ראש יוסף על ברכות טו

בתפלה הרהור כדיבור וראיה שלו יע"ש וכוונתו מהא דב"ק מהרהר בלבו ק"ש לא הברכות ולא התפלה כדמסיק לרב חסדא שם ואמאי לא יהרהר כיון דיוצא ביה וליכא למימר הוא הנותנת דהרהור כדיבור בתפילה וב"ק אסור בד"ת ונאמר דר"ח אין סובר כדאשכחן בסיני מ"מ הא לכל מילי הרהור לאו כדיבור דמי ה"ה לענין איסור בע"ק לאו כדיבור וכמו שסיים המ"א ולפי"ז מה שכתוב הא"ר לק"מ וכדכתיבנא ומיהו לרבינא לא קשיא מידי אמאי לא מהרהר תפלה ויוצא יש לומר או דסובר כירושלמי מהרהר וכו' הביאותיו בסוגין שם או כדאשכחן בסיני לאו כ"כ סברא אלימא רק מה שמחויב מ"ה לא מדרבנן משא"כ לרב חסדא בשלמא אי תפלה הרהור לאו כדיבור וכדי שלא יהיו ציבור עסוקין שפיר יש לחלק בדרבנן לא הטרוחוהו כו': אמנם מ"ש המ"א דבצ"ד לרווחא דמלתא לא הבינותי דהמחבר בסימן ס"ב פסק כרבינא דהיכא דאיכא אונס הרהור כדיבור דמי וכמ"ש בסוגין לעיל ובסוגיא דהקורא ולא השמיע לאזנו יצא ולענין דינא אם הרהר א"צ לחזור ולהתפלל דלהזוהר אסור להוציא בשפתיו עיין ב"י בבדק הבית ובשל"ה ג"כ הביאו לזוהר זה (כתוב אצלי בשו"ת מגידות) ומ"מ לא יפה עושים המשמיעים קולם עד ששומע חבירו העומד אצלו אלא שבתבואת שור ברכות מייתי שם דשפיר למיעבד הכי רק שלא ישמיע לאחרים העומדים קצת בריחוק ואי"ה יבואר בפריי ק"א ומ"מ אי מבטל חבירו מכוונתו העומד אצלו גם התב"ש יודה דאסור בציבור כמבואר

עיין א"ר ק"א מסוטה פרק אלו נאמרים בכל לשון תפלה אין ראיה דאין יוצא בהרהור ל"ש כל לשון כמ"ש חה"ר בסוגיא דלא השמיע לאזנו כו' דאשמועינן דאפילו בלשון ארמית אומרה והוא דלא יתפלל בארמית או ביחיד או בשאלת צרכיו אבל תפלת י"ח יוכל להתפלל בלשון ארמית וה"ה נשים ויבואר בפריי אי"ה

לבו רואה כו' והלכה לבו רואה ערוה אסור ויבואר לקמן אי"ה כ"ה ב' בהא דלא יקרא עד שיתכסה ושם יבואר באורך מזה

אמר רב הונא אר''י כו' והלכתא כר"ח ומיהו ר"ה לא חלק אפסיק מפורש (דברים כ"ג) י"ג י"ד ט"ו אלא דסובר מהלך לאו מחניך הוה כמו שכתוב הרשב"א ז"ל כ"ה א' גבי היה גבוה עשרה או נמוך עשרה ואכתי קשיא לי לפי מ"ש שם דלא יראה קאי נמי אצואה א"כ איך חולק ר"י על קרא מפורש וי"ל דהוה עוצם עיניו דלאו לא יראה כל שעוצם עיניו שרי מידי דהוה אערוה גופא דלא יראה עליה וודאי קאי ואפילו הכי בש"ע סי' ע"ה ס"ג עוצם עיניו מהני ובב"י שם מבואר דמסברא דנפשיה כ"כ וראיה ג"כ ממים צלולים כל שעיניו לחוץ ורואה אנה ואנה ואין מסתכל בערוה שרי ה"ה כאן כל דמחניך קדוש רק לא יראה תו מהני עוצם עין ומפני שראיתי שערוריה בדברי הפוסקים בזה ומה גם שדרכי החכמה נעלמה מתני אמרתי לפרוט הדברים קצת: ראשונה אחקור כמה חקירות א' אם צואה דמרחיק ד"א אם היא ד"ת או לאו ואם לפניו כמלא עיניו ד"ת או לאו: ואם ממקום שכלה הריח דמרחיק ד"א משם אם הוא ד"ת אי לאו ומהו האסור בצואה אם מחניך קדוש או לא יראה בך ערות דבר ג"כ: גם ערוה דאסור אם הוא מ"ה כשרואה או לאו וערום דאסור לקרות כשאין רואה ערוה מהו האיסור גם אי בצואה דיבור והרהור אסור או לאו

הנה בקוצר אשיב צואה מ"ה צריך הרחקה ד"א כמבואר מכל הפוסקי' מקרא (דברים כ"ב) והיה מחניך קדוש כל תוך ד"א מחניך הוה ואפילו הרהור אסור כמבואר כאן ושבת ק"נ ע"א אמר ר' יוחנן בכ"מ מותר להרהר חוץ מביה"כ ומרחץ אע"ג דהרהור לאו כדיבור דמי (ומכאן הוכיח הרר"י לעיל בעל קרי דהרהור לאו כדיבור דמי יע"ש) הכא לאו כתיב דיבור ופריך והא לא יראה ערות דבר ומשני ההיא לערוה הוא דכתיב ופירש"י ז"ל דבערוה אה"נ דיבור אסור הרהור מותר יע"ש (ולפ"ז אף למ"ד הרהור כדיבור דמי כמ"ש המחבר בש"ע ע"י אונס כו' מ"מ היכא דכתיב בפירוש דיבור הרהור מותר ועיין א"ר סימן ע"ו אות זיין תמה על הדרישה בזה יע"ש.) ואמנם יש מחלוקת בין הרשב"א לרא"ש ז"ל הובא בש"ע סימן ע"ט ס"ב ותוכן פלוגתתם כי הרשב"א ז"ל בחדושיו כ"ה א' גבי אשפה גבוה י"ט וכו' סובר דקרא (דברים כ"ג) ה"ק דבצואה יש מחניך קדוש גם לא יראה וכו ובערוה רק לא יראה לחוד והלכך תוך ד''א מלאחריו מחניך קדוש בעינן וחוץ לד"א לאו מחניך קרינן ביה ולפניו כמלא עיניו אסור מ"ה ולכאורה מלא יראה דקאי נמי אצואה אמנם כי דייקינן ביה שפיר לאו הכין הוה דהרי מלא יראה כל שעוצם עיניו סגי כמו ערוה כמו שכתב המחבר בסימן ע"ה ס"ו אפילו להרשב"א כמ"ש ב''י שם וכן כתב בחה"ר כ"ה ב' עם שיתכסה דבמים צלולים עיניו לחוץ ומסתכל אנה ואנה שרי ולאו מטעם כסוי דמים צלולים כערוה בעששיות דמי ועל כן הטעם משום שעוצם עיניו כו' וא"כ חוץ לד"א לפניו דהוה מחנה אחרת כמש הרשב"א שם אמאי אסור כמלא עיניו אפילו בלילה כדמוכח בירושלמי שהביא הרשב"א שם וכ"פ בש"ע ע"ט ע"א ועל כן אפילו חוץ לד''א אסור כו' וצ"ל דלפניו כל במקום שאפשר לראות הצואה מחניך קרינן ביה ומש"ה לא מהני עצימת עין בזה וצ"ל דחזר ביה הרשב"א לבסוף ממ"ש תחלה דחוץ לד"א הוה רשות אחלתן דזה לאחריו לא לפניו ובזה א"ש דברי הש"ע ע"ה ס"ו ע"ש ע"ט ס"א ותראה שהמ"א ע"ט אות א' כיון במלות קצרות במ"ש מחניך קדוש למ"ש (מ"ש המגן אברהם ע"ה אות ט' דמים צלולים כיסוי הוה אבל בגילוי ערוה לא מהני עצימת עינים א"י למה דלא כתיב ביה מחניך קדוש דאפילו תוך ד"א שרי בערוה כל שאין רואה מאחריו וגם לא כתיב ביה וכסית) ובזה מתורץ נמי תמיהת הט"ז ע"ה אות ב' יעוין שם ומכל מקום הנך, רואה דלפניו כמלא עיניו להרשב"א דברי תורה הוה וכן כתב להדיא גבי התפלל ומצא צואה במקומו חוזר ומתפלל הא מצא לפניו כמלא עיניו אין חוזר ומתפלל דלא ראה מקודם משמע דהוה מ"ה וכן בדין כדכתיבנא ואפילו עוצם עיניו וכאמור אבל להרא"ש י"ל דהוה דרבנן ויל"ד דהוה מן התורה ממחני"ך קדוש כמו להרשב"א אלא בהא פליגי להרשב"א לא יראה נ"מ בחדר אחר כשרואה אסורה ולרא"ש לא יראה רק אערוה ומיהו אף להרשב"א צואה ברשות אחרת כל שעוצם עיניו דליכא מחניך רק לא יראה שפיר דמי כמו ערוה בעצימות עינים סגי וז"ש המגן אברהם ע"ט ח' ואזיל לשיטתיה באות א' כמו שכתב לעיל

ויצא לנו הדיין בלפניו כמלא עיניו אם נאמר הטעם רק משום לא יראה דקאי נמי אצואה עכ"פ כה"ג הרהור מותר כמו שכתב בשבת ק"כ ע"א דבור כתיב כמו לגבי ערוה כה"ג ואם נאמר ממחניך קדוש כל לפניו במקום שיוכל לראותו אז לא הוי מחניך קדוש אם כן הרהור נמי אסור אמנם בצואה ברשות אחרת ורואה להרשב"א אסור זה דווקא דיבור לא הרהור כיון דמלא יראה ערות דבר נפקא לן) וכדכתיבנא

מסתברא לי ריח רע שאין לו עיקר מדרבנן אסור לא מן התורה אבל ר"ת רע שיש לו עיקר דמרחיק ממקום שכלה הריח מיבעי לן לעיל אי הוי ד"ת או לאו והנה בא"ר סימן ע"ט אות א' הקשה לסמ"ג למה ליה טעמא כר"ח דתניא כוותיה ולא לחומרא כדלעיל צואה על בשרו כו' ולדידי יש לומר לעיל הוה מן התורה דאף על גב דצואה מכוסה בבגדו מכל מקום אותו אבר שצואה עליו לא מהני לאותו אבר כיסוי ובאותו אבר בעינן גם כן מחניך קדוש כל עצמותי תאמרנה ולאו מקרא דקבלה לחוד מפיק לה אלא ד''ת הוה משא"כ ממקום שכלה הריח יש לומר דהוה רק מדרבנן ומש"ה הוצרך לראיה: הדין הוא דינא דצואה וכדכתיבנא

והוי יודע דמי רגלים נמי מ"ה אסורים נגד העמוד הא שותת כ"ש כשנפל לארעא דרבנן הוי כדמסיק כ"ה א' מרומיא דקרא וכו' ומטעם זה ספק מ"ר שרי וספק צואה אסור שזה דברי תורה וזה דרבנן ומיהו נגד העמוד אסור אף הרהור דלא כתיב ביה דיבור כ"א ויד תהיה לך וכו' ויצאת שמה חוץ ומיהו עביט של מ"ר ואפילו מי המשרה כתב הרר"י כ"ה ב' גבי עביט דהוה מ''ה וא"י מנין זה לו ועיין א"ר סימן פ"ז א' הביאו יע"ש ולשון הש"ע שם יורה כהרר''י מרחיקין מהם כמו מצואה משמע דדין צואה להם וכ"כ בסימן פ"ו במי משרה ולפ"ז מי רגלים שמסריחין ביותר וריחן רע נמי מן התורה אסור אפילו נפל לארעא דכל דבר שיש לו עיקר ומסריח הרבה דינו כמו צואה כדאמרן ובפריי יבואר עוד אי"ה ודע דמי רגלים נמי מדרבנן כי נפיל לארעא לפניו כמלא עיניו כן כתב הר''מ ז"ל פ"ג מק"ש ה"ח ועיין לקמן כו' א' ל"ש אלא לאחריו וה''מ גם למי רגלים

נסתפקתי במי רגלים אם עבר וקורא ק"ש או התפלל והיה יודע שיש שם אם חוזר ומתפלל או לאו דשמא דווקא בד"ת חוזר לא בדרבנן ועיין תוס' עירובין ס"ד א' משמע קצת דבדרבנן חוזר בק"ש ותפלה לא בשאר ברכות ועיין ש"ע קפ"ה שם הביא הספק דתוס' ערובין ואפ"ה ק"ש שוה לתפלה בצואה כמבואר בע"ה וע"ט: אבל לענין שיכור בק"ש עיין סימן צ"ט במ"א והטעם כי כמה ירחק מהם ומצואה בק"ש נאמר וה"ה מצא צואה במקומו נמי אק"ש קאי ומ''מ צ''ע דשמא דווקא תפלה דנגד קרבנות הוה זבח רשעים תועבה לא בק''ש ועיין בש"ע סימן ע"ו ס"ח מ"ר במקום שראוי להסתפק אין חוזר הא בוודאי ידע חוזר ושם בפריי אי"ה אבאר בזה

עוד אשיב אל ראשונות דצואה בעששית מותר אף דמתחזיא ולא יראה כתיב מכל מקום מדכתיב וכסית וכו' אלמא זה תיקון הדבר הוא אף על פי דמתחזיא ולא יראה דלהיכא דלא מתכסיא כלל הוא כדאמרן הא כל שמכוסה אעפ"י שנראית שפיר דמי בצואה

ודע דסבור הייתי לומר דאם צואה במים צלולים כל שמכוסה במים הוה כיסוי כמו ערום דעומד במים הוה כיסוי אף בצלולים לגבי ערוה דלא להוי ערום וכל שאין מסתכל בעיניו שם שרי ובאשה שרי שם לגמרי ובאיש בעינן חיבוק זרועתיו דלא יהא רואה ערוה כדבעינן למימר לקמן אי"ה ה"ה בצואה הוה כיסוי שוב ראיתי במ"א סימן ע"ו אות ט' דכיסוי לא הוה נהי דגילוי לא מקרי לענין ערוה יע"ש ואבאר עוד לקמן מזה גם בפריי אאריך בזה בעזה"י עוד אבאר לך אם ערום אף על פי שאין רואה ערותו אסור לברך כדתנן ערום לא יתרום כדמסיק לקמן נמי לבד באשה קוצה חלתה ערומה ופניה טוחות כדבעינן למימר לקמן מטעם גילוי ערוה ומיהו אם לבוש כתונת דק עד שערותו נראית ממנו כל שמעצים עיניו תו מותר לקרות ק"ש דכה"ג לאו גילוי מיקרי ואפילו כיסוי מיקרי דעדיף ממים צלולים דמהני לענין ערוה דלא להוי מגולה ומיהו אם חבירו עומד נגדו ורואה ערותו מתוך כתונת דק זה יראה דאסור הוא לקרות ק"ש ומנא אמינא לה ממ"ש חה"ר אהא והא איכא עגבות (כ"ד א') בשם הראב"ד ז"ל דלא יראה בך ערות דבר ולא כתיב לא תרא"ה תי"ו הנוכח אתה לא תראה אלא ה"פ גם כשהיה בקרב מחניך שאתה קורא ק"ש ומתפלל לא יראה חבירך ערות שלך אף שהקורא אין רואה אותה ולפי"ז כה"ג אסור ואי"ה אבאר זה בפריי

רבי אסי אמר הוי מושכי עון בחבלי שוא רש"י פירש בדיבור בעלמא ותוס' פי' שוא חכם כמו שתרגם לשוא למנן וטוב יותר שלא היו מקיימין כלל לכאורה דאעשה עונשין בעין רותחא משא"כ בקום ועשה שאומר ד"ת במבואות המטונפות עובר בקום ועשה על והי' מחניך קדוש ולא יראה וכו' ואנו דהמעיין במנחות גבי סדינא בקייטא כתבו התוס' דווקא עשה שאין מוטל עליו כמו ציצי' יאין החוב ללבוש טלית בר ד"כנפו' משא"כ במ"ע שמחויב נענש אף שלא בריתחא (כה"ג שמעתי על מ"ש רבינו הגדול פני יהושיע סוף כתובת ולוט בא צוערה כו' בשם הגאון מוהר"ר יהונתן ז"ל) ואמנם הרר"י כתב לשוא וכו' במקום אחר עושה עבירה' ונהנה וכאן לא נתנה כלל שגם ידי ק"ש לא יצא וסבור הייתי לומר שמ"ש הר"מ ז"ל פ"ב מק"ש והטור והמחבר בסימן ע"ו דק''ש אם קרא במקום שלא היה ראוי לקרות חוזר וקורא אע"ג דבתפלה ודילמא זבח רשעים תועבה דתפלה נגד קרבן כו' אפילו הכי השוה אותן ובק''ש נסתפק המחבר אי ברכות דומה לתפלה ובתוס' עירובין ס"ז משמע לכאורה דק''ש נמי שוה לשאר ברכות ולפי מה שכתב יש ראיה מכאן לשריא דלא יצא ידי ק''ש