ראש יוסף על ביצה נו

מנא משחא באפשר ומש"ה לא תנן לה במשנתינו (בס"ד) הנך תרתי וכאמור: גמרא ע"א דמאיסי ובדילי אינשי מינ' כו' כפירש"י ותוספת שהבדילות מחמת מיאוס לא גזרו רבנן משא"כ הקדש. ועט"ז יד"ד קמ"ב אות א' הוכיח מכאן דגחלת של ע"ז מ"ה אסור ואפילו דיעבד לא מדרבנן דא"כ הא מצינו שגזרו אף בע"ז ולי ההדיוט י"ל דזה גזרו ולעשות הרחקה יתירה אף שלהבת כולי האי לא גזרו אלא דא"כ מה פריך מ"ש ע"ז דשריא ומ"ש הקדש דאסורא הא שני ושני שהקדש גחלתו מ"ה אסור וגזרו שלהבת אטו גחלת משא"כ ע"ז דגחלתה מדרבנן שלהבת הוה גזרה לגזרה וש"מ דגחלת ע"ז מ"ה אסור ועש"ך שם אות יו"ד באורך ואם יזכנו ה' אראה לבאר בפריי שם

גרסינן בירושלמי דשמעתין מברכין על האור של עכו"ם ולא על גחלת וכתב הרא"ש דקשורה בגחלת אין מברכין. ועא"ח סי' רצ"ח ובמפרש שם דמאיס אין מברכין עליו כוונתו כמו שופר של ע"א של עכו"ם ולולב דלכתחלה אין ליטול ולברך עליו וי"ל שלהבת אין בו ממש ולא מאיס ועכו"ם דמאיסי גוף העכו"ם וגחלת

אמר רב ששת כו' אביי אמר כו'. עיין פירש"י ב' פירושים ומקשה תנא שלהבת פטור או לאביי או לרב ששת לכ"א מהפירושים והר"מ ז"ל בפרק י"ח מה"ש ה"ה המוציא גחלת לרה"ר חייב ושלהבת פטור ולא ביאר אם דוקא אדיי אודוי וכפי הנראה סובר דרב ששת ואביי מחולקין לרב ששת שייף מנא פטור ולאביי קיסם פטור ולא הכריע אי הלכה כרב ששת או כאביי ומש"ה פסק שלהבת בכל ענין פטור אלא דא"כ מה פריך הא דתנא שלהבת פטור היכי משכחת לה הא משכחת לרב ששת בשייף מנא ולאביי בקיסם. ואפשר דמסופק אי כפי' א' או כפי' ב' ולא הכריע ביניהם ומש"ה פוטר בכל ענין ואין להאריך

דאדיי אידוי בשורש ידה במ"נ פארותיו שלש א' השלכה (כמו כאן) ב' שבח והלול (מודים אין בו רק עי"ן הפעל וי"ו במקום יו"ד כמו אודה). ג' כל שם יהודי יעו"ש כי כולם נקרא ע"ש שבט יהודה שהוא מלכות. ולפ"ז ותקרא שמו יהודה ע"פ כי הפעם אודה ה' יהי' וד"ה יסוד בו להטעם כמו ידה וי"ה שבראש השם הוא מאותיות השם יתברך כמו הראובני כו' לא"ה ג"כ הוסיפה שם זה בראש השם יהודה כאמור

משנה בור של יחיד כו'. ושל אותה העיר כאנשי העיר. ושל עולי בבל כרגלי הממלא מוקמינן בגמרא בור של יחיד מכונסין לא נובעין וכל בור מים (היינו מכונסין) היינו בתלמוד ועיין ירמי' ובמ"נ כהקיר בור מימיה בשורש ביר ומים הנובעין אין להם שביתה כלל ושל אותה העיר כרגלי העיר פירש"י אלפים לכל רוח וזה יורה כפירוש השני ברשב"א ודעת הרא"ש וטור כן שאם עירב א' לדרום אין מוליכין אלא אלפים לכל רוח ומיני' שאם זה לצפון וזה לדרום ג"כ יש רשות להוליכו אלפים לכל רוח לשאר ועתוי"ט כאן ומ"מ פ"ה הביאו הב"י בשצ"ז. ובש"ע פסק כפירוש הא' של הרשב"א ז"ל דהוה כמו חביות לעיל בדרבנן יש ברירה ויש לראות טעם הטור למה אין מוליכו למקום שעירב כמו בחביות. ואפשר דכאן אזלינן בתר רוב העיר וכל דאית למיזל בתר רובא לא אמרינן כי שאב לי' הוברר דמאתמול ברשותי' קאי והלכך אף אם שנים עירבו זה לצפון וזה לדרום הולכין אחר רוב העיר ומותר להוליכן אלפים לכל רוח אלא דלפ"ז ה"ה בשותפים אם רבים הם ומיהו י"ל בין שם לכאן

