ראש יוסף על ביצה מג

טרפה. כי כן דרך הטרפות סימנם חול' ומתנוונת ולמ"ש הב"י בתקי"ח דלהטור אין חילוק בין טרפה לנבלה ובריאה שנטרפה לר"ש אסור אם כן ע"כ לוי בטרפה חולה ראה ואסור לר"י. משא"כ למ"ש בתצ"ז י"ל לו בריאה לא הוה חזי אלא כו' אבל חולה ונטרפה י"ל שרי אפי' לר"י ולדינא צ"ע והב"י בתקי"ח העתיק להג"א בריאה ונטרפה ומשמע הא חולה ונטרפה שרי וזה כמ"ש בתצ"ז ואי"ה בפריי יבואר

משנה אין נמנין כו'. ושוחטין ומחלקין כו' תרי מילי ננהו וה"ק ואם לא נמנו בעי"ט שוחטין ומחלקין ביניהם חתיכות שנוהגין לחתך באותו מקום ומעמיד בהמה שוה כנגד זו כדמסיק בגמ' ועתי"ט הקשה לקמן כ"ח ב' משנה לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר דמשנה יתירא דכבר שנאה כאן. ולי ההדיוט י"ל דלקמן דין אחר הוא עשרה בני אדם קנו בהמה בשותפות זה נתן זוז א'. וזה ב' וכדומה וא"י איך לחתך ולחלק הבשר הולכין אצל הטבח שידע איך. ומ"ה קאמר מתני' דאסור לומר להם לטבח שיתן לכל אחד חלקו המגיע לו לזה בסך זהב אחד וכדומה ואין זה מכר. אפי' הכי אסור להזכיר שם דמים וז"ש שקול לא מכור דאין כאן מכירה וכדכתיבנ' ובפריי אי"ה יבואר

גרסינן בירושלמי אין נמנין לכתחלה ביום טוב. הא להוסיף שרי יראה מלת לכתחלה דייק דלהוסיף שרי ופי' המפרש אם נמנו ה' בני אדם על בהמה מותר ביום טוב עוד ה' לומר להם אנו נותנים לכם דמי חצי שוי' יעו"ש

דף כח ע"א משנה רבי יהודא כו' וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. הרמז"ל בפי' המשניות שלא להשתמש בהם לתת חפץ בתוכן או לכסות בהם כלי והלכה כחכמים. ולא הבינותי זה דאם המאזנים מוקצה דמלאכתו לאיסור דאסור לשקול ביום טוב אפי' בביתו כמ"ש בסימן ת"ק ס"ב. וא"כ כשהם תלוין מתנועעים כמו מנורה דאסור ליגע מ"מ לצורך גופו ומקומו שרי. ואם לומר דמאזנים הוה מוקצה מחמת דמיחד לי' מקום כמו זיכי זיירי ומזורה דאסור אף לצורך גופו כו' הא בגמ' אמר תלוי בתריטא דוקא הא לא"ה אף שתלוי באויר שרי. וכ"פ בפ"ד מה' י"ט ה"כ יעו"ש ובסימן ת"ק במ"א אות ד' דאפי' לשקול פחות מעט אסור דל"ד למדה יעו"ש. ובט"ז אות א' פירוש דירושלמי דמתיר לשקול בביתו להפיס דעתו מה הגיע לחלקו דהוה דברים של מה בכך מה דהוה הוה. אבל לשקול בשר כמה יבשל בביתו דזה אסור אף בביתו דהוה עובדין דחול ויפה פירש ושם יבואר וכתבנו שם לחשוב דוקא ועפר"ח שם

גמרא טבח אומן אסור ביד. רש"י פירוש משקל בחד ידא כו' הא אין אומן שרי. אבל הרא"ש פירש דטבח אומן אסור לשקול בשר ביד בלא משקל ביד אחר. הא אין אומן שרי הא במשקל אף אין אומן אסור ועמ"א ת"ק אות ד' בשם הב"ח והיינו כרא"ש ור"ן יעו"ש

רבי חייא ור"ש כו'. שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט כו' לא כר"י ולא כרבנן הלשון דחוק דהוה לומר כמאן אפילו דלא כר"י. ומסיק כר' יהושע והיינו דר' יהושע אפילו בחלוקה בין שותפין מותר דמכירה אין ראי' לשותפות. כמ"ש רש"י ד"ה ע"כ וד"ה אבל הכא. והא דאמר לא היא ע"כ [לא] אמר ר' יהושע הכא אין לו מקום כאן לכאורה דרב יוסף מודה דמדר"י אין ללמוד בכור דבזיון קדשים חמיר טפי ואדרבה מקדשים דשרי מנה כנגד מנה יליף דהלכה כר"י ביום טוב ועיקר לא היא לומר דאפשר אין ללמוד הלכה כר"י בחלוקה מבכור דהתם מכירה אין דרך מנ"מ ובחלוקה אסור. ורש"י ד"ה לא. היפך תחלה רבנן לא סברי לר"י כי זה העיקר. ומכל מקום קשה לאיזה צורך אמר זה. ואפשר דלא נימא דר"ח ור"ש ברבי עבדי כר' יהושע אפשר דהלכה כן. (גם הב"י הביא בת"ק בשם גאון כן) לזה אמר דבכור אין ללמוד מכאן דשרי בחלוקה דבזיון קדשים אפשר חמור. מיום טוב ושם אריש' קאי דמכירה שרי מנ"מ בבכור לא חלוקה ולפסק הלכה פסק בת"ק ס"ב דמנ"מ אסור אפילו דרך מכירה אף על גב בבכור שרי במכירה. וכפי הנראה דבכור חמיר מיום טוב כמ"ש בזיון קדשים כו' מרבנן דהכא דאין משגיחין כל עיקר אפילו מנ"מ, במכירה אסור. עיין רי"ף ורא"ש וב"י שם. ולפ"ז צריך לומר דבכור קיל. מי"ט הפך מה שנראה מסוגין. והר"מ ז"ל פ"א מבכורת הי"ט כתב נמנין מנ"מ משמע אפילו חלוקה שרי. עיין כ"מ שם. ובאמת כאן משמע מכירה איירי אלא לפי המסקנ' ע"כ דיש לחלק בין בכור דקיל מי"ט דאלו בי"ט אפילו מכירה מנ"מ אסור ובכור שרי ה"ה דאפילו נמנין אפשר דשרי בכור מנ"מ דרך חלוקה. ומ"מ מנ"ל הא

בפירש"י בד"ה לא היא רבנן דבכורת לא ס"ל כר' יהושע,. וד"ה אבל הכא ר"ח ור"ש. עיין מהרש"א ז"ל דאביי דאמר לרב יוסף וודאי אדברי רב יוסף קאי דלא מצי יליף דרבנן כר"י ס"ל אי ר"י בחלוקה איירי ומ"ש ד"ה ר"ח היינו משום דעיקר הוכחה דר"י בחלוקה איירי הוא מדאמר הם כר"י ס"ל ועמ"ש בסמוך מזה

גרסינן בירושלמי ר"ח רבה ור"ש ברבי שקלי מנה עד מנה בבכור הא בחול. אבל ביום טוב לא דאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר וחולק אבבלי דמעלה ביום טוב אלא בכור בעל מום היו שוקלין מנ"מ ולא ביום טוב. ולפ"ז א"ש דברי הרמז"ל פ"א מה' בכורת הי"ט דפסק בכור. אפילו חלוקה שרי מירושלמי דמוקי הא דר"ח ור"ש ברבי בבכור הוה דבהא לא פליג תלמודא דידן אירושלמי. דבכור עכ"פ מותר מנ"ב וכדכתיבנא

משנה אין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה ע"ג חברתה כו'. אמר רב הונא כו' אמר ההדיוט הכותב הך מתני' והא שמעתת' עמיקתא הוא לאיש ההמוני כמוני. ואני מקבל על עצמי לפרש בעזה"י כפי כחי

ארשום השמות משחזת הורוני הרמז"ל בפירוש המשניות שהוא העברת הסכין ברחיים יעו"ש היינו כעין שלנו אבן של נפחין שמגלגלו האבן והסכין נשחז. ויש עושין הגלגל עץ. והשא"ה יהי' ע"ג חברתה או עץ או חרס. או אבן כל שאין מגלגל רק האבן מונח ומשפשף עלי' הסכין נקרא השא"ה ועיין ר"מ ז"ל פ"ד ה"ט מי"ט כתב. אבל מחדדה על גבי עץ ואבן כו'. ושם משחזת יראה מר"ן ז"ל שפירש שהוא שם למשחזת של אבן לא של עץ. והרמז"ל שם הוסיף אין משחיזין הסכין במשחזת שלה מורה על אבן. ואם כי הדיוקים סתרי דאמר במשחזת שלה משמע של עץ שרי והדר אמר אבל משיאה ע"ג חברתה הא משחזת לא. י"ל דבכלל השא"ה נכלל משחזת של עץ ונסבול דוחק זה. ועכ"מ שם בסופו מכתב בסוף ד"ה אין משחיזין. ומשמע מדברי הר"ן דסתם משחזת היינו אבן אבל של עץ היינו כגון פום דיקולא וכיוצא יעו"ש. ואמת שפום דיקולא הוא השא"ה. וסובר שנכלל בו משחזת של עץ וז"ש כגון. (מלת כגון עיין פסחים יו"ד א'. בתו' שם ד"ה על ובדק כגו"ן דלא אשכח ובמהרש"ל ומהרש"א שם) ואמת כי בגמרא משמע שיש לחלק ודאי. בין משחזת של עץ להשא"ה וכדבעינן למימר לקמן אי"ה. וע"ש בכ"מ ד"ה ואיכא למידק ב' דמשחיזין. משמע אבל שמנונית שרי. ובגמ' איכא דמתני אסיפא דרב הונא נמצא אין משחיזין היינו שמנונית ויבואר לקמן. והנה איכא ארבע לישני אהא דר"י אמר שמואל ב' דאמר אמימרא דרב יהודה וב' דאמר אמתני'. ומעתה אבאר ואני קורא לישנא קמא בלישנא קמא. ולישנ' בתרא בלישנא קמא לישנא קמא בלישנא בתרא. ולישנא בתרא בלישנ' בתרא. ויש בכאן שיטות כמו שאבאר

השיטה הא' היא שיטת רש"י לדעתי העני' והוא דסברתו דכל לחדדה הוה תיקון ומלאכה. יהי' בהשאה ע"ג עץ הוה מלאכה ואסור לרבנן במכשירין שא"א לעשות מעי"ט ולר"י שרי בא"א מעי"ט. ואמנם משחזת של אבן דמתקן לי' לימים הרבה אפשר אסור אפילו לר"י כסברת הר"ן ז"ל דכי התירה התורה מכשירין לא יותר מאוכל נפש וכי היכי דקצירה אסור מ"ה או מדרבנן הואיל ונעשה לימים הרבה ה"ה וכ"ש מכשירין. והלכך י"ל דמשחזת אבן אסור לר"י ואפשר דאף אבן שרי לר"י. אמנם זה ברור לדעת רש"י ז"ל דלחדד אף ע"ג עץ הוה תקון ואסור לרבנן וכמו שתמה הכ"מ על המ"מ שם ד"ה ודעת יעו"ש. ולפ"ז בלישנא קמא דשמואל אדרב הונא דבאבן לחדד אסור. ובשל עץ שרי לחדד. ע"כ מתני' כר"י. דלרבנן אסור לחדד אפילו ע"ג עץ ולר"י ע"כ אבן להאי לישנא אסור דמתקן לי' הרבה. ולימים הרבה כמי שעושה בחול סכין. ואסור מ"ה באפשר (או מדרבנן.) וז"ש רש"י ד"ה משחזת של אבן דנתקנת לי' שפיר ומחזי כמתקן בחול. ולא כתב כעובדין דחול ולמ"ש א"ש והבן זה ולישנא בתרא דשמואל לרב הונא יש חילוק בין ל"ק לל"ב בתלת דלל"ק שמנונית בשל אבן וחידוד בשל עץ. וחידוד בהשאה ע"ג חברתה שרי ולל"ב שמנונית בשל אבן אסור אטו חידוד וחידוד בשל עץ אסור אטו דאבן והשאה נמי חידוד אסור. אטו משחזת אבן. ומדלא פירש רב הונא המשנה לל"ב דשמואל דמיירי מתני' סתמא אפילו בשל עץ ולחדד. דא"כ השאה לחדד נמי אסור. ולמ"ש הר"ן והכ"מ דסתם משחזת הוא של אבן לק"מ בלא"ה ומבואר הוא. ושמואל דוקא ארב הונא סמיך מימרי' דאמתני' לל"ק לא מצי אמר ל"ש אלא לחדד כו' דה"א אפילו של עץ ולל"ב פשיט' דרק אדרב הונא מצי אמר. וכמובן. ותרי לישנא בתראי אמרי דשמואל אמשנה אמר למלתי'. ולפ"ז נראה דשמואל לא מחלק כלל. בין של עץ או אבן רק מחלק בין חידוד לשמנונית ול ק בל"ב סובר דרך הממוצע דלחדד אסור בשל אבן ועץ. והשאה מותר לחדד ושמנונית מותר אף בשל אבן. וזה דלא כל"ק בל"ק ולא כל"ב בל"ק כמבואר. ול"ב בל"ב מחמיר טפי דשמנונית אין שרי רק בהשאה. אבל במשחזת אפילו של עץ אסור שמנונית ולפי זה הא דאמר מאן תנא משחזת לא. דלא כר"י אפשר דוקא כאן מקומו דלל"ק בל"ק פירשנו דמתני' דוקא ר"י דלרבנן לחדדה אסור בשל עץ ואף להשיאה כל לחדדה תיקון הוא כפי סברת רש"י. וכמ"ש לחדדה תיקון ולל"ב בל"ק אפשר נמי כר"י וגזר חידוד בשל עץ. אטו של אבן ושמנונית באבן אטו חידוד. ול"ק בל"ב דאפשר לפרש דה"ק ל"ש משחזת סתמא של אבן (כפי' הר"ן) לחדדה אסור כו'. אבל ל"ב בל"ב דמשיאה ע"ג חברתה שמנונית הא חידוד אסור אפילו ע"ג עץ וכדומה וגזר אטו משחזת של עץ (דאטו של אבן כולי האי לא גזרינן השאה של עץ אטו השחזה של אבן) וש"מ דלא כר"י. דעכ"פ לר"י שרי השחזה של עץ מכשירין שא"א לעשות מעיו"ט כיון דהתקון של עץ אין לימים הרבה כאמור

והנך רואה מדאמר מאן תנא משחזת לא. היינו חדוד משחזת לא דלא כר"י ולא אמר רבותא טפי דאפילו השאה ע"ג חברתה לחדד אסור דלא כר"י. ש"מ דאדרבא רב חסדא רוצה לפסוק כר"י