ראש יוסף על ביצה נב

פועל רק מדרבנן הוי כמו פתח הבית ופתח הבית גופא אין קובע כ"א בגמור משא"כ שבת הטעם דקובעת מדרבנן דהוה אכילתה קבע א"כ אין לחלק בין נגמרה או לאו דקבע מדרבנן אסור אפילו בלא נגמרה מלאכתו ולא ראה פני הבית ופריך ואימא דומיא כו' והא דדאין מר זוטרא ממתניתן דשבת קובעת בלא גמור דלמא מיירי בראה פני הבית ושבת קובעת בחדא למעליותא י"ל כל שנכנס בפתח הבית בלא נגמרה מלאכתו אין כאן ראיית פני הבית וא"כ נגמר מלאכתו אח"ב צריך להוציא אח"כ עיין מ"ש לעיל דף י"ג א' בסוגיא דהכניס שבלים יעו"ש

אי הכי מאי אריא שבת כו' טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן הא דחול נמי משום דאוכל משמע לי' עיקר הטעם לא משום דאמר ויחד לשבת והא דאמר שאם עבר ותקנו מתוקן קשה הא מסיק לעיל ומשנה שלימה דמעשר פירותיו בשבת לא יאכל בו ביום ולעיל י"ז ב' משמע בדאית לי' פירי אחרינא ובאמת דמסיק שאני שבות שבת משבות יו"ט אין לחלק בין פירי אחרינא ורש"י תיקן זה דכתב שאם אדם אחד תקנו דליכא למקנס לבעל הבית

ובטעמא דהא מלתא שאם עבר ותקנו מתוקן אע"ג דאתקצי' בין השמשות ואפילו ר"א דלית לי' מוקצה בקיסם מ"מ זה דל לגרוגרת כמ"ש רש"י ומהרש"א ז"ל בסוגיא דבכור שנפל לבור יעו"ש תי' רש"י דאיסור דרבנן ועיין לעיל ל"א ב' ובתוס' שם. ואמנם בהא דבכור שנפל לבור פירש"י הטעם דאין זה מן המוכן מטעם קנס לא משום מוקצה דמי יימר דמזדקק חכם. דהא כל שאסור דרבנן אפילו במי יימר לא אקצי' בעלים מינייהו כמו הכא דבע"ה אין בידו לעבור במזיד ולתקן. דיהיו אסורים עליו במזיד בו ביום ואדם אחר אלמא כה"ג לא חשיב מוקצה ועיין בבעל המאור כתב דמש"ה דייק לי' ממתניתן להיתרא דאי לאיסורא סברא חיצונה כן הוא ובית באוירא דליבנא. ומש"ה רוצה להשיג על הרי"ף ז"ל שהביא משנה דבית שנפחת. ובמלחמות כתב דראיית בכור מי יימר וקשה כאן נמי דבע"ה גופא אסור במזיד בו ביום

ממשנה דהכא מבואר דאפילו מעשר דרבנן נמי אין מגביהין בשבת ולא אמרינן דהוה כולד הטומאה בכלים דל"ד האי תיקון להתם דאל"כ אפילו בשאר שני שבוע נמי יאמר כן ויעשר בשבת דלא נגמרה מלאכתו אפילו שבת אין קובע כ"א דרבנן דמ"ה אפילו קבע של קודם גמר מלאכה. והמגיה במ"ל פ"ה ממעשר צידד בזה וכתב דל"ד לדמאי דהוה ספק תורה (אפילו להר"מ ספק מדרבנן מכל מקום יש בו דררא דאורייתא משא"כ באין בו צד תורה) ואני תמה איך יעלה על הדעת לומר כן והביא בשם כנה"ג י"ד של"א כן הא לימוד ערוך בידינו לעיל ט' א' דאבוה דשמואל אסר אפילו חלת ח"ל וע"כ לא צידד שם אלא הואיל ואוכל ואח"כ מפריש אין זה תיקון אלמא אפי' דרבנן חשיב תיקון בתרומת ומעשרות. וכן הלכה בא"ח ה' י"ט דאין מפרישין אפילו חלת ח"ל

