ראש יוסף על ביצה מד

ומשום הכי אמר תדע דמתניתין דאוסר משחזת דלא כר"י ולר"י שרי אפילו משחזת ומדלא אמר נמי סתמא דלא כר"י דלשתמע דהלכה כסתם משנה. ומפני כך הבין רבא דכוונת רב חסדא דהלכה כר"י. ומשום הכי אמר דרשינן משמך כו' אמר יהא רעווא כו' דסבר הלכה ומורין כן. ומדחזינן דאמר סתמא מאן תנא דמשחזת לא דלא כר"י להורות לר"י שרי ואיך לא הזכיר בפירוש משחזת של עץ הא של אבן אסור ש"מ באמת סובר ר"ח לר"י אף של אבן שרי דלא כל"ק בל"ק לרב הונא. ומשום הכי פירש רש"י ע"ב הלכה ואין מורין כן שלא יזלזלו מערב יום טוב ולא פירש אטו של אבן כמו שכתב הר"ן ושאר מפרשים וכדבעינן למימר לקמן. אלא דסובר באמת אפילו של אבן שרי לר"י. וב' מעשים לקמן שניה אפילו שפתא דרחייא היינו רחיים של אבן משחזת של סכין. ומשפשף בה נמי הלכה דשרי. אלא שאין מורין כן והא דשפשף ולא השחיז ברחיים של אבן דהוה קיימי גברא ובהשחזה ניכר מסתמא לחדד ולא היה יכול לתרץ דבורי'. ועיין ר"ן ז"ל מזה

השיטה השני' הוא שיטת הרי"ף וכפירוש הר"ן ז"ל. והוא דהר"ן ז"ל השמיט כל ד' לישני והעתיק מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה דלא כר"י דרשינא כו' אפומא דדקולא ואשפתא דרחייא כו'. סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב וסיים הרי"ף ז"ל. וה"מ אגב דיקולא או שפתא דרחייא אבל במשחזת לא והם דברים סתורים דפסק כר"י דהביא דרשינא מינך וסיים אבל משחזת לא. ולכן פירש הר"ן ז"ל דסתם משחזת הוא אבן (כמ"ש הכ"מ בדברי הר"ן הביאותיו לעיל). אבל משחזת של עץ נכלל בפום דיקולא כו'. ואבן אסור לר"י מן התורה או מדרבנן לימים הרבה כו'. אפילו באמת והא דכתב לעיל והביא מאן תנא השחזה עצמה לא. והוא מ"ש בגמרא. מאן תנא משח"זת אסור היינו משחזת של עץ. ולא קאי אל"ק בל"ק דר"ה כ"א בפ"ע. דסתמא תנן מתניתין אין משחיזין. משמע אפילו משחזת של עץ כו' דלא כר"י. אבל אבן מודה ר"י דאסור. ואני ההדיוט אין מבין כיון דסתם משחזת של אבן איך קאמר מאן תנא משחזת של עץ אימא דמתניתן נמי סתמא בשל אבן וכר"י ויש ליישב. והנך רואה דרי"ף ז"ל שינה ואמר מאן תנא דהשחז"ה עצמה לא ולא משחזת. הי' נראה דלומר השחזה עצמה אפילו להשיאה ע"ג עץ אסור דלא כר"י. אבל לר"י השחזה עצמה דהיינו לחדד ע"ג אבן ועץ על כל פנים שרי אבל ברחיים אפילו של עץ אסור אטו אבן דמתקן הרבה או עובדין דחול והלכה ואין מורין כן להשאה לחדד. ומה אעשה שהר"ן ז"ל לא פירש כן ולפ"ר הר"ן ז"ל הלכתא דמשחזת של אבן חידוד אסור לר"י (או מן התורה או מדרבנן) ומשחזת של עץ והשאה ע"ג אבן שרי לחדד ואין מורין כן. ושמנונית שרי במשחזת של אבן דאין משחיזין הוא חידוד כמ"ש הכ"מ שם. ולפ"ז יהי' דברי הרי"ף ורמז"ל אחד

