ראש יוסף על ביצה מ

צריכין אסור אא"כ בעיתא ותרתי בעינן רבים ובעיתא כנראה מדברי הטור בתקכ"ב והכין ודאי לטור דבעיתא לחוד שאין יכול לילך (בפסח) כלל דבעית כל שאין רבים צריכין אסור דאפילו ברבים צריכין בעינן שאין יכול להלך כלל בלא כסא (דלא כר"ן עב"י ויבואר בסמוך) ומינה בעיתא ורבים בעינן וזה שיטת התוס' ד"ה שאני דבלא צורך רבים אפילו אין יכול להלך כלל אסור. ול"ד למי שנכווצו שוקיו דשרי בעצמו אבל אחרים אסורים לנושאו כמ"ש הט"ז לדעת הטור ולקמן נמי מסיק בתירוץ קמא דבעיתא וצורך רבים ופסק כל"ק וכדמשמע מלתא דבעיתא גם צורך רבים כמ"ש התוספת כאן. ולפ"ז כסא שרי בצורך רבים ואין יכול להלך כך כ"א ביגיעה רבה. ובלא רבים אסור ולכתף בעינן רבים ובעיתא ואין יכול להלוך כלל ברגלי' כ"א ביגיעה רבה. אבל דעת הרי"ף והרמז"ל שלא חילקו כלל. וכ"ה דעת המחבר בש"ע תקכ"ב בין כסא לכתף וכל שצורך רבים שרי לכתף ואפילו לא בעיתא כתי' בתרא דוחקא דצבורא ואמנם משמע נמי כר"ן דאפילו יכול להלוך ברגליו כל שצורך רבים ומטנף בגדים או שלא ידחקו ב"א שרי לכתף ויראה כל שא"צ רבים אפשר כ"ע אף הר"ן מודה דכל לכסא אסור אפילו א"א בלא כסא ול"ד למי שנכווצו גידי שוקיו וראי' מדפריך מההוא זקן דלמא א"א הי' לילך בלא כסא כ"א ע"י טורח גדול ש"מ אחרים אסורין לנושאו אם לא לצורך רבים וע"כ אני העני אין מבין מ"ש מהרש"א ז"ל בתוספת ד"ה שאני דבעיתא לחוד מהני לכתף דכפי הנראה כל שא"צ רבים אסור לכ"ע אפילו שאין יכול לילך ברגליו כ"א מדוחק גדול כמו ההוא זקן אם לא לצורך רבים וא"כ מה יושיענו דבעיתא מידי דהוה אמי שאין יכול לילך ברגליו דאסור לאחרים לנושאו למי שנכווצו גידי שוקיו שהוא עצמו מותר לא אחרים כמ"ש הט"ז ז"ל וע"כ דרבים צריכין לה וצ"ע ומה שאמר בברייתא א' איש וא' אשה לומר אעפ"י שסתם אשה בעיתא אפ"ה אסור אם אין רבים צריכים להם ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך. (בכור שנפל י"ל)

דף כ"ו ע"א משנה בכור שנפל לבור כו' הך מתניתין צריכא עיונא ודקדוקא רבה ומה שחנן ה' אבאר בקצרה אומרו בכור ולא בהמות קדשים והרמז"ל פ"ב מי"ט ה"ב אסברה לה בבהמת קדשים דהוה מוקצה יעו"ש. וי"ל תנא בזמן הזה מיירי א"כ קדשים בלא"ה בעי העמדה והערכה ואין מעריכין אף הערכה כזו בי"ט ועיין לקמן ל"ו ב' אפשר זה בכלל ומ"ש רש"י בכור בזה"ז דבזמן המקדש אף דאין קריבין בי"ט נדרים ונדבות אפשר לשלמי שמחה עיין חגיגה ז' ב' יוצאין בשלמי שמחה בנדרים כ"ו ועמ"ש לעיל בסוגיין נדרים ונדבות אין קריבין

