ראש יוסף על ביצה מב

ולשיטת רש"י ע"כ אף באמת צריך לומר דיתבי דייני התם דלא להוי תקון גמור. והרא"ש ז"ל בשמעתין כתב מסתבר דכלישנ' בתרא דבשל סופרים הלך אחר המיקל א"ש יעו"ש

באופן דנקיטנא מהני מילי מעליות'. דבאמת בנולד ומומו עמו קודם רוב ראשו לרש"י אין רואין לכתחלה דמ"מ הוה כדן דין ודיעבד אין זה מתקן גמור. דלא הוה לי' חזקה מבוררת לאיסור אבל בלא יתבי דייני התם. אפילו נולד מומו קודם רוב ראשו אסור דהוה תקון ולתוס' אפשר אפי' נולד ומום אח"כ באותו יום שרי דאין מוקצה לחצי שבת ועבר ובקרו מבוקר ושוחט לכתחלה. ומיהו בנולד מומו קודם רוב ראשו. אפשר אפילו לכתחלה רואה לשיטת התוספת ואפשר דאסור, ועם זה יתיישב בריית' דר"א דתנא מן המוכן ולא לכתחלה ומאי אריא מומו עמו אפילו אח"כ בו ביום. כמ"ש מהרש"א ז"ל ולדידן באו"ח סימן ש"י לא נמצא חילוק זה בין מוקצה גמור הכל אין מוקצה לחצי שבת. ובאמת הפר"ח בא"ח תצ"ח כתב בפשיטות דאפילו מומו אחר כך בו ביום שרי ולפמ"ש א"ש דרבות' אשמעינן דאפילו מומו עמו מן המוכן דיעבד הא לכתחלה אין רואין ואפילו קודם רוב ראשו דאי לאחר שיצא רוב ראשו שוה המה לנולד אחר כך והבן זה ואי"ה בפריי יבואר עוד וכאן אין להאריך

מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר פירש"י בשם השאלתות הואיל ולהכי העלוהו לגג כו' ויושב ומצפה כל אימת שיבש. הלכך יבש קודם ביה"ש ומצא אח"כ יבש ומכירו שזה היובש הי' מבע"י (כפי ערך יבשותו) שרי ולפי זה דוקא כה"ג הא נפל איסור להיתר בלח. ואין בו ששים מעיו"ט וקודם ביה"ש נתוסף בו ממילא או ע"י חש"ו ולא ידע בו ואח"כ בלילה רואה שיש ששים (אף לדידן עפ"י תנאים המבוארים בי"ד צ"ב דלא שייך חנ"נ או נתוסף נגד כל התערובות) אסור ביו"ט הואיל ולא ידע ביה"ש ולא שייך טעמא דשאלתות בכאן ואי"ה בפריי יבואר

דף כז ע"א גמ'. גמר בשולייהו כו' גמרו בידי אדם כו' ומסקנא לענין טלטול וודאי אין מוקצה לחצי שבת רק לענין אכילה וקיי"ל אפי' לאכילה אין מוקצה לחצי שבת. וגמרו בידי אדם אפילו ביה"ש שרי כדמוכח מקדירות דביה"ש רותחת הן. ואפי' לא הי' באפשר לקררן ביה"ש שנגמר בישולן סמוך לבין השמשות. ומה"ט אפי' מנעלים מבית האומן שרי עיין הגהות אשר"י כאן. וא"ח שכ"ה. וקושי' מרב פפא לעיל דף כ"ד ב'. אם יש במינו במחובר אסור אע"ג דעכו"ם יכול לתלוש בשבת. וגמרו בידי אדם. יש לחלק בין יודע העכו"ם וגומר בי"ט ובין א"י אם יתלוש עכו"ם ביו"ט. משא"כ אהא דפת שאפה עכו"ם בשבת דיש מתירין שפיר הקשה הב"י בשכ"ה הא הוה למשרי נמי מחובר וע"ז תי' דמחובר אין ודאי שיתלוש עכו"ם. דשמא ימתין עד שיפול מאליו. משא"כ פת ע"כ יוגמר ע"י מעשה האדם וכיון שעכו"ם אפה בשבת שרי ושם יבואר אי"ה. ועיין מ"א שכ"ה אות י"ב מזה. מ"ש רש"י כאן פולין רותחין הם. מתוס' שבת מ"ג יראה בע"א מכי מטי למים אין ראוין לכוס עד שיבשלו ועמ"א שכ"ה אות י' (עמ"ש בפתיחה) ולענין נולד בשבת ואח"כ אזיל לי' הנולד כמו אפר הוסק בי"ט ונתקרר ואח"כ נתחמם נמי שרי אין נולד לחצי י"ט ועמ"א תק"ט (ויבואר בפתיחה אי"ה) ונולד אי אמרינן בי' גמרו בידי אדם יבואר עוד בפריי וכאן אין להאריך ועמ"א שכ"ה אות י'

