ראש יוסף על ביצה נ

למה לי חנגא וא"צ למ"ש התוי"ט דקשי' לי' לאוקמא מתני' בתרי טעמא ע"ש ועמ"א תק"ב י"א ובסמוך

חזרא והלכתא כו' יש בזה ב' שיטות הרא"ש וטור פסקו לחה אסור לכל דבר ויבישה שרי לכל דבר והיינו דאין חילוק בין עץ שראוי לתחוב בשר או לסמוך קדירה בבקעת כי יבישה שרי הואיל וחזי להסקה. ה"ה לכל מילי אבל לחה דלא חזי להסקה אסור אפילו לתחוב כו' וגזרו י"ט אטו שבת אפי' לב"ה יעו"ש ברא"ש בשמעתין. אבל הרי"ף ז"ל סובר דבקעת אפילו יבישה אסור לסמוך קדרה דלא נתנו עצים רק להסקה אפילו יבישים וחזרא ראוי לתחוב בו יבישא שרי דמעין מלאכתו עושה. מה לי לצלות בגחלתו או לתחוב בו אבל רטיבא דל"ש מה לי בגחלתו שאין ראוי בעיני' כ"א ע"י תערובת בהיסק גדול תו אסור לתחוב בעינו כו' יעו"ש. ובש"ע תק"ב כתב המחבר אין סומכין קדרה ולא הדלת בבקעת ותו לא והרב הוסיף אבל מותר לצלות בו וכ"ש והמ"א אות אב"ג סובר דהמחבר כרי"ף ורמז"ל. וביבשה מיירי דאין סומכין הא לצלות שרי. ושע"כ כתב. דכ"ש לא איש דעד השתא מיירי ביבשה ובלחה אסור לצלות בעיני' דל"ש מה לי בגחלתו כו' אבל ממרוצת דברי הט"ז שם אות ד' יראה דמפרש המחבר כהטור ובלחה מיירי ואפ"ה מותר לצלות ולתחוב בלחה והכרעת עצמו הוא הואיל וי"ל מה לי בגחלתו ע"י היסק גדול ובטור אסור לכל דבר וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר והמ"א אות י"א כתב בפירוש אפילו לר"ש אסור לא נתנו אלא להסקה דאין כלי. כב"י תקכ"ב הביאותיו לעיל

משנה ר"א אומר כו' שיטת רש"י ז"ל משלפניו מבית ממש קרוי משלפניו ור"א אמר כי מותר קיסם לחצוץ שניו ולא הוה מוקצה אפילו מחצר. מדאמר שכל מה שבחצר מוכן מיותר הוא: משמע אפילו לחצוץ שניו מותר אף מחצר (משלפניו לומר דאפ"ה פליגי רבנן ואסרי וכהנה רבות עתוי"ט) גם מגבב הוא קסמין דקין (סתם מגבב הכין הוא כמו בקש ובגבבא). ורבנן אמרי משלפניו מבית שרי להדליק קסמין דקין הא מחצר אף להדליק אסור דטורח הוא והוה מוקצה ולחצוץ אסור אף מבית דלא נתנו עצים אלא להסקה. ולכאורה שלש מחלוקת ר"א וחכמים דברייתא מגבב בחצר ולא יעשה צבורין ר"א הוא וחכמים דמתני' אוסרים כלל גיבוב מחצר ור"ש מתיר אף צבורין אמנם הר"ן ז"ל מפרש כרש"י וב' מחלוקת. וחכמים דברייתא אפשר היינו חכמים דמשנה ובגסים קצת דלא בטל אגב חצר ובלבד שלא יעשה צבורין (ולפ"ז הרי"ף הי' להביא צבורין ויבואר בסמוך). והתוס' ד"ה וחכמים הקשו לפירש"י דחכמים דלא כהלכתא דקיי"ל כר"ש בי"ט נמי והיינו לפירש"י ור"ת דפסקו אף בי"ט כר"ש וכמ"ש לעיל דלית הלכתא כו' וא"י מאי אולמא הך מתני' דשנאו בלשון חכמים מסתם משנה דאין מבקעין ואין סומכין קדירה בבקעת ונהי דאין מבקעין יש לומר נולד. מכל מקום אין סומכין הטעם דלא נתנו עצים [אלא[ להסקה ואפ"ה לית הלכתא כן לרש"י אלא סומכין (דלמה) דלא מיתסר מוקצה ה"ה דלית הלכתא כחכמים דכאן. ולי העני נראה דבהא דאין מגבב מחצר ומדליק דטורח ומוקצה הוא אפשר הלכתא הוא ואפילו ר"ש מודה דבאין תורת כלי עלי'. מודה הוא ר"ש כמו שנראה משבת מ"ו א' בהא שרגא דנפטא אלא מעתה צרורת כו'. והיינו לרש"י כפירש"י שם דכל שאין תורת כלי אפילו ר"ש מודה. ומיהו סמיכת קדרה בבקעת כיון דראוי להסקה אפילו רטיבתא בהיסק גדול שרי לר"ש דאף דאין כלי מכל מקום הואיל וראוי להסקה תו מתיר ר"ש מוקצה כי הא כמבואר להדיא לעיל. תנו רבנן אין סומכין קדירה בבקעת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ור' שמעון מתיר והמ"א תק"ב אות י"א דעצים מוקצים הם (אפילו למאן דשרי מוקצה כמו שכתב ש"ח סי' ז' יעוין שם) וכוונתו דהתם בס"ז וסכ"ג אף בשבת דמוקצה שרי מכל מקום באין תורת כלי אסור ה"ה זה. ומיהו זה בשבת מה שאין כן י"ט דחזי להסקה ר"ש מתיר וצריך לומר אנן קיי"ל לחלק דאפילו ביום טוב אסור דאין תורת כלי עליהם