השיטה הג' הוא שיטת הרא"ש ברי"ף דר"ח מאן חנא אר"ה קאי דאמר ל"ש משחזת של אבן אמר דלא כר"י דלר"י אפילו של אבן שרי. ורב יוסף דאמר סכין שעמדה מחדדה הלכה ומורין כן, ואהא סיים הרי"ף ז"ל וה"מ דיקולא כו'. אבל רחייא לא היינו רחייא של אבן דאין מורין כן. והנה בטעמא דעץ והשאה דשרי ומורין פי' הרא"ש וקצת בתוספת ביאור כי איכא ד' לישני לעיל ול"ק בל"ק דר"ה דעץ לחדד שרי אפילו לרבנן בהכרח (כי סובר הרא"ש ז"ל לר"י של אבן שרי דלא כרש"י) ואם כן מהיכי תיתי לומר כן לדינא דאין מורין הא איכא ס"ס לקולא שמא הלכה כר"י לגמרי ואמת כן הוא ואף לרבנן לל"ק בל"ק שרי לחדד בשל עץ הלכך ע"כ הרי"ף דסיים ברחייא לא היינו בשל אבן אין מורין כן. ולפ"ז הא דהביא הרי"ף ז"ל ב' מעשים דיקולא ושפתא דרחייא כתב הרא"ש לומר דהלכה כר"י. וא"י אמאי לא נימא בפשיטות טפי ללמוד לדידן דבשל אבן אין מורין כן. דליכא כ"א חד ספקא וכאמור ולפ"ז הרמז"ל רחוק מדברי הרי"ף רבו (רבי' דרבו) דלרי"ף בשל עץ מורין ובשל אבן אסור מדינא לחדד. ולהר"מ מבואר דבשל אבן אסור ובשל עץ אין מורין. ובתק"ט פוסק המחבר כר"מ ורי"ף. כפי' הר"ן. ויש לעיין מאחר דרבנן הוא בשל אבן (דבתצ"ה פסק קצירה מדרבנן) י"ל בדרבנן לקולא. ונאמר גם הרי"ף כרא"ש וכ"ש בשל עץ להורות כן ובב"י כתב להשוות דברי התלמיד עם הרי"ף שומעין לר"ן ז"ל יעו"ש וכלל גדול הוא בעיני שאף בדרבנן אם הרא"ש אומר כה ור"מ בהיפך. ורי"ף יש לפרש כב' הפירושים הולכים להחמיר ואי"ה יבואר בכללים

השיטה הד' הוא שיטת המ"מ ברי"ף ורמז"ל דלא פסקו כר"י כלל רק כרבנן וסובר לחדד בעץ לאו תיקון מנא הוא ושרי לרבנן ובשל אבן אסור לרבנן מן התורה מכשירין יעו"ש. ולפ"ז הא דהביא הרי"ף מאן תנא דלא כר"י דרשינא יהא רעווא לא הי' לו להביאו כיון דאין הלכה כר"י. וכבר תמה הכ"מ שם יעי"ש. ואמנם הא דהביא דיקולא ושפתא דרחייא הלכה ואין מורין כן. היינו דלא כפירש"י הלכה כר"י. ואין מורין כן אלא ה"פ הלכה דלרבנן שרי לחדד בשל עץ ואבן בהשאה כל"ק בל"ק דרב יהודה אמר שמואל ארב הונא דשל אבן אסור לחדד הא של עץ והשאה ע"ג אבן שרי לחדד. אלא דאין מורין לרבים כן כל"ק אלא כל"ב בל"ק. דלחדד אסור בהשאה ומתניתן בשמנונית מיירי כאמור זהו הנראה לנו בשיטת סוגין. ואי"ה בפריי אבאר יותר. עוד אמת מ"ש הרי"ף השחזה. עצמה עשה הר"ן ז"ל. כלומר ולרא"ש י"ל ולפמ"ש א"ש כפשטי' דהשחזה עצמה. היינו חידוד ואין להאריך. עיין ירושלמי לקמן

ע"ב גמרא אפומא דדיקולא. הלכה ואין מורין כו'. אשפתא דרחייא היינו שפת האבן משחזת אבן לא גלגל האבן אלא שפשף הסכין. ולומר השאה לחדד הן עץ ואבן שרי. ואין מורין פירש"י הטעם [דאפשר[ מעי"ט. אבל לר"ן הטעם אטו אבן הלכה ואין מורין כר"י. ולמ"מ הלכה כל"ק ואין מורין כן יעו"ש: אבעיא להו מהו להראות סכין לחכם כו' איבעיא זו אין מקומו כאן והי' להקדים סכין שעמדה ולהר"מ ז"ל דפירש אטו ישחיזנה א"ש. אבל הרי"ף הביא טעם בה"ג חוץ לתחום לפיכך היפך בכיוון וכתב תחלה רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה. ואח"כ בעיין וד' טעמים יש שאין מראין סכין לחכם א' טעם רש"י אוושא מלתא ב' בה"ג חוץ לתחום ג' הר"מ ז"ל שמא ישחיזנה (להמ"מ הוה איסור תורה ולכ"מ ואינך הוה קצת גזרה לגזרה דפסק בפ"א קצירה דרבנן והבן) ורז"ה כתב דהוה כראיית מומי הבכור. דמשוה כלי והקשו עליו א"כ לעצמו נמי ותי' הר"ן ז"ל לעצמו מברר הספק ולאחרים נתינת הרשות יעו"ש ומיהו בכור אף מומחה לעצמו אין רואה הואיל ואתחזק איסורא עט"ז א"ח תצ"ח בדין הוראה ושם יבואר ועט"ז תצ"ח אות ט' והביאותיו לעיל