ע"ב גמ' ובי"ט שיולי משייל כו' היינו אע"ג דצריך חקירה דלמא הי' הוא הגורם וכדומה עיקר האיסור הוא דאין רואין דחשיב מתקן בראי' אם עובר או לאו. וכל שראהו אעפ"י שצריך חקירה שרי וא"כ צ"ע קצת על מה שדימה הט"ז בתצ"ח אות ט' ויש ליישב ושם יבואר

גרסינן בירושלמי והא תנא עגל שנולד מטרפה מותר בעבר וראהו ובמפרש שם דפוס דעסויא מוכח כפירש"י במשנה דיעבד שרי יעו"ש. וא"י דבבלי ודאי מוכח דיעבד אסור כמ"ש רב נחמן בר יצחק להדי' מתניתן נמי דייקא וכפירש"י שם. וכמ"ש מוהרש"א ז"ל בתוספת ד"ה ובכור שנולד מטרפה חזי אגב אמו לכלבים. כמ"ש בגמ' לעיל ו' ב' מוכן אגב אמו לכלבים. וה"ה מבכרת במעי אמו שרי להשליכה לכלבים כדתנן בחולין המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר כ' ומ"ש המפרש שם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כוונתו למ"ש התוס' ביצה ו' דבמעי אמו כו'. וא"צ. אלא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ומ"ש עוד המפרש שם בתוס' ד"ה יעו"ש על המ"א תצ"ח אות כ' אי"ה בפריי יבואר וכאן לא הי' לי פנאי לעיין כראוי

משנה בהמה שמתה כו' ועל החלה כו'. הנה מעשה זו לכאורה מיותר ואפשר מעשה רב ולמאי דמסיק לקמן א"ש לומר מתניתן בקדשים דומי' דחלה בקדשים הא חולין שרי במסוכנת ור"ט שהי' מסופק בקדשים אע"ג דאסור בהנאה. ור"ש מודה מידי דלא חזי כלל כמו טלטול אבנים וכדומה ללא צורך כתבו בתו' ישנים משום בזיון קדשים כו' וחלה הי' מסופק שמא צורך הדיוט שרי ומיהו לומר דמסופק אי פודין לכלבים הא כתב רש"י ד"ה בבהמות קדשים דאין פודין בי"ט יעו"ש וטעמ' דחלה פירש"י במשנה דבעורו זהו מלאכה דרש"י לשטתי' דהוצאה והבערה תרתי אלו הותרו מתוך שלא לצורך כלל ושאר מלאכות אפי' ושחיטה כו'. לא אמרינן מתוך. (עמ"ש בפתיחה) אם כן מדאסרה התורה שריפת נותר בוקר שני כו'. ואמאי הא לאו מלאכה כלל בי"ט מתוך כו'. ול"ד לנדרים דבשחיטה לא אמרינן מתוך ואסרה התורה הואיל ועיקר צורך גבוה. ומשלחן גבוה זכו הבעלים משא"כ "כ הבערה ע"כ דאחשבי' רחמנ' לבעורו דלהוי מלאכה. אם כן כל בעורו אף להאכיל לכלבים אסור ויש לרש"י הוכחה מכאן לשטתי'. ולק"מ קושיות התוס' ד"ה ועל החלה כאמור. אלא תו' לשיטתם דמתוך בעינן צורך קצת. ואע"ג דשרפת קדשי' הוה צורך קצת (באפשר) [באפר] (עיין פסחים ה' ב' בתו' שם) ומ"מ מנלן למילף תרומה כו'. ועיין תוספת שבת ק"ג ב' וק"ד א' ד"ה גזרה י"ט א' ב' ולרש"י כאן יש לעיין שם יעו"ש ובד"ה גזרה י"ט ב' הקשו ממתניתן על רבה דחלה ל"ש גזרה ותרצו יעו"ש. ומכל מקום התינח לאינך שם בשבת כ"ד ב'. אבל לרב אשי שם כ"ד ב' דאמר י"ט עשה ול"ת ולא מצריך קרא כלל שריפת קדשים. והא אי לאו קרא הותר במתוך ולא הוה אמרינן אחשבי' רחמנ' לבעורי' ואם נאמר דשרפת נותר יש בו בישול. אם כן אין ללמוד חלה הבערה ממנו. ובמ"א כתבנו מזה וכאן אין להאריך ועתוי"ט פסחים פ"ג מ"ג והם ד"ה דכאן. ד"ה ועל החלה. ועיין תוס' שבת כ"ה א' ד"ה כך. דלרש"י כל הביעורין שפיר דמי ושריפה רק דלא לייתי לידי תקלה. ולפי זה בי"ט ה"א דמותר לבער בי"ט לכלבו דלא, לייתי לידי תקלה שמונח כל היום קמ"ל דמ"ה אסור בי"ט דבעורי מלאכתו ובחול אה"נ דאי מצי לשרוף לא רשאי לקבור דמדרבנן בשרפה כמו קודש ועיקר הטעם דבעי ביעור דלא לייתי לידי תקלה. ועיין ריש אלו עוברין ועיין ר"מ פ"ב ופי"א מה' תרומת ופי"ב הי"ב פת חטים משליכין בין עצים כו'. ולא תקנה דיתן לבהמתו. י"ל ברוצה להסקה. והר"מ השמיט דין שמן שרפה ולא ידעתי למה

גמרא לימא דלא כר"ש כו' מודה ר"ש בעלי חיים שמתו כו' במסוכנת וד"ה כבר ידוע מחלוקת הפוסקים ובתצ"ה אנן פסקינן בי"ט כר"י ושבת כר"ש ולהפוסקים כר"ש ביום טוב א"ש כפשוטו דלא כר"ש ואנן קיי"ל כר"ש. והנה הטור בתקי"ח עשה ג' חלוקת בריאה מודה ר"ש דאסור. ומסוכנת מודה ר"ש דשרי. ובחולה קצת פליגי ולפי זה ביום טוב מסוכנת שרי ובריאה בשבת אסורה וחולה קצת ביום טוב אסור ושבת שרי ובשכ"ד דסתם סמך על יום טוב עיין ב"י שכ"ד ומוקי להכא במסוכנת וד"ה כר"י דהלכה ביום טוב כר"י

