאורז שלם בלא כתישה כמו שמביאו מגורן ג"כ פה"א בשלקן כך אלא הפרש יש בין חטים לאורז הוא בענין זה דחטים שלימים אפילו ריפות שלימים אין דרך אכילתו ממ"ש כך ופה"א רק חלקא לשנים במ"מ ואורז דרך הוא שלם שלו"ק (וכן דרך ב"א ריי"ז שלם שהוסר קליפתו קשה קצת רק מעט שלקו אוכלין אותו ודרך אכילתו כך) והא דלא תנא דוחן בהאי ברייתא דריב"נ הוא או באמת דוחן שהכל וכ"פ הר"מ ז''ל שם: אלא המקשה דהקשה מברייתא א' אורז ודוחן רוצה לומר במ"מ כמ"ק ממש ואיך הונח לו שלא תקשה מברייתא שניה דתנא אורז ולא דוחן לפום מה דס"ד דדוחן נמי דרך אכילתו ממש גרעינין שלימים בהוסר קליפתן (כן דרך ב"א דוחן שקורין היר"ז) אלא ש"מ חטים חלקא אעפ"י שהם בקליפתן או שלימים והוסר קליפה (כמו גנצ"י גריץ) במ"מ ואורז שלם ולא הוסר קליפה שלם ג"כ דרך לאוכלו ובמ"מ אבל דוחן בלא הוסר קליפתן וודאי שהכל כי אין דרך כלל לאוכלו כמו שמביאין מגורן וז"ש הרר"י כאן יע"ש היטב ועב"י בר"ח ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא בגבצ''י גרי"ץ אפילו הריפות שהוסר קליפתן וע"כ אין לאוכלו אלא תוך הסעודה ועמ"א ר"ח אות ב' ואי"ה יבואר בפריי שם

והוי יודע שחטים שלימים או שעורים וה' מיני דגן שנתבשל בקליפתן פה"א דווקא כשהם קשים קצת הא נתמעכו ביותר אעפ"י שהם בקליפתן במ"מ ושם יבואר אי"ה

והתניא הכוס"ס החטה פה"א וכו' פרוסת קיימת וכו' הכוס"ס אור"ז וכו' הא דלא תניא אורז דשהכל ולמ"ד במ"א ל"ק די"ל אורז לאפוקי מריב"נ משא"כ דוחן אין רבותא א"נ י"ל כמ"ש הרר"י דכוסס אורז היינו חיין בקליפתן או הוסר אבל בשלו אעפ"י בקליפתן ושלוק מעט במ"מ דהפרש יש בין כוס"ס חטה שפירושו חיין או שלוקין (מעט) פה"א ואורז כל ששלקו אפילו מעט בקליפתו במ"מ ומש"ה לא תניא דוחן בקליפתה וודאי אפילו שהכל לא דאין ראוי כלל וגרע משעורים ואי''ה בפריי סימן ר"ח יבואר זה ומש"ה לא תנא כאן דוחן וכאמור ועכ"מ פ"ג מה"ב ה"ב תמה למה השמיט דין אורז ירצה דין חטה חיה אפשר מדיוקא דקמח שהכל הא חטה שלימה חיה בפה"א אבל דין אורז נשתנה מחטים ר"ל אורז שלקו בקליפתו במ"מ משא"כ בחטים שלוקים וכדכתיבנא

ובתוס' ד''ה כל שיש וכו' (ל"ו ב') וכן קלייריט"ש מקמח ומים או מחלב וכו' בתוך הסעודה מ''ש קמח ומי"ם לכאורה כ"ש מדב"ש ומ"ש בתוך הסעודה לכאור' אי לדבק מבואר שהכל וכדומ' ואי לסעוד כל שיש בו ואיזו ספק וסבור הייתי לומר דספק ברכה אחרונה כל שאין בו כזית כא"פ אי כמ"ש בס"ב בר"ח או בס"ט והביאותיו לעיל אלא דאין זכר בכאן מברכה אחרונה וגם המחבר בר"ח ס"ב וס"ג בס"ב הזכיר ברכה אחרונה לא כתב וטוב בתוך הסעוד' ובס"ג ברכה א' אלא דברי אדונינו הט"ז ז"ל יפים ונאים שם אות ד"ה דהספק הוא ברוב קמח ולדבק יע"ש וא"ש מ"ש המחבר הספק בס"ג לא בס"ב להודיע שהספק הוא בברכה א' וממילא ספק נמי ברכה אחרונה יע"ש ולזה כוונו התוס' כאן ונקטי ברכה א' ממילא ברכה אחרונה כמ"ש בל"ז א' ד"ה הכוס"ס ומ''מ מ"ש בלעקי"ך צ''ע דהוה פת הבאה בכסנין וכבר הרגיש מזה בספר חמד משה ואי"ה יבואר בפריי מזה בסימן קס"ח וכאן אין להאריך בזה כעת