והתוספת פירשו דטעמא דרבנן גזירה אטו יקטמנו וצ"ע דלרבנן אם קטמו ביד פטור אבל אסור. וכ"ת דגזירה קרובה. ובקוטם להריח לא גזרו אטו קוטם לחצוץ דלחצוץ קרוב שיקטום שא"א בטוב לחצוץ כך. ור"א יסבור כי לחצוץ לא גזרינן וקטימה דלהריח אטו לחצוץ גזור כך דוחק דיחלקו] בסברות הפוכות ואמאי לא אמר לקמן הא רבנן דאסרי לחצוץ אטו קוטם. ה"ה גזרו קוטם להריח אטו קיטם לחצוץ ור"א דלא גזר כאן ה"ה דלא גזור קיטם להריח אטו קוטם לחצוץ. וצ"ע

ודעת הרמז"ל דרבנן דמתניתן מגבב משלפניו הוא בכ"מ אפילו בשדה שרי משלפניו. ואפשר ברייתא דלקמן מגבב מחצר ובלבד שלא יעשה צבורין היינו נמי רבנן דמתניתן דזהו פירוש משלפניו ועיין במ"מ פ"ב מהי"ט. ועיין ב"י תק"ב ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך: תוספת בד"ה ר' אליעזר כו' ופריך מתיבי ר"א כו' עיין שם. כי רש"י פירש דמדרבנן קשיא לי לא מר"א והתוספת הוא דפירשו כן ואין קושיא לרש"י: בד"ה וחכמים אומרים כו' שמא וכן מסיק בגמרא פירשתיו ומ"ש וכן מסיק בגמרא אקוטם להריח דאסור לר"א אטו לחצוץ דיש חיוב חטאת לר"א כדמסיק. ועיין פירוש המשניות. ויראה דפירש כרש"י. ומ"ש ואסור לתקנו הוא ענין בפני עצעו. דאפילו קיסם שהכין מאתמול לחצוץ בו שניו אסור לתקנו מדרבנן כרבנן דלקמן. ומ"ש עוד מ"ש חכמים משלפניו בשדה עיין מ"מ פ"ב מהי"ט וברייתא לקמן מגבב מחצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין כתבנו במשנה דאפשר כרבנן. זה אינו. דהא מסיים שכל מה שבחצר מוכן הוא. אם לא שנימא לחלק ג"כ בין גסים לדקים

ע"ב גמרא הא בקשין ורכין הו"מ לומר הא בראוין למאכל בהמה הא באין ראוין למאכל בהמה

מפשח ענין פיסוק ופירוד וכן הוא בקונקורדנסיוש בשורש פשח ומביא קרא איכה ב' ויפשחני וכן פירש"י בחומש דרבי סורר כאלו קוצים מונחים על הדרך וההולך שם צריך להרחיב ולפסוק רגלים לדלוג על הקוצים. ורש"י כאן דיה מפשח מסעף כו' גדר כו' פירוש בע"א. הוה מפשח בידי' נטל עץ עב ובו ענפים רבים סביביו ויהב לן מן ענפים אלותא קיטם כו' ויהי' פירוש הפסיק דרכי סורר כאלו גדור בסירים ויפשחני גם עשה גדר סביבותי מן אילנות קטועים ובו ענפים רבים ומניחים סביבות השדה והוא כמו גדר וכן עתה ראינו עושים כן בכפרים בשדות שלהם וד"ה מפשח לן מן התלושים לאו אמפשח ציץ אלא אמלת לן ולפירש"י בחומש וכפי מ"ש במ"נ הוה מפשח מפסיק ומפריד ענפים ויהיב