גמרא כרגלי כל אדם רש"י ז"ל פירש אפילו לא כרגלי הממלא ג"כ. אלא כרגלי מי שמוליכן. דהשתא כרגלי בעלים לא הוה דנייד לא שייך בהו שביתה. כ"ש כרגלי הממלא דלא אבל הפוסקים כולם סוברים כרגלי כל אדם היינו כרגלי הממלא וכ"פ בש"ע שצ"ז ויבואר לקמן אי"ה ועיין מ"א שצ"ז אות י"ד וראוי להיות הציון אלקמן מילא מים לצורך חבירו כרב ששת ויבואר לקמן אי"ה ובטעמא דמלתא דנובעין כרגלי הממלא ולא כרגלי כל אדם אעפ"י דלא שייך לומר הוברר למפרע שנובעין לא קנו שביתה כלל מכל מקום עשו חז"ל במידי דלא קנו שביתה ביה"ש שיהיו כרגלי הזוכה ראשון ולא כרגלי כל אדם. וגדולה מזו כתבו התוס' בעירובין מ"ה ב' ד"ה ביום טוב גשמים שירדה בי"ט כרגלי כ"א היינו כרגלי הממלא הזוכה ראשון אע"ג דלא שייך כלל הוברר דלא הוה ביה"ש כאן כלל ( משא"כ במושכין ומיהו נובעין דומין ממש לזה) ועם זה הבנתי מ"ש מהרש"א ז"ל במשנה ברש"י ד"ה כרגלי הממלא עיין ברא"ש דרגלי הממלא ורגלי כ"א אחד הוא. ירצה דלרא"ש ותוס' דעירובין א"צ לומר בור הפקר כרגלי הממלא מטעם ברירה דתקשה לרב נחמן לקמן דלית לי' ברירה להחמיר בד"ת. ומשמע כ"ש בדרבנן דלא אמרינן להחמיר ברירה (לקמן יבואר דאפשר בדרבנן אמרינן לקולא ה"ה להחמיר שלא יהיו דברי חז"ל כחוכא). אלא דאע"ג דלא אמרינן ברירה מכל מקום עשאום כזוכה ראשון וכמו נובעין וירדו בי"ט כמ"ש התוס' בעירובין אבל רש"י לשיטתי' בהא כרגלי כ"א ממש ע"כ פירש כרגלי הממלא במשנה מטעם ברירה ויבואר לקמן מה שיש לחלק בין השותפין לכאן

פסקא ושל עולי בבל כרגלי הממלא רש"י פירש במשנה אא וכ"כ הרע"ב וכתב התוי"ט דתחומין דרבנן ובדרבנן יש אא ולא הבינותי דמה אריא תחומין דרבנן דא"נ ד"ת בד"ת נמי להחמיר אא לא לקולא ובדרבנן אף לקולא ואי היינו אומרין דבד"ת כיון דלא אמרינן לקולא ברירה ה"ה דלא מחמירין משא"כ בדרבנן כיון דהקילו לומר יש ברירה בהכרח לחומרא נמי ויהי' ד"ס חמיר מד"ת לענין זה ואין הסברא נותנת כן. עמ"ש ע"ב: בירא דשותפי נינהו לרשב"א א"ש וכ"ת בשצ"ז משא"כ לטור שם דשל אנשי העיר אלפים לכל רוח. ואם אחד עירב אין יכול להוליכו לרגליו א"כ אמאי כרגלי מי שנתמלאו לו וצריך לומר דשאני עולי רגלים דלא שייך למיזל בתר רובא דכל העולם יש בו שותפות הלכך כרגלי מי שנתמלאו לו: ע"ב גמרא ומותרין בשל עולי בבל. עי"ד רכ"ד ולמסקנא אף לרחוץ מותר בשל עולי בבל דהפקירא נינהו וגם כרב ששת קיי"ל באיסורי ומיהו למסקנא אף לר"נ הפקר הוה

והתנן האחין השותפין כו' עיין רמז"ל פ"ו בכורות ה"י ולא הי' לי פנאי לעיין בי'. אולי אזכה במקום אחר לפרשה והלכה כרב נחמן דאין ברירה בכאן להחמיר ועיין מהרש"א ז"ל במשנה כרגלי הממלא וה"ה לרב נחמן מילא לצורך חבירו כרגלי מי שנתמלאו מטעם ברירה להחמיר וכתבנו לעיל די"ל בדרבנן יש ברירה להחמיר ולהקל ובד"ת הואיל ולקולא אין ברירה לא רצו להחמיר נמי דלא ליפוק חורבא דיאמרו נמי לקולא ברירה ודוחק ועמ"ש מהרש"א ז"ל ומהר"מ שי"ף ז"ל הקשה דמאי חזית דמחמיר בשקלים דעיקרו מדרבנן הקלבון ומיקל במעשר בהמה דעיקרו מן התורה ואי דלא יביא חולין לעזרה הא מצי מקדיש לה. ואין להאריך