ובתוס' ד''ה הכוס"ס חטה וכו' שהרי קמחא וכו' כוסס חטה חיה וכו' ונכון להחמיר קליות או חטים שלוקות הנה לאו ראיה מאמוראים לתנאים אלא רצו להודיע דכוסס חטה אפילו חיה דל"ת דווקא שלוקה פה"א הא חיה שהכל לזה כתבו דע"כ ל"פ ר"נ ור"י אלא בקמחא הא חטה שלימה חיה פה"א וכתבו שליקת ר"ל חיה יש ב' ספיקות א' לא מצינו על האדמה ב' שמא אין חשיבה אכילתה חיה לברך ברכה מעין ג' לבסוף וכתבו עוד שנכון להחמיר אפילו בשלוקת מטעם ספק א' שמא לא מצינו על האדמה ור"ת חזר בו והתוס' סוברים כר"מ ז''ל דשליק פה"א וכאמור

דברי הטור בר"ח בתחלתו שכתב ומתוך חשיבתן קבעי ברכה מעין שלש צ"ע לכאורה דהא בר"ט כתב בסופו דברכה מעין שלש ד"ת הוה א"צ לטעם חשיבתן גם לשון קבעו וכו' ולולא דמסתפינא הייתי אומר דספק דרבנן לקולא אע"ג דלא תסור ד"ת לדעת הר"מ ז"ל בשורש א' הם הקילו (עיין במהר"י די לואין ז"ל שם) ויש שהחמירו ואסמכתא כיון דמסמיך להו אקרא החמירו בו בד"ת וא"ש מ"ש בר"ט דמסמיך עב"י שם ומ"ש מדאורייתא היינו אסמכתא ולא תסור החמירו בספיקו אלא שלא מצאתי חידוש כזה ואין לבדות מלב ח"ו דבר שלא הוזכר בפוסקים ראשונים וצ"ע ובכללים כתבנו מזה

ע"ב גמ' אמר רב יוסף האי חביצ"א ביארתיו לעיל ועתה אבאר עוד הנה כפי הנראה רש"י ור"מ ז"ל בפ"ג מה"ב ה"ח א' הם לפי בה שהגיהו גדולי ספרד מלת א"ו ומחקו האל"ף רק ואם אין כזית ועברה צורת הפת תרתי לגרועותא במ"מ הא חדא לטיבותא המוציא ובהמ"ז ויש ב' דינים א' בישול או ע"י מרק אם יש כזית אעפ"י שאין תואר לחם או תואר פחות מכזית המוציא השני סולת כך בלי עירוב המוציא ודין הא' מברייתא בישלה פרוסת קיימת וכירושלמי כזית אעפ"י שאין תואר לחם וכרב יוסף דאמר כזית ולא התנה תואר אלא דסבר פחות מכזית לא מהני תואר ור"ש ורבא מוסיפים תואר מהני ודין השני מסברא דסולת בלי עירוב לא יצא מתורת פת והא דמקשה מלוקט אמנחות קאי וה"פ אם היה חמץ כיוצא בזו היה ענוש כרת (דל"ת לאו אכילה מקרי בסולת) ואם מצה המנחות וכו' (ומ"מ קשה מ"ש חה"ר איך יוצא ידי מצה הא בעינן נאכל בכל מושבות) אבל התוס' ד"ה אמר רבא כתבו לרש"י כזית אין מעלה רק תואר לחם וירושלמי בהווה דיבר היינו דלרש"י אין הכרח לומר בע"א ור"ש פליג לגמרי ארב יוסף או רב יוסף כזית ותואר בעי אבל לפירוש התוס' והרר"י דבישול ל"ש תואר כלל בהכרח פריסת קיימת כזית מהני וכ"ש במרק כזית בלא תואר מהני ועיין ש"ע קס"ח קרעפלי"ך היינו ביש בהם כזית ותואר בבישול ובפריי אי"ת יבואר זה: ואיך שיהיה קשה מה פריך מלוקט מכולן לפי' התוס' והרר"י דמיירי כך בלא מרק כלל הוה סולת בעין כעין מצה שגוררין לכ"ע מודה רב יוסף דהמוציא ורב יוסף במרק עכ"פ מיירי ולכך בעי כזית וצ"ע ועיין ב"י קס"ח מ"ש דין הא' מרב יוסף לכאורה זה יצדק לפירש"י אבל לתוס' י"ל ולחלק בין בשול למרק וע"ש עוד ב' דרכים בישוב דברי הר"מ ז"ל בה' ברכות פ"ג ה"ח ובש"ע סתם בקס"ח כדעת הרר"י וב' פירושים המה מהר"י פאסי ומהר"י שושן ופי' הב"י ואין להאריך כאן

