ראש יוסף על ברכות כב

במ"א ואפילו כ"ש אסור להנו"ת בלא ברכה אפילו לרפואה כל שהחיך נהנה כדמסיק ל"ו א' והא דגוזל כנסת ישראל היינו אומה ישראלית בכללה, כפירש"י ז"ל שהאוכל בלא ברכה הפירות לוקין מלבד שמכריע וכו"לף וכו' פסקא חוץ מיין עד גופא מ"ש שמן נמי לעלוי' יש לעיין הא מזיק כדלקמן אם לא ע''י אניגרון והא דפריך מרב יהודא ולא ממשנה חוץ מיין הא שמן לא אין למידין מכללות כ"ש כאן: והא דאמר כל הזן יראה דהפרש יש בין זן ובין מזון כי זן הפועל ע"ד הזן את הכל ומזין מפועל שם הוסיף מ"ם כמו משכן מקדש וכו' וחמשת המינים הם בעלי שם שעיקר המזון מהם ומ"ש רש"י ד"ה סעיד חשיב טפי ממ"זון א"י מזן היל"ל אלא דסעיד משמע אפילו טפי ממזון דהיינו מחמשת המינים ואהא פריך אי הכי נבריך שלש ברכות כמו על הפת ורש"י ד"ה אי הכי ל"פ כן אלא דמזון הוה יע"ש והא דאמר אלא חמרא סעיד ומשמח ופיר"שי לא כדאמרת וכו' מלת אלא י"ל דל"ש כן ואי דס"ד דפת משמח וסעיד הא לא ס"ד אלא הוה ס"ד שזה עושה פעולתו המפורש וזה פעולתו

גופא וכו' אוזוקי מזיק ליה ופירש"י ז"ל וגבי ברכה ואכ"לת כתיב ואין זה אכילה דהא בתרומה כה"ג לאו אכילה מקרי ופטור מחומש ומפירש"י ירא"ה כסברת חה"ר ורא"ש והר"י לעיל דברכה מעין שלש ד"ת דאכלת וברכת אכלהו קאי דאל"כ האי ואכלת אין מקום כאן אלא דכל הנהנ"ה וכאן לא נהנה אלא ואכלת אכולהו ולפניו ק''ו כשהוא שבע וכו' עכ"פ ק"ו מדרבנן ולזה כתב רש"י דלאו אכילה מקרי וליכא ג"כ ק"ו ובפריי בסימן ר"ט יבואר עוד

דף ל"ו ע"א גמ' הוה ליה אניגרון עיקר וכו' הב"ע בחושש וכו' בטור הביא בסי' ר"ב דברי ה"ר יוסף דה"ה אין חושש בגרונו אם שמן הרב"ה וע"י אניגרון בפה"ע והא דאמר הב"ע שחושש כלומר דניתן שמן הרבה וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה החושש וצר"יך ליתן שמן הרבה ודוגמא נקיט דכל שעשה עיקר מהשמן אלא שא"א לשתות לבדו דמזיג לי' ומערב מעט אניגרון שמן עיקר מעיין ש''ע שם וספר ב"ח אין בידי כעת לעיין ביה ובאמת לכאורה סברת הר"ר יוסף ז"ל נכונה דכל שאניגרון אין עושה רק העדר ההיזק תו מברך על השמן פה''ע ול"ד לירקות שטובים חיין יותר ממבושלים וע"י הבשר טובים מבושלים שיש לברך שהכל דבשר עיקר משא"כ דהשמן טוב ונהנה אלא דמזיק ליה בפ"ע וע"י אניגרון מסיר ההיזק ויבואר עוד לקמן אי"ה בהא דירקות טובים חיים וכו': ומ"ש הטור ראיה מר"מ ז''ל פ"ח מה"ב הלכה ב' ז"ל שם אבל שותה לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך שהכל שהרי לא נהיגה בטעם השמן קשה הטעם הוא דהעיקר פוטר הטפל היל"ל כמ"ש הב"י בר"ב: ולכאורה לדיוקא אתא הטעם דלא נהנה משמן כל כך הא נהנה ועיקרו לשמן הרבה ואניגרון מעט מבריך פה"ע וזה כדעת הר"ר יוסף הפך סברת הטור והבנתו בדברי הר"מ ז"ל גם קושית הפוסקים בר"ב ומכללן המ"א ז"ל דסלקי מברך פה"א ואם נאמר דשמן הרבה ואניגרון מעט לכך מברך שהכל הוה א"ש ואי"ה בפריי יבואר זה: עיין בסמוך

ואם שותה שמן לבדו אין מברך כלל אף שהכל וכ"פ המחבר בש"ע סימן ר''ב אבל הר"מ ז"ל כתב שם דמברך שהכל יע"ש ועט"ז ר"ב אודהיכא דא' מין פטור כמו בחלה אזלינן בתר טעמא משא"כ שניהם חייבים אזלינן בתר העיקר א"כ להר"ם ז"ל דשמן בעין שהכל ה"ה אם הרבה שמן ומעט אניגרון שהכל דבתר רובא אזלינן השמן וז"ש דלא נהנה משמן כלומר השמן לבדו אין בו שום הנאה ולכך מברך שהכל על העיקר דהיינו שמן הרבה ופוטר האניגרון מפה"א משא"כ להמחבר דהשמן לחודיה פטור שהכל א"כ בשמן הרבה ומעט אניגרון מברך פה"א דבחד טעמא אזלינן היכא דא' מין פטור וכקושית מ"א שם אות י"א וכדכתיבנא ובאמת שהב"י לא סיים שהכל רק רמ"א ומיהו בספרו הארוך פירש הב"י דברי הר"מ ז"ל כלומר מברך על האניגרון שהכל ופוטר השמן ואי"ה בפריי יבואר עוד

והא דכתב הר"מ ז"ל דשמן לבדו שהכל תמהו עליה הא אוזיקי מזיק ליה: ובספר חמד משה בר"ב אות ב' הליץ והביא ראיה ממ"ש הר"מ ז"ל פרק עשירי מתרומת הלכה ח' כוסס השעורה פטור מחומש אפ"ה מברך שהכל ש''מ דהכין הוא ה"ה בשמן שהכל יע"ש וכתב שכ"כ הפר"ח ואין בידי כעת הפר"ח לעיין ביה ואמנם הכ"מ שם כתב דהיא מימרא דר' יוחנן ביומא פיוה"כ וטעמא דאכילת בהמה היא פסחים צ"א ובשר וכו') והא דקש"ה לקיקייאני אין זה מזיק ומיהו הר"מ ז"ל שם כתב בזה"ל אעפ"י שהזיק א"ע ובסמוך יבואר עוד

ואגב גררא אומר מ"ש הר"מ ז"ל שם נזיר ששתה תרומה אין משלם חומש וכתב הכ"מ הטעם דכי יאכל חולין והאי אכילת איסור וכוונתו כי יאכל קודש בשגגה דהיינו שגגת קודש שחשב שחולין הוא ולגבי חולין מקרי אכילת היתר משא"כ נזיר דלגבי חולין אכילת איסור הוא ולאו אכילה מיקרי וקשה מ"ש מאוכל תרומה ביוה"כ דפסק שם בה"ז דחייב חומש ומ"ש: גם מ"ש הכ"מ למה פסק כרבי בכוסס חטה דמשלם חומש ועמ"ש הר"י קורק"ס ז"ל מפיוה"כ דווקא שערי הא חטה חייב ומגמרא דהכא דפריך בפשיטות שמן פה"ע הא בתרומה פטור מחומש אלמא כי הדדי משוי לה ולרבנן הרי כוסס חטה דפה"א ובמלתי' קאי בברכה ואפ"ה בתרומה פטור מחומש אלא כדכתיבנא דהלכה כרבי