ואם לאו לא ישחוט [לכאור' י"ל] אדסמיך לי' קאי דהכי משמע לישני' (לא) ירד ואם לאו אלא שעבר ואסקי' דלא משמע לישנ' הכין דלא תנא בהדיא מקודם אלא כאן ומש"ה מסיק דהי' מום עובר והשתא מום קבוע ומיהו אף מום קבוע מעי"ט אלא שלא ירד מומחה ועבר ואסקי' על הספק י"ל נמי דקנסו לר"י לפירוש שני דעבר ואסקי' ומיהו לר"ש אין נ"מ בזה,. והנה ר' יהודה אשמעינן בכאן שלשה דינין לפירוש א' א' ירד ולא יעלה מספק דספק דרבנן היכי דאיכא לברורי בקל מבררינן או אתחזק איסורא (עמ"ש בפריי לי"ד ק"י) ב' רואין מומין בי"ט ג' דמום עובר ועכשיו קבוע הוה מוקצה ואסור לר' יהודה ולפי' השני ברש"י ד"ה קמ"ל ד' אשמעינן ג' דעבר ואסקי' קנסוה ואסור ובלא עבר ואסקי' שרי דלא הוה מוקצה ואין זה בכח המאמר

ר"ש אומר כו' אין זה מן המוכן מסיק לקמן דקמפלגי ברואין דר"ש סבר אין רואין ופירש"י ז"ל דאף דיעבד אסור מטעם דעבר וראה לא מטעם מוקצה. ואע"ג לקמן ל"ו ב' דאין מקדישין כו' ומסיק בירושלמי מה שעשה עשוי. כתב התוי"ט דשאני מעשה. מאיסורא והלכך אעפ"י שהתיר אין היתרו כלום ואסור דיעבד ויש לדון אם עבר ושחט אי שרי הואיל ולא מתורת מוקצה קאתינן עלה ודוקא לשחוט אסור לכתחלה אבל שיטת התוס' ד"ה בכור דהטעם הוא דיעבד נמי לא הוא משום מוקצה כיון דאין רואין אפילו ר"ש דלית לי' מוקצה מחמת איסור. מ"מ זה דומה לגרוגרת ויותר דמי יזדקק חכם לשמוע לו לראות ולעבור בי"ט וכדמסיק בשבת מ"ו ב' בהדיא מי יימר דמזדקק חכם וע"ש בתוס' מזה

והנה בתצ"ח ס"ט פסק כר"ש [ואע"ג] דר"י ור"ש הלכה כר"י הא לקמן מסיק הלכה כר"ש יעו"ש. ובמ"א אות י"ח דמי יימר כו' כתו' ונ"מ טובא בין פירש"י לפי' תוספת בנולד הוא ומומו עמו לר"ש אין היתר אלא דיתבי דייני התם כמ"ש ע"ב ד"ה ושוין כדמוקי לקמן ובד"ה דיתבי דייני וכפוטרו את הרחם דלא הוקצה כלל ויראה אף אם נאמר אין מוקצה לחצי שבת אפ"ה בדיתבי דייני כו' דאל"כ מיד שיצא לאויר העולם בספק תו הוה תיקון אח"כ כיון דאין רואין אפילו דיעבד אסור משום תיקון וע"כ יתבי דייני התם וה"מ לומר ולטעמיך לקמן דבעי למפשט דאין מוקצה לחצי שבת יעו"ש. אבל לשיטת התוספת וכסוגין דשבת מ"ו הטעם משום מוקצה א"כ אין מוקצה לחצי שבת אפילו לא יתבי דייני התם אע"ג דאין רואין בנולד הוא ומומו מ"מ אם בקרו שוחטין דביה"ש ראוי אגב אמו ואין מוקצה לחצי שבת ועב"י וכ"פ בש"ע שם דנולד הוא ומומו ביי"ט דשרי ולא חילק אפילו בלא יתבי דייני התם יעו"ש

