ראש יוסף על ברכות יב

ט''מ פ''ב וד' יע''ש בכ"מ הביאותיו לעיל: והוי יודע דגולל דיש בו טומאה כמו מת עצמו במגע ואוהל יש בו מחלוקת לר"מ פט"ו דאהלות משנה ט' ובפי' הרע"ב שם דלאחר שפרש מן הקבר אין בו טומאה כלל אבל רש"י פ"ק דעירובין מ"ז פי' ובפי' הרע"ב שם דלאחר שפירש נמי דין גולל יש בו יע"ש ובתוס' י"ט שם: והנה בדבר דאין מקבל טומאה כמו אבן ואדמה וכ"ח מוקף צמיד פתיל ובהמה וכדומה שייך פלוגתתן אבל דבר המקבל טומאה שעשאה גולל ויצויר דלית בי' טומאת אוהל וכ"ש לר"ת וטור מציבה יצויר זה (ל"מ מציבה כעין שלנו אפילו על הקבר הא מפסיק קרקע ופתוח מלמטה כמ"ש התוס' כאן) אף שפירש מגולל אפ"ה י"ל שנוגע בטומאת עצמו דומה לרוטב שקרש ונימוח וכי טומאה שבהן להיכן הלך וכנוגע בעצמו דמי וצ"ע בזה.) והנה אם נמצא אבן וא"י אם היה גולל או לאו להר''ם ז"ל ספק טומאה דרבנן לקולא אף ברה"י כמו דמוכח בפסחים טמא שהושיט ידו ספק נגע במשקין ובפני יהושע

דדברי התוס' כאן ד"ה מדלגין דגולל אין מטמא רק צד החיצון לא צד הפנימי היינו ג"כ בדבר שאין מקבל טומאה כאמור דאל"כ וודאי אף צד הפנימי טמא שנוגע בעצמו ודברי התוס' מוסכמים לכ"ע אף להר''מ ז"ל בפירוש דטהור מ''מ הא בעודו על קבר לטמא החביות למשקין ועיין בלשון הר"מ פרק ששי מהלכות טומאת מת כתב דגולל שפירש כו' וכן חביות אין לו ביאור וקישור גם מנא ליה לחדש דין זה בפירוש דטהור וצ"ע בכל זה

מלאו דלא תסור כו' דאורייתא הוא כו' אסמכינהו כו' שרי רבנן עיין פירש"י ד"ה כל מילי כו' רבנן אחלי' ליקרי' משמע כפירוש בה"ג ור"מ ז"ל בשורש הא' דמילי דרבנן דין תורה יש להם מלאו דלא תסור אלא שהקילו בספיקן ואחלי' ליקרייהו בכ"הב לא אמרו מצותן כלל ועיין בספר השרשים להר"ם ז"ל באורך מזה ובמגילת אסתר יע"ש

ת''ש והתעלמת וכו' ממונא וכו' לרש"י באמת משמע דא"צ לזה אלא שוא''ת שאני אבל הר"מ ז"ל בפ"י מכלאים הכ"ט כתב אף באמת ממוצא וכו' בספרי שושנת העמקים הארכתי בכלל וי"ו ומ"ש הר"מ ז"ל באחותו כפירש"י וסובר דלאחותו קאי אנזיר וכ"ג ופסח וכו' ומיהו למ"ש רש"י לקמן דבטומאה אין קושיא דכתיב סמוך ללאו לאביו ולא קאי הלאו כלל למת מצוה משא"כ היכא דהלאו כתוב בסתם ובמקום אחר כתיב דחיית הלאו שפיר מקשה ונילף ומיניה י"ל באבידה כתיב (דברים כ"ב) לא תראה והתעלמת וכו' אבל כתיב בסיפא וכן תעשה וכו' לא תוכל להתעלם זה כתיב סתם ומקרי דחייה ועיין ר"מ ז"ל פי"א מה' אבידה ה"א חשיב חד לאו באבידה וא"י הא ב' כתיבי ול"ד ללא יאכל שרץ העוף אלף פעמים דבחד לשון כתיב אבל כאן כתיב לשונות חלוקות לא תראה ולא תוכל להתעלם עיין בשרשים מנין המצות בשורש השני וכאן אין להאריך