דף ל"ה גמרא הנוטל זתים כו' עשרה כו' במשנה פ"ד דמעשרות משנה ג' ליתא עשרה וכדומה שט"ס הוא דצירף שתיים במלח והניח לפניו הוה קבע וכ"פ הרע"ב שם דמלח ושתיים יחד הוה קבע יעו"ש וכאמור מטבל א' א' ואוכל הא מטבל ב' ומניח לפניו לא יעו"ש והכה יש בכאן הערה קטנה כמו שאומר כי בפסחים ל"ג ב' טמא מת שסחט כו' ופסק כן הרמז"ל בפ"ט מהלכות טומאת אוכלין הלכה ב' דמשקין בענבים וזיתים מיפקד פקידי וא"כ בגברא טמא ומעטן טהור לר"א דא"א להחזיר המותר. דמה בכך דיחזיר דשמן שבתוך הזית אחד לא נטמא במגע הטמא בזית דמופרד ועומד הוא ואי לאחר שנסחט השמן יטמא הזג הזה הטמא הא אין אוכל מטמא אחרים עד שיהי' כביצה ואם גרסינן עשרה א"ש דעשרה יחד או אפילו שלשה נמי מכי מחזיר ב' זיתים ונדרסו יחד בבית הבד דתו לא הוה אוכל פרוד ויש בשניהם כביצה ויטמאו השמן

סיפא במעטן טמא וגברא טמא עיין תוי"ט שם דא"כ סיפא גברא טהור דמעטן טמא תו מצי מהדר אלא דבעי לאוקמא רישא וסיפא בחד גוונא ובפירש"י כאן ומ"ש רש"י במעטן טהור א"א להחזיר ואי קשיא הא כבר נטמאו כו'. לכאורה בלא הוכשרו ואין טמאין במגע משא"כ כשטובל במלח שלנו מן המים הוה משקה ומכשיר הב' זיתים ותו א"א להחזירם. אלא דדוחק לומר דמלח לא הוה כסתם מלח שבש"ס דהוה מחפורת מארץ דאין להם דין משקה שמכשירו ועוד דאם כן ממעטן טמא וגברא טמא איך מחזיר הא לא הוכשרו במעטן וכי מחזיר הטמאים מתערבים אלא כמ"ש רש"י ז"ל דיכול לסלקם משם והתוספת ד"ה רישא הוסיפו ויכול לסלקו מלמעלה שלא יגע באחרים היינו בפ"א לא דקדק ונגע באחרים ואח"כ כשמסלק מדקדק ונוגע רק בהם. והתוס' יו"ט שם כתב דלרש"י י"ל בפ"א יכול (היינו אפשר בפ"א) (בפ"א) ליקח בדקדוק ושלא ליגע באחרים כלל יעויין שם. ואם אפשר להעמיס זה ברש"י אפשר ג"כ בתוספת ג"כ לפרש כן ואין להאריך בזה

רבי אליעזר לטעמי' ומ"מ נ"מ בכל השקלי וטריא דנ"מ לתרוצי סוגיין אליבא דרבנן וכ"ש כאן דהא תרצן אחר ומבעיא לרבנן. ולבסוף מסיק ר' יוחנן דשבת אין קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ואי יש חילוק בין יחדו לשבת או לא יחדו יבואר בסמוך

היה אוכל באשכול כו' ר' אלעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור זו גירסת רש"י ז"ל אף בשבת רא"א יגמור ופריך דר"א אדר"א ומשני יגמור במ"ש הא בשבת אסור לר"א דשבת קבעה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ור"י מחמיר טפי דאפילו למ"ש אסור ולרש"י ד"ה ולא כשאמר יגמור כו' דזו לא יחדה מיירי דכן משמע פשטא דלישנא הי' אוכל באשכול וחשיכה ליל שבת. וקשה א"כ מ"ט דר"י דמחמיר אפילו למ"ש לא יאכל כיון דלא יחדה לשבת ומה בכך שחשיכה ליל שבת ולמ"ש בתוס' ד"ה ר"א כו' י"ל כאן גם כן איירי שיחדו ומש"ה מחמיר ר' יהושע הואיל ויחדה לשבת. ולפי זה ר' יוחנן דאמר שבת אין קובע אלא בנגמר מלאכתו היינו בלא יחדו ור"י דאוסר היינו ביחדו ומש"ה אמר לקמן לאפוקי מדהלל ולא מדר"י דאמר לא יגמור כי ר"י מיירי ביחדו ור' יוחנן מיירי בלא יחדו ולא אצטריך לאפוקי מר' יהושע אלא מהלל וכדכתיבנא