ודע דהוה קשיא לי למה לי נולד הוא ומומו עמו דוקא שפירושו מיד אפילו נולד אחר זמן באותו היום נמי שרי דאין מוקצה לחצי י"ט בשלמא לפירש"י דעבר וראה אסור אפילו דיעבד ונולד הוא ומומו היינו דיתבי דייני התם וקודם שהוציא רוב ראשו או רובו ראו המום דהשתא לאו, תיקון הוא כלל דמעולם לא הי' לו ספק איסור דקודם רוב ראשו אין בו קדושה ומיד ראה המום דשרי אפילו לכתחלה כה"ג דאין כאן תיקון כלל כאמור שפיר אמר דנולד הוא ומומו עמ"ו. וז"ש כפוטר הרחם כ"ף המשוער הוא כמו כחצות לילה קרוב לחצות (לא כ"ף השווי והדמיון) א"כ א"ש משא"כ לתו' דהטעם משום מוקצה א"כ באמת דאין מוקצה לחצי שבת אפילו נולד בכור בי"ט ואח"כ נולד מומו אם עבר ובקרו שרי שוב ראיתי להפר"ח תצ"ח כתב בפשיטות דל"ד דאפילו נולד אח"כ שרי בעבר ובקרו ותמהני דבש"ע לא זכר כלום נולד במומו ואמנם מהרש"א ז"ל ע"ב אהא דבעי למפשט דאין מוקצה לחצי שבת כתב דדיחוי כי הא כ"ע מודים מתוספת ישינים עכ"ל וכוונתו דבנולד מום אח"כ הוה מוקצה לחצי שבת ובא"ח סי' ש"י פסק אין מוקצה לחצי שבת ולא מחלק כלל בין דיחוי לדיחוי וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר וכאן אין להאריך עמ"ש לקמן

ובדברי קדשו של הר"ן ז"ל קשיא לי דבמשנה פירש כתוספת דעבר ובקרו אין מבוקר משום מוקצה כיון דאין רואין מי יימר דמזדקק לי' חכם ולעבור ולראות מומין בי"ט ובגמרא בנולד הוא ומומו פירוש כרש"י לקמן דאין כאן תיקון ודין כיון שלא הי' לו חזקת איסור מעולם משמע אפילו באמת צ"ל דיתבי דייני התם וזה לכאורה דברים סתורים ולפי מ"ש מהרש"א ז"ל בשם תוספת ישנים א"ש דאי הוה חזקת איסור שנולד אח"כ קאמר אסור דדחוי כי הא יש מוקצה לחצי שבת ומיהו א"כ דייני התם וכמ"ש הב"י בתצ"ח דאפילו לא יתבי דייני התם כתוספת וכדכתיבנא

ובטעמא דאין רואין מומין נאמרו בו תלתא טעמי א' כפירש"י דן ומתקן ב' הרמז"ל פ"ב מי"ט הלכה ג' דעיקר הגזרה הי' בנולד מום בי"ט. שאם יראה יבא לאכול מוקצה ולא פליג אפילו נולד מעי"ט גזרו שלא לראות וכיון דאין רואין. בקרו מוקצה הוא ג' שמא יהי' אסור ומטלטל איסור ועט"ז תצ"ח אות ט' מ"ש מנולד הוא ומומו דשרי א"י דאין מוקצה לחצי שבת ולכתחלה אה"נ דאסור לראותו ומכ"ש הוראת דמורה החכם בשבת וי"ט לרש"י דהוי מתקן י"ל דהוה חזקת איסור ביה"ש משא"כ שאר הוראות ומ"מ באין ששים כמ"ש הט"ז שם. י"ל דמ"מ ל"ד לבכור דצריך מומחה. משא"כ הוספת ששים אין כ"כ מתקן ועמ"ש בי"ד בפריי בי"ד צ"ט