אמרת לא יטמא פירש"י ותוס' אפילו או למול בנו לא יטמא מטעם דאלה מצות פסח עליו בכרת ומילה שייכא כרת (בגדול כרת) מש"ה אין בדין לבטל זה מפני זה משמע הא שתיהן שווין אפילו כבר חל המצוה עליו אין קפידא ויש לו ברירה איזו שירצה יעשה ומתני' דגרסינן פטור מכל המצות אפילו עשין דכרת היינו שכבר מת לו מת וקודם שחל המצוה ולכך פטור: ועיין חה"ר כאן ובספר שושנת העמקים בכלל דחיית עשה ללאו כתבתי בזה ומה שפירש"י דלמול בנו בערב פסח מיירי (הא בשאר ימים בקטן אין על אביו רק עשה) אע"ג דבלא"ה אין מטמא משום פסח י"ל דנ''מ ברוב טמאין א"כ לא יחזור לעסוק בעניני קבורה בלא לטמא עצמו אפ"ה לבטל ממילת בנו בע"פ ממילא מבטל מפסח דמילת בנו מעכב מלאכו' פסח וכו'

בדף כ' ע"א גמרא שאני התם דכתיב ולאחותו וכו' שוא"ת שאני פירש"י דקאי רק אפסח ומילה אבל טומאת נזיר וכו' לא מיקרי דחיה דלימר מיניה דסמוך ללאו כתב מיד דלא הלאו רק בשאר מתים לא במת מצוה: ול"ד לשאר דחיה בגמרא שהלאו כתיב סתם ובמקום אחר נאמר דבחד מקום שרי שפיר מטעם דחייה קשה וליגמר מיני' כמו אבידה דלאו בתר' לא תוכל להתעלם כתיב סתמא כמ"ש לעיל. והתוס' ד''ה שוא"ת שאני מיאנו בזה וכתבו דא"כ כ"מ דאמר דחיה למה קרי ליה דחי' ומלת שוא"ת אין לו ביאור כפשוטו ומ"ש מפסח ומילה ותמיד יראה דקשיא להו אף לרש"י דהא הלאו של לא תעשה כל מלאכה משמע דקאי רק אמלאכת רשות לא מצוה שכן כתוב ששת ימים תעשה מלאכה רשות משמע ואפ"ה קרי דחייה ועיין חה"ר

ודע שמ"ש רש"י ז"ל ציצית הוה שוא"ת הכי אמרינן ביבמות צ' ב' יע"ש ובתוס' שם אבל בספר חמד משה א"ח הלכות ציצית סימן ח' כתב שהר"מ ז''ל בפ"ג מה' ציצית ה"י כתב דציצית אסור ללובשן וכו' וזה לשון הר"מ ז"ל שם והיאך חיוב מצות ציצית כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראוי לציצית מטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטול מצות עשה: הנה מ''ש יטיל ואח"כ יתכסה י"ל מדרבנן וודאי אסור לכסות בלי ציצית מדברכין להתעטף כמ"ש התוס' ביבמות צ' ב' ד"ה כולהו אבל ממ"ש ואם נתכסה ביטל מ"ע מבואר בעיטוף לבד ביטל מ''ע ואמת בש''ע השמיט המחבר בסימן י"ג דין זה דר"מ ושאני כרמלית דשוא"ת שהיה לבוש כבר ואולי יש לחלק בין כלאים דשהיה מעשה לציצית ושזה הקשה שם ביבמות והר"ר שלמה מטריוטש אית ליה דהלבישה אסור ושהיה לא הוה מעשה ומיהו בספר שושנת העמקים הארכתי בזה בכלל וי"ו ואי''ה בפריי סימן י"ב אבאר כאן כי הא דרב אדא' כו' כרבלתא רש''י פירש לבוש חשוב וצ''ל לבוש כפריות בחיקותיהם כו' ובערוך ערך כרבל פירש אדום כמי כרבלתא דתרנגולא ובמת ישראל לא הי' הולכין בזמנם בלבוש אדום ומכאן ראי' למ"ש קורעו ועיו"ד בסי' ש"ג ובספרי ש"ה כלל ואו כתבתי מזה שיש נ"מ לדינא בין פי' רש"י כאן לפי' הערוך ושכחתי כעת ואי"ה אבאר: זתים שכבשן וכו' עיין פירש"י ז"ל ותוס' והנה בפרק שני דעוקצין ע"א מבואר פירש"י הוא פירוש הריש ז"ל ומתרץ בטוב קושית התוס' דלא כבשן אלא למראה שאם כבשן להיות יד וודאי מביא טומאה אף שנרקב קצת עדיין ראוים ליד משא"כ שאין כוונתו אלא למראה ופירוש התוס' הוא פירוש הר"מ ז"ל שם וכ"פ בחבורו פ"א מט''א הי"ו יע"ש:

משנה נשים ועבדים (שאין משוחררים) וקטנים פטורים וכו' הא מתני' ושמעתתא איכא לעיונא טובא ואבאר כעת בקיצור רש"י ז''ל פירש אפילו הגיע לחינוך עד י"ג שנים יב"ש פטור מדרבנן ג"כ וסוכה מיירי בידוע שיודע לשמור הא סתם קטן א"י לשמור וכו' ופירוש כן דסיפא דמזוזה ותפלה ובה"מ חייבין קטן הגיע לחינוך דלתוס' קשה זה ועיין ר"מ פ"ד מק"ש במ"ע פירש דברי הר"מ ז"ל מתני' פטור בהגיע לחינוך ומ"ה קאמר וא"צ ועיין בש"ע באלפס מזה: וגם יקשה סיפא ולפירוש רש"י א''ש: ולתוס' מ"ש ה"נ דפטור בלא הגיע לחינוך ועיין חה"ר בזה ועיין ר"מ בפירש המשניות קדושין ל''ז דתפלה מ'''ע שהז"ג ואפ"ה נשים חייבות בו חזר בו בחבורו פ"א מתפל' כתב דהוה מ"ט שלא אז"ג לפיכך חייבים נשים כו' וכן כתב בש"ע ק"ו אפילו שלא הז"ג ומ"ה הוה ובפירוש המשניות היה סבור כגי' לקמן דרחמי נינהו דמה"ט חייבין הא לא"ה הוה שהז"ג דמ"ה אין לה תשלומין מיד שעבר היום ועיין מ"א בסימן ל''ח בסופו מה שהקשה על הכ''מ פ"א מק"ש למה יהי' הק"ש הז"ג ואפשר בזמן ביה"ש א"י של ערבית ולא של יום דלא מיקרו שכיבה גם לא זמן שקמים יש שוכבים באותו פעם ואנן בתר רובא אזלינן וביה"ש אין זמן ברור ובפריי אבאר עוד

ע''ב וחייבין בתפלה בקטנים שהגיע לחינוך דרחמי נינהו כינהו דאל"ה לא היו מטריחין לאביו גם סתם קטן אין מכוין אלא דרחמי נינהו ובמזוזה דה"א נקיש וכו' ובהמ"ז מפירש''י ז"ל נראה דל''ג פשיטא לקמן דוודאי צריך אי מ"ה או לומר דאע"ג דמ"ה לא מ"מ מחייב מדרבנן וז"ש רש''י לקמן מבעיא ליה אי ד"ת או דרבנן והא דקטנים חייבין במזוזה אביו עושה מזוזה לפתחו אבל קטן לאו בר מצוה הוא אע"ג דכתיב למען ירבו ימיכם אין קטן בכלל וה''ה אביו רק מדרבנן ועיין ש''ך יו"ד יצ"א דנשים דהוה שהז"ג ועוד גברי וכו' ול"ד קאמר ועיקר זה דלא נקיש וכו'

גמ' מתפילין עיין חה"ר יש אין גורסין דהא איכא מ"ד דתפילין לאו שהז"ג אלא עדיפא משני ורש"י ז"ל כתב נקיש בתפילין וכן במזוזה וא"י למה לא כפשוטו דאיתקש בקרא ואפשר גם כן איצטרך הקישא לענין כתיבה כסדרן ואי"ה יבואר

דרחמי נינהו ול"ג פשיט' רש"י דהיינו כמו שכתבו התוס' ד"ה בתפלה דדתפלה דרבנן [דלא כר"מ ז"ל שכתב דהוה ד"ת) ובדרבנן סובר רש"י אפילו שהז"ג נשים חייבות אלא גריס דרחמי נינהו ונתינת טעם דלא תימא דקטן לא מצוי בד' שעות אצל אביו ועוד מיסמך גאולה כו' אפ"ה חייב לחנכו בתפילה דרחמי הוה וכן נשים ס''ד דלא מצי מכוונתי וס''ד ליפטרו וכו' ומ"ש מהלל ממגילה וי''ל דה''ה דברי קבלה כד''ת ושייך פטור נשים משא"כ דרבנן ממש ומיהו הלל הר"א ז"ל בהשגות יע"ש השיר כליל התקדש וכו ועכ"מ שם וי"ל דכהר''מ ז"ל מד"ס ואלו הלל קבלה לא היו ראוי לקרות ד"ס אף דכל י"ג מדות ד"ס לדעתו ז"ל שהסופרי' פירשו כן משא"כ הלל מקרא מפורש בקבלה השיר וכו' ויבואר לקמן עוד מזה ומכר חנוכה שבת פרק ב"מ שאף הן באותו נס יש ראיה דאל"ה נשים פטורות ממשהז"ג דהוה דרבנן וע"ש בפריי הלכות מגילה