מר סבר קנה ומ"ס לא קנה. יש בכאן הרבה פירושים רש"י פירש דכ"ע לא קנה חבירו בהגבהתו של זה. אלא רב נחמן סבר דהמגביה לעצמו נמי לא קנה וקנאה חברו במשיכה ולכך כרגלי מי שנתמלאו ור"ש סבר דהמגביה קנה לעצמו ומי שנתמלא זוכה אח"כ במשיכה (כדתנן במשנה אם משנתנה לו אמר אני זכיתי תחלה לא אמר כלום והיינו משעת משיכה קנה חברו) ומש"ה כרגלי ממלא ולפ"ז לדידן דקיי"ל המגביה מציאה לחברו קנה חברו אפילו קודם שנתנה פשיטא דהלכה כרב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו. ובעל המאור ז"ל גרס רב נחמן סבר קנה חבירו היינו לאחר שנתנה לו זכה למפרע בו יעו"ש ולפי"ז ג"כ הלכה כרב נחמן דבאמת קנה אפילו קודם שנתנה לו אבל לר"ת הלכה כרב ששת וכ"פ הרי"ף והר"מ ז"ל פ"ה מי"ט הי"ד וכ"ד הר"ן ז"ל אבל המ"מ שם סובר כבעל המאור וכגירסתו וסובר מש"ה השמיט הר"מ ז"ל דממילא שמעינן דהוה כרגלי מי שנתמלא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו. ועמ"א שצ"ד אות י"ד העירותי עליו לעיל וכאן אין להאריך: והוי יודע שהב"ח וע"ש הביאם המ"א שצ"ז אות י"ד (אין כעת ת"י

בעו"ה) סוברים דהלכה כרב נחמן וזה דעת המ"מ ג"כ בפ"ה מי"ט הי"ד כנראה מדבריו שם הביאותיו לעיל ומכל, מקום אף הרוצה לומר כן דוקא בירא דהפקירא הא בור של אנשי העיר אם מילא א' מאנשי העיר לצורך נכרי מודים המה דכאנשי מי שמילא דל"ש המגביה מציאה לחברו קנה חברו דלאו הפקר הוא ומתחלה הוה של ממלא ואח"כ במשיכה זוכה הב'. ועשו כרגלי הזוכ' הראשון כ"ש שיש ברירה להחמיר: והנה הר"א ז"ל בפ"ה מה' י"ט ה"י השיג על הר"מ ז"ל במה שפסק

חפצי הפקר אין קונין שביתה דבעירובין פסק כריב"ב כו' אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו שהר"א ז"ל אשר כל אליו גליות ח"ו לא ראה סוגיא דעירובין כמ"ש המ"מ שהלכה כמיקל לא לחומרא ולומר דה"פ בעירובין לא הכריעו חז"ל אף יחיד נגד רבים לפעמים וכל מי שרוצה יעשה ומאן דעביד כמר עביד לומר שקונין במקומם שביתה לקולא עד"מ אם מילא א' ועירב לצפון ואח"כ נתן לחברו יכול חבירו להוליכו לדרום ב"א כריב"נ ומאן דעביד כרבנן לקולא דאין קונין שביתה יכול להוליכו לצפון ד"א. ולפ"ז שפיר אמר משנתינו דכרגלי הממלא דלא כהלכתא דלקולא הולכין. זה לא ניתן להאמר דמשמע דלקולא לחוד במה דאפלגי בה. ועוד אכתי מה מתורץ הא דלא הביא הרי"ף ז"ל מחלוקת ר"נ ור"ש דנ"מ טובא. ומ"ש דיש עליו טענה בנהרות המושכין והנובעים זה ע"פ תוס' ורא"ש ופוסקים דכרגליא כ"א היינו כרגלי הממלא אבל לפירש"י ז"ל כרגלי כ"א ממש אין נ"מ בזה ולא מצאתי כעת ברי"ף שמביא לא בכאן ולא בעירובין מי שהוציאוהו מ"ה מ"ו יעו"ש וא"י למה. עיין לקמן וט"ז ת"י: אי לאו דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי הייתי רוצה לחקור קצת בדין

זה כמו שאגיד הנה קיי"ל חפצי עכו"ם קונין שביתה במקומן גזרה אטו חפצי בעלים ישראל כמו שמבואר בא"ח ת"א. מבעיא לי אם מילא גוי מבור הפקר או נובעין ומושכין בי"ט מי אמרינן דגזרו בי' אטו זוכה ישראל דהוה כרגלי הממלא וכזוכה ראשון כמו שמבואר בשצ"ח. א"ד כה"ג דלא