הכא במאי עסקינן בחושש וכו' ופירש"י וצריך שמן הרבה עיין או"ח ר"ב ס"ד לא חילק אם שמן מרובה מאניגרון או להיפך ושם בס"א בהג"ה דאזלינן בתר רובא בשכר עם יין יע"ש משא"כ ברפואה אף דאניגרון מרובה שמן עיקר ומיהו לא לרפואה אפשר הולכין בתר מין המרובה ורב ושמואל דאמרי שמן פה"ע סתם משמע בכל ענין ולכך מוקי באניגרון וזה קצת תירוץ בעד הר"ר יוסף בטור ר"ב דמוקי לה דווקא בחושש, בגרונו ויבואר בפריי עוד אי"ה: לא יערענו בתחילה בשבת כ"ה גירסת רש"י ויש בכאן חמש פירושים ודי שיטות ובקצרה רבינו יונה ותוס' ד"ה לא יערענו לדינא בחדא שיטתא קיימי דלא הותר בשבת כ"א ע"י אניגרון ובולע לא שהייה ופליגא בפירושא להרר"י לא יערענו שהייה (כפיר''שי) וה"פ לא יערענו שהיי' והיינו ע"י אניגרון אבל ע"י אניגרון ובולע שרי והלשון דחוק דהי"לל לא יערענו ע"י אניגרון אבל בולע: ולפי התוס' א"ש יערענו בולע כל לרפואה קורא יערענו והיינו בעין דאוזיקי מזיק וניכר הבליעה לרפואה ואסור אבל ע"י אניגרין בליעה שרי הפירוש השלישי פירוש הר"מ ז"ל פכ"א משבת דבין בעין או ע"י אניגרון בלועה שרי ושהייה שרי והא דאמר אבל מערב אורחא דמלתא קאמר וכ"פ בש"ע שכ"ח הפירוש החמישי הוא פירש"י ז"ל לדעתו גירסא בתחילה וה"פ יערענו שהיה והיינו בעין בכל ענין בליעה ממש נמי אסור: וע"י אניגרין צריך לכתחלה ליקח בפיו כאלו רוצה לבלוע ואף אם מעכב בגרונו אח"כ אין נראה לעין כ"כ וליכא חשש הרואים זהו הנראה לי באלו פרושים פשיטא היינו משנה חוץ מיין ולעיל דפריך טפי מרב ושמואל ועא"ר ר"ב אות ט'

קמחא דחטי פליגי רב יהודא ורב נחמן אבל דשערי מבואר לקמן דכ"ע שהכל ולענין פסק הלכה. עיין ש"ע ר"ח ס"ה ויש בכאן כמה פירושים. יש מפרשים דפליגי בחרכו או שלא נטחן היטב אבל בקמח סתם ר"י מודה שהכל וי"מ דפליגי בקמח סהם אבל חרכו מודה ר"נ בפה"א וכתבו לפי"ז אין מחלוקת לדינא בחרכו פה"א כר"י ובסתם שהכל ולכאורה נ"מ בקמחא דשערי דאי פליגי בחרכו הא דשערי שהכל (דאל"כ ליתני קמח סתם) אפילו חרכו ואי פליגי בקמח בלא חרכו י"ל הא חרכו ראוי קצת אפילו דשערי פה"א אלא שבחה"ר כתב דשערי וודאי שהכל לכ"ע אף בחרכו דקשה לקוקייאני ומיהו מ"ש בחה"ר שיש מפרשים דפלוגתייהו בלא חרכו והכי משמע דאמר עלויא בפת וחרכו אין דרך לעשותו פת קשה מאי פריך מקמחא דשערי הא דחטי פה"א דלמא בחרכו קאמר דשערי שהכל הא דחטי פה"א וכו' ומיהו הלכתא פסק המחבר בר"ח ס"ה בין חטי ושערי בין חרכו או לא חרכו שהכל יע"ש וצ"ל מ"ש עלויא בפת כפירש"י כאן ד"ה הכא אית וכו' דזית נטעו אדעתא וכו' ומשא"כ קמחא אין זורעין אדעתא דקמח קליות אלא אית ליה עלויא בפת בלא חרכו ואדעתא דהכי זרע

קמחא דשערי וכו' עלח"מ פ"ג מה' ברכות ה"ב וב"י ר"ח בשם כלבו ואבודר"הם וא"ר אות וי"ו והעולה בקיצור מדבריהם דכוסס שעורה ג' דיעות הר"מ ז"ל פה"א וכלבו שהכל ואבודרהם פוטר לגמרי (ולדידי' קמח שעורים חשיב טפי משעורים שלמים דקשים מאוד וא"א ללעוס ומאכל בהמה) והא דפריך קמחא דשערי הא דחטי וכו' לכלבו ואבודרה"ם י"ל לאשמעינן הא שעורים שלימים פה"א או פטור מכלום ועדיפא משני ומ"ש א"ר שם דהר"מ מיירי בשלוק וכלבו בחיין יפה כתב אע"ג דהכ"מ שם כתב דהר"מ ז"ל הוצא דין דגן שלוק מכוסס חטה דמשמע בין חיין או מבושלים משמע לכאורה דשעורה שלימה חיין נמי פה"א דאל"כ אין ללמוד שעורים מבושלים שלימים מחטה ומשום זה השמיט בש"ע בר"ח ס"ד שעורים שלימים והרב הוא שהגיה כן משום דר"מ נמי סובר פה"א וזה שבוש כיון דחטים חיין ומבושלים פה"א משמע ליה נהי דשעורים חיין שלימים שהכל דמאכל בהמה הא מבושלים יש ללמוד פה"א ולא בורא מיני מזונות ולענין גרי"ץ שלם וטטרקי שקורין רע"צקי יש מחלוקת אי פה"א או שהכל ברע''טשקי ובג"ריץ שלם במ"מ הואיל והוסר קליפה העליונה גם אורז ג' דיעות י"א פה"א וי"א במ"מ וי"א שהכל ע"כ ראוי דווקא תוך הסעודה עמ"א ר"ח אות ב' ואות ט' ואי"ה בפריי יבואר זה באורך

שייך לעיל לאניגרון עיין חה"ר בשם רב האי גאון דיש חילוק בשבת לחול דחושש' בגרונו בחול צריך שיכוין לרפואה הא סתמא אניגרון עיקר ובשבת סתמא נמי לרפואה דא"א בע"א ובש"ע ר"ב לא הזכיר מזה כלום רק נקיט קצרה אם מתכוין לרפואה ואם לאכילה וסתמא לא הזכיר ואי"ה בפריי יבואר

קורא שהכל וכן הלכתא עיין א"ח ה''ד טו"ז אות ד' לחלק בין גינ' לשד' (הזרע של קטניות שדה הם רק לייבשן יזרע גינ' אין ראוין לכך כ"א לאכול בעודו ירוקין ועיין ספר חמד משה ולק"מ כמ"ש גם מ"ש מערל' התם שומר הפרי יע"ש ויבוא' בפריי אי"ה) ומ"מ יש לעיין דל"ד לקורא דלא נטעי כלל אדעתא דקורא שיאכל שהרי מפסיד האילן כפירש"י ז"ל כאן ד"ה דקלא שאוכלו ממעט ענפי אילן משא"כ זרע שדה דקצת אוכלין בירוקין אפשר דבפ"א והעולם נוהגין לברך על הכל שהכל ואולי מטעם שלא לחלק בין שדה לגינה ואפשר נמי דטובים מבושלים יותר מחיין: ושרביטין שלהם כיון דהם ראוים וטובים לאכילה כמו הקטניות וודאי פירא הוה. וה"ה לענין תרומה ומעשר עיין פ"ב מהלכות תרומת הלכה זיי"ן ועמ"ש לקמן בצלף ול"ד לקליפת מראנצין שי"א שהכל דהם אין ראוין למאכל כ"א ע"י דבש גם שם דעת המ"א בר"ד אות י"ז דפה"ע ה"ה כאן לכ"ע על שרביטין פה"א

אמר רב יהודא אמר רב צלף של ערלה בח"ל זורק אביונות ואוכל קפריסין ומדערלה לאו פירא ה"ה לענין ברכה וכ"פ בש"ע סימן ר"ב ס"ו ועמ"א אות י"ז קליפת מראנצין האריך לברך פה"ע מקליפי רמון דחייב בערלה יע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דברצ"ד בי"ד מבואר ס"א דבנטע רבעי אין נוהג אלמא לאו פירא הוה ובערלה מאת הטפל כמו קליפי אגוזים הקשים דמרבינן מאת: והנה התוס' ע"ב ד"ה קליפי אגוזים וגרעינין דסברי גרעינים פירי הוה ולאו מאת