והוי יודע שהב"י בשכ"ד פלפל די"ל דבדרבנן לקולא לא כמר בר אמימר. וראי' מרא"ש שפסק לקולא אין מוקצה לחצי שבת (משום די"ל דשיל"מ לחומרא זה בגוף המעשה ספק מוכן אסור לא בספק בעיא או פלוגתא עש"ך י"ד נ"ז ספק פלוגת' י"ל עדיף מספק מעשה) ונסתייע עוד דרי"ף ור"מ ורא"ש לא זכרו כלל ממר בר אמימר (בשלמא הטור י"ל סמך על תקי"ח) הלכת' כעמודי שלשה בעלי הוראה ז"ל הרי"ף ורא"ש ורמב"ם ואני העני אומר די"ל דמשבת קל"ו ב'. ואף זעירי אמר הלכה כר"ש דמוקי בקדשים הא חולין שפיר דמי. והמאור ז"ל הביא ראי' מזה דלא כרי"ף דפסק מסוכנת שרי לד"ה כפי גרסתו יעו"ש בשמעתין וכוונתו דאל"כ דלמא זעירי כר"י ומוקי במסוכנת וד"ה ודאין לי' ועל החלה והנה להרי"ף י"ל כמו שכתבו התוספת שבת קנ"ו ב' ד"ה תרגמה והוא קושיות בעל המאור ז"ל להמעיין בתוספת שם ותרצו דידוע להש"ס דזעירי לא משום דקשיא לי' ועל החלה מוקים לה בקדשים אלא אמר בפירוש. דמש"ה מוקים לה כן דלוקמי' כר"ש כו'. ואם כן מוכח דכר"ש סבירא לי' והשתא ע"כ מוכח דזעירי כמר ברי' דר"י סובר דחלוק ר"ש בב"ח שמתו. דאל"כ מה דוחקי' לוקמי' כר"ש בבריאה (דאי משום ועל החלה. בקדשים ובמסוכנת. אם כן לא דאין דזעירי כר"ש כאמור) וע"כ זעירי מדמוקי בקדשים דתהוי מתני' כר"ש סובר חלוק הי' ר"ש בב"ח שמתו ומסתבר לפסוק כמר ברי' דר"י דרבים דזעירי והוא חולקים על מר בר אמימר. וכיון שכן קשיא על הטור דפסק מסוכנת ד"ה כגי' רי"ף ואפי' הכי פסק כמר בר אמימר והלא רבים חולקים זעירי ומר ברי' דר"י על מר בר אמימר וכאמור ואי"ה בפריי יבואר עוד

הא דאמר מסוכנת וד"ה גירסת הרי"ף ור"מ ורא"ש ז"ל. אבל גרסת רש"י וכנראה שהיא גרסת בעל המאור ז"ל מסוכנת ולא ד"ה רק ר"ש ולר"י אסור מסוכנת. ולפי זה מסוכנת ל"ד ה"ה חולה קצת אבל גי' רי"ף דוקא מסוכנת וחולה קצת פליגי ולטור ג' חלוקת בדבר מסוכנת וחולה קצת ובריאה כדכתיבנא

עוד אבאר לך כמו דפליגי ר"י ור"ש בנבלה ה"ה בטרפה שנטרפה ביום טוב. כמו שכתב הטור בתצ"ז פלוגת' דר"י ור"ש וכ"כ הגהות אשר"י ובשמעתין בריאה ונטרפה ביום טוב אסור לטלטלה והיינו לר"י וכתב הב"י בתקי"ח משבת קכ"ו ב'. לר"י הוה יתיב אקלקלתא כו' ואמנם בתצ"ז כתב הב"י דהטור מודה דבריאה שנטרפה לר"ש שרי. אף על גב בריאה שמתה סובר מודה ר"ש. מכל מקום י"ל בין מתה לנטרפה דעשוי' לכך שמא תהי' טרפה ומכל מקום לר"י אסור ולא אמרינן דלמא מודה רי ר"י בטרפה. דעתו שמאי מצא טרפה מוכח מלוי משבת דאמר כר"י ס"ל ואמנם אני מסופק בהיתה חולה ומתנוונת ונמצאת טרפה אפשר כה"ג שרי. אף לר"י ביום טוב דוקא בריאה ונטרפה אסור ובתולה דעתו שתמצא