שוב האיר ה' עיני וראיתי בפר"ח תצ"ח תירץ דמומי בכור אין רואה לעצמו כדאיתא בפ' עד כמה יעו"ש ולפ"ז ראיית סכין מתקן הוא אעפ"י שהשוחט מרגיש יותר מחכם. כי אומן הוא ויודע שכשר צריך נטילת רשות. הוה מתקן כמו בכור דבעינן יחיד. או מומחה. או ג' הדיוטות כמבואר בי"ד סימן ש"ט ס"ב דבזמן הזה ליכא מומחה. ואם כן שפיר אין רואין דהוה דן דין דבעינן מומחה. או ג' כדין ממש. ולפ"ז אין ללמוד מכאן כלל להוראת טרפה אפילו הי' חזקת איסור, דאין זה רק לברר ספק. ויש האידנא חכם לזה ואפילו לרש"י בשמעתתא. דבכור דיעבד אסור דן דין. ואפ"ה בנולד ומומו שרי דאין כאן חזקת איסור, היינו בכור משא"כ בהוראת או"ה אפילו חזקת איסור מעי"ט. השתא איכא ת"ח לזה דאל"כ מי יורה. א"כ לברר ספק שרי אפילו חזקת איסור וצ"ע ואי"ה שם יבואר

ונ"מ בד' טעמים אלו לטעם רש"י בע"ה בביתו שרי. ולהר"מ בזה"ז דליכא ת"ח. אסור אפילו לעצמו כמבואר בתצ"ח ס"א. ולטעם רז"ה. אפילו עבר וראהו אסור. דהוה כמומי בכור בפר"ח וב"ח יעו"ש ועיין פר"ח מ"ש המחבר ור"מ פ"ד מי"ט ה"ט חכם שרא"ה דבגמרא משמע לכתחלה רואה לעצמו די"ל לראות לכתחלה כדי להשאילה לאחרים אסור. ומ"מ אין דרכו של הר"מ ז"ל לכתוב דין מחודש וישמיט דין דגמרא ולמ"ש הרב בהג"ה דעכשיו אין דין ת"ח ואסור לכתחלה. אפשר דקאמר בזמן הזה וגם זה דוחק ויבואר בפריי אי"ה וכאן אין להאריך גם נ"מ לר"מ ז"ל רשאי חכם אחד להראות לחכם חברו ולרש"י אסור דאוושא מלתא

ואמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה וה"מ כו' רש"י פירש לרבי יהודה דלרבנן כל לחדדה תקון ואסור. ורב נחמי' בריה דר"י אפשר רב יוסף נמי הלכה ואין מורין כן ולא חתכה כלל אסור טרחא והיינו ביש לו אחר. או מדרבנן אפשר אסרו זה. והר"מ והמחבר בתק"ט הטעם באין יכול לחתוך כלל חיישינן אטו משחזת של אבן (לדידהו כפי' הר"ן ז"ל מ"ה אף לר"י). וראיתי להטור בתק"ט. ולי ההדיוט צריך לעיונא בי' במ"ש ורי"ף כתב רחייא לא. ובה"ע כתב רחייא ג"כ. הא הרא"ש פירש ברי"ף דאין מורין כן ואיך כתב אבל. ולכאורה משמע דמורין כן ועב"י. ומ"ש באין חותך כלל מתקן מנא. ואפילו ע"ג עץ בהשאה אסור אפילו לר' יהודה. וזה חידוש בעיני ושיטה חדשה היא דנהי דר"ן כתב כן לר"י היינו משחזת של אבן נמי אסור דמתקן לימים הרבה ה"ה בלא חתכ' ע"י הדחק בהשאה נמי כן הוא. משא"כ הטור מחלק דכל שיכולה לחתוך ע"י הדחק. אפילו משחזת של אבן שרי לר"י ואין יכולה כלל מתקן מנא אפילו בהשאה ואסור לר"י

והוי יודע שבגרסת הרי"ף ז"ל בידינו (דפוס קראקא) אמר רבא סכין שעמדה לא רב יוסף. ואיך פירש הרא"ש ברי"ף דמותר לחדדה אבל אגב רחייא לא דאין מורין. הא ע"ג השאה מותר ומורין הא רבא לעיל אמר הלכה ואין מורין בהשאה פומא דקולא. י"ל דלא פירש ברבא אמר אלא בפני עצמו. א"נ הרא"ש גורס רב יוסף יעו"ש

שפוד שנרצם כו'. שפוד שנרצף עיין ר"ן רש"י פירש, נרצ"ם נשבר חודו (ומלה הפוכה רצ"ם צר"ם אוזן בכור כו'. לפירוש הרז"ה עי"ן ר"ן) ועיין טור או"ח תק"ט מפרש נשבר שרי. אף על פי שכתב לתקן מנא אסור. י"ל נשבר ראשו בשוחק יוכל לתחוב כך. ואי"ה בפריי בתקי"ט יבואר מ"ש הרב שפוד שנשבר וכאן אין להאריך. ואין הזמן גרמא: