ראש יוסף על ברכות טז

כלל ועיין תמורה ד' א' פלוגתא דאביי ורבא אי עביד מהני או לאו ולמ"ד לא מהני פשוט היא דידי ק"ש לא יצא וה"ה ברכות המזון דכל דבר שבקדושה כשהו' מהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה וכו' וכבר הארכנו במקום אחר בסוגי' דתמורה הלכה כמאן ועיין בר"מ הלכות שכירות ובשאר דוכתין ואין כאן מקומו

היתה טליתו חגורה על מתניו פירש"י ז"ל לכסותו ממתניו ולמטה זה יורה הורא' גמורה כמ"ש כולם ז"ל דבגילוי ערוה אף שעוצם עיניו וגם מפסיק בין לבו לערוה אפילו הכי אסור לקרות ק"ש ומש"ה פירש דממתניו ולמטה מכוסה ומיהו דווקא חגורה ממתניו ולמטה הא ממעל ללבו חגורה תו לבו רואה ערוה אסור ולפי רש"י והר"ר שמעי' כ"ה בתוס' ד"ה והרי לבו רואה ערוה שרי הא דממתניו ולמטה רבותא דממתניו ולמעלה מגולה לבו בק"ש שרי משא"כ בתפלה ודלא כב"ח דכתב גילוי ערוה אין איסור כ"א משום לבו רואה ערוה וכבר דחה הש"ך בי"ד סימן ריש אות א' מהא דתנן חלה פ"ב האשה יושבת וקוצה חלתה אבל לא האיש הובא בברכות כ"ד א' ואי משום לבו רואה ערוה א"כ תיקשי לפעמים דלבו רואה ערוה שרי יע"ש (עיין כ"מ פ"א ברכות ה"ח כתב ברייתא והיא משנה ועיין הרע"ב פ"ב דחלה סיים עגבות אין בו משום ערוה לענין ברכה ולכאורה צ"ע טובא דלעיל כ"ד מסיק טוח"ת דבוקת הרבה שאני שוב ראיתי שזה היא לשון ירושלמי הביאו הר"ש פ"ב דחלה ומכל מקום צ"ע למה הניח תלמיד דידן ושוב ראיתי שדבריו נכונים דתלמודא דידן לפום מה דמדחה סייעתא דרב הונא אבל באמת הלכה כרב הונא ויש לומר בר"ש פ"ב דחלה שכתב דירושלמי הא באמת אף לדידן כן: שוב ראיתי למ"א ר"ו אות ה' העיר בזה על הרב יע"ש

) והוי יודע שאני מסופ' בהא דערו"לא יתרום ויברך משום גילוי ערוה אף במפסיק בין לבו לערוה ועיניו אין רואות שמעצים משום גילוי ערוה אי מ"ה הוה או מדרבנן דגנאי הוא כמו שאסור לברך בגילוי הראש דאי מן התורה מקרא דלא יראה ערות דבר ולא כתיב לא תראה כעין מ"ש החה"ר כאן לעיל כ"ד א' בשמעתא דעגבות א"כ מה מהני מים צלולים וכפי הנראה קל וחומר הדברים אם צואה דמים לא מהני רק רוק עבה ולפי שעה כמ"ש הפוסקים אפ"ה מהני כיסוי זכוכית ובערוה דזכוכית ל"מ כ"ש כיסוי המים דלא להני אע"כ דרבנן היא דגנאי דהיא הלכך במים צלולים נהי דכיסוי לא הוה לענין צואה דכתיב וכסי"ת דווקא מ"מ גלוי לא הוי לענין ערוה (עמ"א ע"ד ע"ה) וראיתי לש"ך בי"ד רי"ש ממרוצת דבריו משמע מלא יראה והיינו מדלא כתיב לא תראה והרגיש בסוף דבריו מערוה בעששית וא"י החילוק וצ''ע בדף כ''ה ע''א גמרא אבל בתפלה עד שיכסה לבו משמע כיסוי הלב וערוה סגי ואין נראה אלא כעומד בפני המלך בעינן ויבואר בפריי ע"ד וצ"א ואי מהני מה שמכסה הלב בידיו או לאו יבואר שם ועיין טו"ז בסימן ע"ד

אתמר צואה על בשרו כו' יש פוסקין לחומרא משמע דמ"ה אסור דבכל איברים בעינן מחניך קדוש ויש מתירין וע"ש בש"ע סימן ע"ד ושם יבואר בעה"י ועיין רבינו יונה סוגיא דיומא צואה במקומה (בפי הטבעת) אסור לקרות ה"ד אי דנראית פשיטא לא צריכא בעומד כו' ופריך מרב הונא דמתיר ומשני במקומה נפיש זוהמא וקשה תחלה פריך פשיטא ואח"כ מקש' מרב הונא וע"כ תירץ הרר"י דמיירי רב הונא בין אצילי ידיו ולכן לכתחלה דעומד נראית פשיטא רב הונא מודה יע"ש זה כוונתו ולמאן דמתיר אפי' שלא בין אצילי ידיו וכדומה צ"ל דתחלה היה סבור דר"ח סובר דאסור דלא ידע עדיין מחילוק במקומה נפיש זוהוא ופריך פשיטא כלומר מ"ש במקומ"ה דנקיט לימא כר' חסדא ומשני עומד וכו' ופריך השתא דלא הוה כהלכתא דכרב הונא קיי"ל ומשני וכו' משא"כ למאן דמפרש בין אצילי ידיו אין הכרע כ"כ די"ל דרוצה לשנות אליבא דכ"ע ובפריי יבואר עוד: הני ציפי דבי רב וכו' כתבתי לעיל דריח רע שאין לו עיקר מדרבנן הוה והכי מוכח דאל"כ בד"ת למה הקילו דבעינן והיה מחניך קדוש אלא מדרבנן ובד"ת בבית המדרש א"א אבל לק''ש החמירו: אבל ריח רע שיש לו עיקר כתבנו דמרחיק ממקום שכלה הריח יש לומר דהוה ד"ת יע"ש

אתמר צואה עוברת כו' עב"י ע" ור''מ פ"ג מהלכות ק"ש מפרש הב"י להר"מ ז"ל דווקא תוך ד"א הא כמלא עיניו לא ולכאורה יאמר דפסק כרי"ף רבו דלקמן ע"ב ערוה בעששית וכו' צואה בעששית שרי גריס דמחניך קדוש לא כגירסת הספרים דצואה בכיסוי תליא כו' שזה לחה"ר דלא יראה קאי אצואה נמי והוה מ"ה וצריך לו' דגלי קרא וכסי"ת כיון שמכוס' ליכא ביה לא יראה נמי משא"כ להרא"ש דפסק צואה ברשות אחרת אעפ"י שרואה שרי והארכנו לעיל בזה דסובר לא יראה רק אערוה ובצואה מחניך קדוש ומכוסה הוי מחניך קדוש ולפניו כמלא עיניו מדרבנן הוא שמא יתקרב תוך ד"א או טעם דגנאי הוא והלכך בצואה עוברת לא גזרו כה"ג ובפריי אי"ה יבואר: ועיין א"ר החזיק בסברת הר"מ ז"ל מהאי דרב פי חזיר כצואה עובר"ת דמי לימא פי חזיר כצואה דמי אע"ג דסליק מנהרא יע"ש ואין כ"כ ראיה דלא החליט רבא אי כרבה או כאביי ואמר פי חזיר אעפ"י שעומד במקום אחד במעט רגע לא חשיב קבוע כי מתנועע הוא תמיד וכעוברת דמי ומ"מ הא דפריך פשיטא לא יתישב דאימא קמשמע לן אף על גב דעומד במקום א' חשיב כצואה עוברת ואין להאריך בזה

אמר רבא הלכתא צואה בחרס אסורה עיין א"ח סימן פ"ב ובמ"א דצואה קרושה מקור אסור לקרות כנגדה וכ"כ א"ר שכן דעת המ"א להחמיר ופשוט הוא דמה מהני נקרשת אעפ"י שאין בה עתה ריח רע דאי ביש ריח רע אפילו נפרכת אסורה ומטהרות קרשו וכ' בטומאה אין ראיה מכאן כדאמרן: ויראה לי בעת הקור שמכוסה בשלג ויש צואה תחת השלג לקדש הלבנה וכדומה שרי דשלג הוה כיסוי ומנא אמינא לה מהא די"א דמכסין בשלג כי לשלג יאמר הוה ארץ ואנן ק''ל דמגדל צמחים בעינן הא כיסוי מיהו הוה כדאמרן כתיב וכסית בשלג נמי הוה כיסוי

ע"ב גמרא ותרי לבו רואה ערוה וכו' עיין א"ח סימן ע"ד מזה ואם לבו בחוץ ממים שרי ויש לעיין בזה דעיניו חוץ למים רואה אנה ואנה וכעוצם עיניו דמי כמ"ש בחה"ר כאן משא"כ לבו רואה ערוה במים צלולים מה הוה הא ערוה בעששית אסור לקרות כנגדה ואי"ה בפריי שם יבואר ודיני ערוה קצת כתבנו לעיל מזה בארוכה וכאן אבאר עוד בקיצור: בערוה לא יראה איכא מחניך קדוש ליכא הלכך תוך ד"א ועוצם עינו או מאחוריו שרי ועיניו רואה ערוה מ"ה אסור הן שלו או של חבירו וערות קטן מבואר בש"ע שם בסימן ע"ה ס"ד ובמגן אברהם ח' דאין לאחוז במילת קטן ובא"ר דאין נוהגין כן אלא אוחזין בו ועיו"ד סימן רס"ה ס"ח דמילה כ"ע מודים דמחניך קדוש דעוסק במצוה ומ"מ מילת גר גדול לכסות בשעת ברכה ואם קרא נגד ערוה חוזר ומברך עיין א"ר שם ואם לבו רואה ערוה יראה דמדרבנן הוה ואם ערום בגילה ערוה מפסיק בלבו מש"ך יו"ד רי"ש משמע דמ"ה הוה וכנראה מחה"ר בהא דכ"ד א' עגבות לא יראה ולא תראה ולענ"ד משמע דמדרבנן הוה כדכתיבנא לעיל ואם חבירו רואה בערות הקורא י"ל דהוה מ"ה ובמים צלולים לא מיקרי גילוי ערוה אבל צריך שלא יהי' עיניו ולבו רואין וה"ה אם לבש כתונת דק עד שערותו נראית מתוך הכתונת נמי לא מיקרי גילוי ערוה וכ"ש הוא

אמר רבא צואה בעששית וכו' והא מתכסיא וכו' וברי"ף הגירסא מחניך קדוש והא איכא פרישנא לעיל דלכאורה זה גירסא רשב"א וזה גי' הרא"ש דלא יראה אערוה ובצואה כל שמכוסה מחניך קדוש ולחה"ר דלא יראה אצואה הגירסא וכסית גלי קרא בכיסוי סגי אעפ"י דמתחזיא ומיהו איכא לעיונא דמחניך קדיש דכפית כלי א"י כיון דלאו רשות אחרת הוא ליכא מחניך קדוש אם לא מוכסית וי"ל ואין להאריך

אמר אביי צואה כ"ש מבטלה ברוק עבה ולפי שעה דאח"כ נימוח ומים לא הוה כיסוי גבי צואה דבעינן וכסית דבר הראוי לכיסוי דווקא עמ"א ע"ה וע"ו

אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו כו' תיקו יש מפרשים דבוק"ה בסנדלו תיקו והר"י מפרש כה"ג שרי ודבוקה בסנדלו ממש תיקו יע"ש ובש"ע פסק בע"ו כפי' א' ולחומרא והנה להרר"י תפשוט דבוקה אסור דאל''כ למה לי צואה בגומא אפילו בארץ מניח סנדלו עליה אלא דבוקה אסור מיבעיא בגומא ורק נוגע סנדלו ולחומרא ועיין כ"מ פ"ג מק"ש הי"א בשם הר"ר מנוח ושם יבואר בפריי אי"ה בעה"י בזה בסימן ע"ט

כתב ע''ת הביאו א"ר ע"ו אות ב' אם קרא ק"ש וברכותיה וסנדלו נוגע בצואה דחוזר וקורא ק"ש בלא ברכות דהוה מדרבנן וא"ר כתב כמו בסימן ס"ז וע"א בסוף דתקנו כל שקורא קורא כתקנה עם הברכות יע"ש: והנה יש לחלק בספק זו אם אמר ברכות וק"ש כיון שקורא ק"ש כתקנה בעי למיקרי אף על גב דברכות אין מעכבות ולא שייכים ממ"ש לק"ש מדלא מברכין וצוונו וכו' מכל מקום קורא כתקנה כיון דחל הספק על שניהם יחד משא"כ כאן מיד שאמר שתים שלפני הק"ש וסנדלו דבוקה בצואה יצא ידי הברכות דספק דרבנן לקולא גם ס"ס שמא תיקו לקולא ושמא דווקא בק"ש ותפלה לא בשאר ברכות כמ"ש המחבר בקפ"ה וכיון שוודאי יצא מה לי לספק הנולד אחר כך בק"ש הוה כוודאי אמר ב' שלפניה גם באמת ויציב יש לומר דיצא דלא שייך ממ"ש לק"ש ומיהו מודינא אם קרא ק"ש ומצא צואה במקומו דחוזר ומברך ק"ש עם ברכותיה וכדומה או צואה על בשרו די"א ויש מתירין והוה ספק תורה יש לומר כן ואי"ה בפריי יבואר: והא דתיקו דכאן לא הוה ס"ס שמא כפירוש הרר"י ושמא תיקו לקולא י"ל דאין הכרעת המחבר ורמ"א כלום

ת"ר גרף של רעי ועביט מי רגלים כו' גרע ממ"ר דמהני ביטול וכאן לא מהני ועביט כתב הרר"י דהוה דאו' ואף על גב דמ"ר דרבנן זה הוה כצואה וכן מי משרה וכדומה הוה מן התורה וכתבנו לעיל מ"ר נמי שמסריחין מן התורה הוה ויש ליזהר בעביט מ"ר וכדומה ולענין תחת המיטה אחר א"ח וכפאה ע"פ לא מהני דכצוא' מעלי' דנינן לה אבל כיסוי וודאי מהני לה וזה פשיט ואי"ה יבוא' בפריי

בדף כ"ו ע"א גמרא גלימא אקמטרא ככלי בתוך כלי דמיא אף על פי שאין מכוסה הבגד רק מלמעלה ומצדדין אבל למטה אין מונח בגד שפיר דמי עיין פוסקי' והר"ם

לא שנו אלא לאחריו אבל שלפניו כמלוא עיניו ברייתא הוא כ"ב ב' מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ד"א הא לפניו לא מהני ד"א רק כמלא עיניו ודרך אמורא להשמעינו מה ששנוי בברייתא אם אין מפורסמת כמו תנו רבנן וכ"ש משנה השגורה: ובית הכסא ישן אעפ"י שפינהו הוה מן התורה אבל חדש שזימן ולמצלי בתוכה דרבנן הוה עיין ש"ע פ"ב ושם יבואר אי"ה

מ"ש הש''ע בסימן ע"ד וע"ה וע"ו בערוה בעוצם עיניו שרי כ"מ מחה"ר בהא דכ"ה ב' ולבו רואה ולא פריך עיניו רואות דאין רואה שרי דוודאי לא תליא מה שהם חוץ למים כמו ערוה בעששית דאסור אם לא בעצימת עין ולולא זה היה מתישב דברי הרשב"א בחדושיו בהא דלפניו כמלא עיניו והבן ואי"ה בפריי אבאר עוד וכאן אין להאריך בזה

משנה זב שראה קרי וכו' פירש"י טמא ז' משמע אי ראיה אדיום א' ר''י מודה והיינו אי ט"י דזב לאו כזב דמי א"נ טעמא דר"י טומאה קלה אין חלה על טומאה חמורה וראיה יום א' אין חמור יותר מב"ק ומיהו ר"י אפילו ב"ק שראה זיבה פוטר ועיין ר"מ פירוש המשניות ומשמעות אע"ג דרחיצה נהגו האידנא כמ"ש בחבורו פ"ד מה' תפלה ה"ו מנהג פשוט בספרד שאין ב"ק מתפלל כל אחד רוחץ בשרו במים היינו ב"ק לחוד אבל זב שראה קרי או נידה וכו' לא נהגו ואין בו מנהג ומתפללין כך: עש"ע פ"ח הי"א מתחלה לשון הר"מ ז"ל וסיום עזרא תיקן בתורה ותפלה שלא יהא מצוין וכו' אינו לשון הר"ם ז"ל בפ"ד מה"ת ה"ד שב"ד של אחריהן תקנו לתפלה ונשים נדות בש"ע פ"ח בהגה וממשנה