נשים חייבות בקידוש היום מ"ה ומוציאות אנשים ש"ע רע"א והנה טעם שא' מוצא את חבירו מטעם ערבו' וש"מ נשים בכלל ערבות ותידע דאי ב"ה דאורייתא מוציאות ומ"ש הרא"ש ז"ל דאין נשים בכלל ערבות וכמ"ש רז"ה ג"כ בשמעתין לאו דאין בכלל ערבות אלא דכל שאין מחיובות בדבר לא שייך ערבות כה''ג והוא לשונו ועמ''ש בחידושינו במגילה במשנה קטן אין מוציא רבים י"ח וק"ה היינו שבת ד"ת ויו"ט דרבנן ובשבת רק בלילה וביום רק מדרבנן הא דאמר ד''ת דרבנן מלא תסור וככל אשר יורוך אלא לא היה לסתום) רמב"ם פכ"ט ה"א משבת ש"ע רע"א ומ"א שם ורפ"ט ועיין א"ר ברע"א הביא מכילתא משמע ק"ה מי"ט ד"ת יע"ש ועיין א"ר אי התפלל ערבית רק הכוס דרבנן תו קטן מוציאה ומ"ש המ"א די"ג שנה לא סמכינן אחזקה יבואר בסמוך אי"ה מזה. והבדלה להר"מ ז"ל ד"ת וי"א דרבנן

ועיין בש"ע רצ"ו ובאר הגולה ציין ר"י רבינו יונה ובאמת בר''מ ז"ל בפכ"ט מה"ש כ"כ בביאור ועט"ז ומ"א אות זיין וי"א תירצו על מ"ש רמ"א דאין מבדילין דרבנן באנשים גופא או דלית עשיה במו ואני העני אין מבין מה יענ' בהלל דמ"ע שהז"ג דרבנן ואפילו הכי נשים מברכות עליו עיין מ"א תכ"ב ותוס' כאן ד"ה בתפלה ועמ"א בשם הרא"ש בקדושין (דף ל"א א' בשם רבינו תם סומא בהגדה היכא דליכא יצוצו שפיר דמי) א"כ קשה המבדיל ליכא וצונו כ"א שבח אמאי אמר ליה רבינא לרבא נשים מ"ה וכו' רש"י פירש דלא נטלו בארץ וכהנים ולוים י"ל מ"ח עיר א''ר קפ"ו (עיין ר"מ ז"ל ה' שמיטה פי"א) ומיהו גרים י"ל דאין מוציאין לרש"י ולתוס' ותורה וי"ל דאין זה מ"ה כי נוסח זה מדרבנן הוא וצ"ע והנה יש בכאן שלש שיטות א' שיטת רבינו יונה משמע איפשטא נשים דרבנן והיינו מדכלל נשים עם בן קטן וכמו התם דרבנן ואכל שיעורא דרבנן ה"ה אשה כה"ג דווקא ודכ"ע אית להו דר' עווירא אביי ור' יוחנן לקמן מ"ח מ"ט והא דגדול דרבנן מוציא שיעור תורה דערב בדבר ומחויב מיקרי אי אכל שיעור תורה ומיהו אי לא אכל כזית ליה ליה להוציא אחרים כיון דלא נהנה אין לו לברך והתוס' לקמן מ''ח כתבו דאכלנו אין לומר יע''ש ושיער רמב"ן במלחמות דהוה ד"ת דאביי ור' יוחנן לקמן פליגי אר' עוירא וליכא כלל שיעורא דרבנן וע"פ גדול בשנים ותבא מאירה שי"ד שנים מברך לבר עשרים ומינה ה"ה אשה מ''ה הוה דליכא שיעורא דרבנן (מ''ש רמב"ן על רז"ה דא' כזית דרבנן אין מחויב בדבר