והרמז"ל בפ"ה מה' מעשר הכ"ג הי' אוכל באשכול וחשיכה ליל שבת לא יגמור בשבת אלא למוצאי שבת ועיין כ"מ שם דגרס כאן אמר ר' נתן לא כשאמר ר"א יגמור במ"ש אלא בשבת ור' יהושע לא יגמור בשבת אלא במ"ש יעו"ש והמגיה שם האריך בזה ואפשר בקצרה דס"ד דשם מיירי ביחדו ואפ"ה לר"א יגמור וקשיא ממתניתן דבשאר שני שבוע אוסר עד שיעשר באומר מכאן אני אוכל למחר ביחדו עכ"פ. ומשני התם כדקתני טעמא דר"א יגמור בשבת ומוכיח הוא אף על גב דבחצר יגמור יצא לחוץ בהכרח אפ"ה בשבת יגמור בשבת דאל"כ לא הוה פליג ר' יהושע עלי' למ"ש כיון דלא יחדו איירי כו' וזהו התירוץ בעצמו דשאני לי' לר"א. בין יחדו לשבת דקבע ובין לא יחדו וכ"ת הא לר"א כל שמותרו ראוי לחזור אין קובע כ"ש יחדו הא בורכא הוא דע"כ [לא[ אמר כן אלא למאי דהוה בעי לומר דאפילו בחול משום דאוכל קבע לי' פריך שפיר משא"כ השתא דיחדו לשבת הוא דהוה קבע א"ש כאמור דהוה תרתי יחדו ואוכל בשבת דודאי כה"ג קבע לי' והבן זה

אמנם הרמז"ל בפי' המשניות פ"ח דתרומות מ"ג גרס בחצר ר"א אומר יגמור ור"י אומר לא יגמור ובשבת להיפוך ר"א אומר לא יגמור ור"י אומר יגמור. והיינו במ"ש כמ"ש שם. ופסק כר' יהושע אלא דבסוגיא דידן א"א למגרס כן ר"א לא יגמור דא"כ מאי קשיא לי' דר"א אדר"א. והנה יש מקום לומר דאיתבי' ה"פ דאמר לר"א כל דמותרו מוחזר לא קבע כ"ש שאין אסורה לחוד קובע וא"כ ה"ה וכ"ש יחדו לשבת דאין אסור למוצאי שבת דהוה כקבע באמירה בעלמא ופריך לי' ממתני' דתרומת פ"ח מ"ג דחשיכה ליל שבת. לר"א לא יגמור אפילו למוצאי שבת היינו דיחדו לשבת קבע דיבורי' וכ"ש אי בלא יחדו דקשיא הא אמרת לר"א דיבור לא קבע ואפילו מעשה כל שמותרו ראוי לחזור ומשני דהתם בדר' נתן לר"א לא יגמור בשבת אלא למוצאי שבת וא"כ ר"י אפילו למ"ש לא וא"כ קשה על פסק הרמז"ל

עיין במגיה שם כתב דחצר עקרו דאורייתא לא מצאתיו שם ובפ"ג מה' מעשר ה"ד לר' ינאי אפילו חצר של שמירה אין קובע מ"ה כ"א מדרבנן ובפ"ד ג"כ כתב דאין לוקה עליהם ולומר הא איסור תורה יש בחצר שמירה לא משמע הכין

ודע שאני נסתפקתי להיפוך אם תרומה ומעשר דרבנן רשאי לפרוש בין השמשות דאפשר דמאי רוב ע"ה מעשרין הם הקילו הא ודאי דרבנן לא. (עיין שבת הא דאין מטבילין כלים ביה"ש) והא דחשיכה ליל שבת ר"א אומר יגמור בשבת ור"י אומר לא יגמור כפי גירסת הכ"מ אם ר"ל לא יגמור עד שיעשר והיינו חשיכה ביה"ש ומיהו תוספת שבת ד"ת וא"כ ביה"ש נמי קובעת גם בזה צ"ע. אי ביה"ש קובעת סעודת שבת ויראה דקובעת כדמצינו וקידש עליו היום ואין להאריך ועיין בפירוש המשניות שם. ומ"ש שניהם לא יגמור ענינו עד שיעשר זהו לפי גירסת הספרים שם. ר"י אומר יגמור ור"א אומר לא יגמור ע"ש

כי אתא רבנן אמר ר' יוחנן כו' הא דפרט ד' דברים ולא מנה נמי מלח ואש משום דהני לאפוקי אתא משא"כ מלח ואש פשיטא ואין חולק דאין קובעין כ"א בנגמרה מלאכתן

סליק פרק המביא בעזה"י

פרק חמשי משילין משילין פירות כו' דקדק מלת משילין מבואר בגמרא ופירש"י כולן לשון השפלה. הנה בקונקורדנסיוס בשורש נשל לשון הסרה נתירה (לנתר על הארץ דלוג וקפיצה עיין בשורש נתר) ושל נעליך מע"ל רגליך משמע הסרה לא השפלה. ואמנם מדהביא בגמרא קרא דכי ישל זיתיך דברים כ"ח מ'. ולא ונשל האמור שם זי"ן י"ל כי בכאן יחסר הפ"א. ורצה להביאו בדומה ישל שתחסר הפ"א אמנם הי' להביא של נעליך שמות ג' ולכן יראה דמשילין פירות משמע השפלה מפילין פירות דרך ארובה לא הסרה שאין מוזכר מגג וכדומה ולכן הביא כי ישל שסובל השפלה אבל של נעליך מעל רגרליך הוא