במוסתקי הטור וש"ע שמ"ד הביאו זה משום דאף לרבנן ל"פ עלי' דר"א אלא בקוטמו להריח לא גזרוד א"נ קוטמו לחצוץ ליכא איסור תורה לדידהו. הא שובר חביות ועשה פה איכא חיוב תורה כפירש"י כאן אפילו לרבנן הי' ראוי לגזור אי לאו במוסתקי דלא גזרינן דמכוין לעשות נקב קטן או עשה פה לאו כלי הוא או שאר תירוצים. והרי"ף ורז"ל פכ"ג משבת ה"ב השמיטו מוסתקי אולי סברי דלרבנן לא גזרו כלל וצ"ע וראיתי להרא"ש בשבת קמ"ז כ' בביצה מוקי במוסתקי דלרבנן נמי איסורא איכא ועב"י שי"ד ובש"ע שם. ודברים אלו להדיוט כמוני צ"ע דמשמע דמשום איסורא דמקלקל פטור אבל אסור ועיין תוספת שבת שם ור"ן שם משום אכילת פירות שרי להו ובעירובין ל"ד משמע משום דשייך סתירה בכלים הא סותר אין חייב אלא ע"מ לבנות. ומקלקל פטור אבל אסור אם לא שנאמר דמקלקל פטור אבל אסור אלא במוסתקי אין בנין וסתירה בי'. ורש"י ז"ל בשבת קמ"ו במתניתן שובר חבית. שאין במקלקל שום איסור. תמה התוי"ט ז"ל דפטור אבל אסור וי"ל דה"ק במקלקל [כלי אין] שום איסור כי רש"י לשיטתי'. דאין בנין וסתירה כלל בכלים רק העושה כלי גמור מחייב משום מכה בפטיש כנראה מדבריו בהרבה מקומות. ומהם בביצה גבי אין מסלקין תריסין יעו"ש. א"כ בסותר כלי אין בו שום איסור דרבנן לגמרי. ומש"ה שובר חבית. ואפשר אפילו בחביות גמורה ושלימה ואי"ה בפריי אבאר וכאן אין להאריך בזה

אין מוציאין האור דמוליד ביום טוב הנה פשיטא משמע דנולד אסור בי"ט וכר' יהודא. וכנראה דעת ה ז"ל בהשגות פ"ד מי"ט ה"א ולשון הרמז"ל שם יש בו מקושי ההבנה שכתב בפ"ד ה"א אין מוציאין אש כו'. שלא הותר להבעיר אלא מאש מצוי. אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר מעי"ט הנה רישא דמלתא יראה לכאורה דלמה שכתב המ"מ פ"א מי"ט דהבערה הי' ראוי לאסור שאין באוכל נפש עצמו ומקרא הוא דיליף מיום השבת אבל אתה מבעיר בי"ט ולא היתר ע"ה כי אם אש המצוי אבל להוליד אש מחדש לא הותר מ"ה ואמנם מדסיים שהרי אפשר מבערב יו"ט נראה שמדין מכשירין קאתי עלי' דלהבעיר אש מעי"ט ממש זה מקרי א"א שיפסיד עצים הרבה ודמי לתבלין שמפיגין דשרי. אבל להמציא אש מחדש אפשר מעי"ט ולהטמין הגחלת ברמץ וכיוצא שיתקיים עד למחר. והמ"א שם כתב דמטעם נולד (לאסור) לא אסרוהו דל"ד לביצה שהוא גופא נהנין בו כו' ולא אסרוהו אלא דהי' להוליד מבערב. ועיין לח"מ דאין מסיקין בשבת כלים דמכל מקום יש שבח עצים בפת משא"כ כאן לאו נהנה מניצוץ שהוציא אלא אסרוהו שהיה לתוליד מעי"ט ויהי' הפירוש בגמרא דמוליד ביום טוב והי' להוליד מעי"ט והנה מ"ש ביצה אמת דשם מטעם הכנה דרבה אלא מדאמר מאן דשרי מוקצה נולד אסור ואמר דשם נהנה מגוף הנולד וממ"ש ואסרוהו תראה שכוונת המ"מ דלא מ"ס אסור להרמז"ל מטעם מכשירין שאפשר מעי"ט דא"כ תקשה לפי שיטת המ"מ שסובר להרמז"ל לית לי' דר' יהודא ואפילו מכשירין שא"א מעי"ט אסור ביום טוב. כמבואר בההוא דאין משחיזין הסכין ובדוכתא טובא אלא מיום השבת הותר הכתוב הבערה לגמרי וחז"ל אסרו להוציא בי"ט משום דאפשר מעי"ט הנה בפ"א שם בנר של אבטלא יראה דעת דאף מדרבנן שרי הואיל והיתר מפורש בקרא מיום השבת אבל בי"ט שרי תו אין כח ביד חז"ל לאסור מדרבנן דוגמא מ"ש תמ"ז ביו"ד קי"ז בחלב נבלה דשרי לסתור מדרבנן הואיל והיתר מפורש יעשה למלאכה