פסק המחבר בא"ח ר"ח ס"ט צ"ע טובא כמ"ש המ"א וא"ר שם וכמעט היא דרך פשרה וממ"כ בפת לאחריו מעין שלש למה יברך בנ''ר והלא בדייסא מברך בנ"ר וכדומה שבפריי לא"ח הלכות פסח בפתיחה הארכתי בזה אמנם כן אקדים לך הקדמה כי הראב"ד ז"ל סובר פחות מכזית תחלה במ"מ ואחריו מעין שלש כמבואר סוף פ"ה מה"ב בהשגות הר"א ז"ל וחה"ר הביאו ברכות כ' ב' דלא כרב עוירא אלא כאביי בפ"ג שאכלו להוציא אחרים כזית דגן ד"ת וכו' והמחבר בקס"ח פסק היפך דבריו תחלה המוציא ואחריו ולא כלום והנה טעם הר"א ז"ל יש לתת תבלין כי ר' יוחנן ור"ל פליגי בח"ש אי מ"ה או מדרבנן וטעמא דחזי לאיצטרופי כזית כא"פ כמבואר אצלינו במ"א באורך וא"כ לר' יוחנן באיסורין אכילה כזית למלקות וח"ש לאיסורא משא"כ בברכת המזון דאכל"ת בכזית פשיטא דח"ש אין מברך דהתורה פטרתו אבל לר"ל דבכ"מ דרבנן הוא והחמירו היה נראה להחמיר לברך פחות מכזית בהמ"ז מדרבנן אלא דקיי"ל כר"י ומ"מ אפשר דבח"ש בעי בריכי ברכה א' מעין שלש יהיה מ"ה או מדרבנן ומההיא דר' יוחנן שאכל זית מליח ובצר לגרעינותא לקמן ל"ט א' י"ל דברכת זיי"ן מינים מדרבנן הוא אין לברך על פחות מכשיעור משא"כ פת מ"ה ראוי להחמיר בח"ש עכ"פ ברכה מעין שלש אלא שבחה"ר השיג עליו בל"ז ב' דאיהו לשיטתיה דזיי"ן מינים מ''ה כמבואר בריש כיצד מברכין יע"ש ודעת הרי"א ז"ל לכאורה סובר זיין מינים דרבנן מדשתיק ליה להר"מ ז"ל בפ"א מהי"ב הי"ב כל הברכות אם נסתפק וכו' ש"מ אדוי אודי ליה דרבנן הוה אין ראיה מזית מליח ואי"ה לקמן ל"ט אבאר עוד בזה ואמנם נצטרך להקדמה אחרת כי בי"ד שכ"ד סעיף ט' פסק דגן עם אור"ז חייבת בחלה אעפ"י שאין כזית כ"פ ועש"ך שם או דאורז גריר או טכ"ע ד"ת (וכולו נהפך להטעם כמ"ש בתמ"ב בא"ח כדעת הר"ר יוסף יע"ש) עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והראב"ד ז"ל בה' פסח ובשאר דוכתי השיגו דווקא כזית כא"פ והשתא לפ"ז בפת באין כזית כא"פ ממ"נ ברכה מעין שלש ממ"נ כי להר"מ ז"ל שלש ברכות אם נאמר הטעם דטכ"ע ד"ת (עיין ה' מ"א פט"ו אי מכ"ע ד"ת להר"מ ומ''מ המחבר בי"ד צ"ח פסק ד"ת יע"ש) וכולו נהפך כמ"ש הרא"ש ז"ל וכמ"ש הש"ך שם וא"י להראב"ד דידיה נמי מברך עכ"פ ברכה מעין שלש (ונאמר ברכה מעין שלש הוה עכ"פ בברכה א' מברכת המזון ויש בו מחלוקת ואי"ה בפריי יבואר זה) וממ"כ א"ש פסק זה לכ"ע משא"כ דייסא בנ"ר דשמא כזית כא"פ כר"א ז"ל וכאן ברכה זו מדרבנן ובח"ש אין מברך כלל והבן ועיין עוד להר"מ ז"ל כל ספק מ"ה שריא וכאן אין להאריך ואי"ה בפריי' עוד וכאן רק לעורר ודי למבין

גם מ"ש המחבר בס"ט אם יש טע"ם דגן מברך המוצי' י"ל להמוצי' צריך טעם דגן הא למ"מ א"צ טעם דגן וי"ל עוד בע"א וכאן אין להאריך: טרוקנין וכו' כובא דארעא וכו' גביל מרתח לפירש"י ההבדל שבין טרוקנין לטרית' שזה גומא בכורה ושופך שם יש לו תואר לחם וזה טריתא נשפך על הכירה ומתפשט ואין לו תואר לחם עיין רא"ש ומכל מקום גביל מרתח מים רותחין על קמח עיין הררי"י וכמו שכת' והא דלחם העשוי לכותח כעבין או כלמודין עיין בי"ד שכ"ט ס"ב וס"ג ונפל ט"ס בדפוס פיורדא בס"ג וצ"ל עיסה שבלילתה עבה (לא רכה) והכלל בחלה בלילתה עבה ע"ד לאפות לחם בתנור או באלפס נתחייב מיד בחלה עריסותי"כם לחם כתיב היינו בשעת עריסה עד לח''ם אע"ג דנמלך אח"כ ועשה סופגנין חייב מ"ה בחלה בא"י: וע"ד לבשלה אע"ג עבה אין חייבת בחלה ולפ"ז עיסה שלשין בלא בצים למאכל שקורין טשופ"קליך וכדומה פטור מחלה אבל הרבה פוסקים סוברים דמגלגול חייבת בחלה אע"ג ע"ד לבשל ולחם לכותח מיירי בלילתה רכה ומפרישין חלה בלא ברכה עש"ך שם אות ג' ד': ועיסה ללאק''שין עם ביצים לכאורה הוה ס"ס שמא מי ביצים פטורה מחלה ושמא ע"ד לבשל פטורה מחלה וי"ל הא בלא"ה אפילו בלא ביצים הוה ספק דרבנן לקולא אלא שיש לעיין אם ספק דרבנן במקום שיש לתא דחיוב מיתה אם אמרינן ספק דרבנן לקולא כה"ג ועיין בחולין בהעור והרוטב הא דנתגייר והיה לו עיסה וא"י אם עד שלא נתגייר וכו' ובהרע"ב ושאר פוסקים שם וכמדומה שבספר ג"ו דברנו מזה דלא אמרינן שם אוקי אחזקה מדרבנן שיש חיוב מיתה טבל ה"ה אפשר בספק דרבנן כה"ג ומיהו ס"ס אמרינן אפילו בכרת (עיין ר"מ הלכות טומאת גירסא ספק כרת ואין להאריך כאן) ועי"ד ק"י בחלב מהני ס"ס ואין להאריך כאן: ודע שמ"ש בס"ג בשכ"ט גלגלה ע"ד סופגינן ונמלך לעשותו לחם חייבת היינו אפילו אם אח"כ נמלך עוד ועשה סופגנין דאי עשה לחם אפילו בלילתה רכה נמי כמ"ש ס"ב ויראה כה"ג מדרבנן הוה והא דאמרינן בשמעתין עשאן כעבין כלמודין פירשו בחה"ר והרר"י ע"ד כעבין ולפי שדברים אלו עיקרי'