ונולד הוא ומומו בי"ט כתב המ"מ להרמז"ל דאין מבקרין לכתחלה אטו נולד בעי"ט ואע"ג דהתם גופא רק גזירה אטו נפל מום בי"ט כולה חדא גזרה הוא ועיין לח"מ ומ"ש המ"מ דלא נתבאר ברמז"ל החלק השני אי בקרו מה דיני' והלח"מ תמה דבה"ד מבואר דנולד הוא ומומו בי"ט אם בקרו ש"ד הא נולד מעי"ט אסור אפילו בקרו [דיעבד] ולכאורה חומרא גדולה היא. ולזה י"ל בב' פנים הפן האחד דאם בקרו ושחטו לא נתבאר דאפשר בשחטו דיעבד בשרו שרי באכילה. או י"ל דהתם רבותא קמ"ל אפילו נולד בי"ט ואח"כ המום כמ"ש הפר"ח דמומו עמו ל"ד וא"כ ה"א יש מוקצה לחצי שבת ותאסור קמ"ל דאין מוקצה לחצי שבת ואפשר נמי בנפל מום מעי"ט נמי אם עבר ובקרו דשרי דיעבד. ואמנם מ"ש המ"מ יש מתירין לשוחטו אם עבר ובקרו. יש לעיין כי בגמרא משמע דאין זה מן המוכן אפילו דיעבד כמ"ש לקמן מתניתן נמי דייקא וכפירש"י להדיא שם והמהרש"א ז"ל בתוספת ד"ה בכור וצ"ע ולקמן יבואר בהאי דיתבי דייני התם הכל אי"ה

והרמז"ל בפירוש המשניות יש ערבוב בדבריו והתוי"ט הגיהו ושחט"ו בבו"ר והעלהו מבור וזה ודאי הכרח אמנם יש בלא"ה גמגום כמ"ש מהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה ואם לאו כי לכאורה משמע לדבריו שר"י מתיר מוקצה עד"מ נפל מום עובר ועכשיו קבוע דהוה מוקצה לפירושו וכפירוש ראשון ברש"י ד"ה קמ"ל לא הוה מוקצה לפירושו וכפירוש ראשון ברש"י ד"ה קמ"ל לא דהוה מוקצה וכמשמעות הגמרא מהו דתימא דעתי' עלוי' קמ"ל דאין דעתי' עלוי' והפירוש עבר ואסקי' הא אם לא עבר ואסקי' אלא שמעי"ט מום עובר ועכשיו קבוע בבור אעפ"י שמוקצה רשאי להעלותו ולשוחטו ולאכול מוקצה דצער בעלי חיים ד"ת התירו זה אבל עבר ואסקי' שלא הי' קבוע בביר ואח"כ כשעלה קבוע תו אין צב"ח ואסור מוקצה. כן נראה לכאורה שפירש המשנה כך וא"י לכוין זה דנהי דנימא דלהעלותו מבור יש תרתי מוקצה וטרחא שלא לצורך לא התירו משום צב"ח אבל כשיש קבוע בבור התירו מוקצה לאכול משום צב"ח ד"ת ותו ליכא טרחא שלא לצורך ומעלהו חי דקיל יותר אמנם לא שמענו זה והעמידו דבריהם במקום תורה בשוא"ת ומיהו ז"ל י"ל באמת כפירושו דר"י דוקא בכור שנפל לבור הוא דסובר רואין דאיכא צב"ח הא לא"ה מודה ר"י דאין רואין ולפ"ז א"ש בכור שנפל לבור שייך להאי דינא דרואין לא דאגב אשמעינן דינא דעל הספק אין להעלותו אלא עיקר דינא כה"ג רואין ולפ"ז הו"מ למימר דעבר ואסקי' ומום קבוע מעי"ט דליכא מוקצה כלל אלא מאחר דעבר ואסקי' על הספק עבר צב"ח ואין רואין ואה"נ אלא דאשמעינן דינא דמוקצה לא הוה ויבואר ברש"י ד"ה קמ"ל: