ראש יוסף על ביצה לט

העיר בזה יעו"ש. ואין להאריך כאן ואי"ה בפריי יבואר: ודע דיוני שובך ויוני עלי' דמהני זימון היינו באפרוחין קצת הא לא"ה אין מהני דמחוסרין צידה ובאין מחוסרין צידה בעי זימון ול"ד לאווזין ותרנגולין דעתי' עלייהו משא"כ יוני שובך דמקצה מדעתי' ועיין א"ח תל"ז יעו"ש: הא בגינה הסמוכה מפירש"י דידע בה ומינה באין סמוכה וידע שיש וולד א"צ זימון ור"ן פירש דאפילו ידע כל שאין סמוכה לעיר אסוחי דעתי' מיני' וצריך זימון עמ"א תצ"ז יעו"ש אות יו"ד ולשון המחבר משמע כר"ן דדעתי' עלוי' ואפילו לרש"י קשה על רב חסדא דאמר חיה שקננה א"צ זימון הוה לפרושי דוקא בידע בה מאתמול ומיהו הא שייך מה שהקשה מברייתא ומסיק בתיובתי' אבל מדגים ודאי קשיא דהתם הוה זימון גרסינן בירושלמי אמתניתן אא"כ ידוע שניצודו מבע"י מי מודיע אם נתקלקלה המצודה וחש לומר בי"ט פי' בחורשין ופי' המפרש (בדפוס דעסויא) דה"פ אם נתקלקלה המצודה היינו שרואה בי"ט שנתקלקלה מסתמא מעי"ט דאי בי"ט לא הוה נתקלקלה משא"כ כששוהה זמן רב מתקלקלת ופריך וחש כו'. דזה לחוד אין ראי' ומשני בחורשין. מקום שמצוין אמרינן לכן מסתמא כיון דשכיח וגם מצא מקולקלים בי"ט ראי' ובבלי אין זכר מזה והירושלמי רוצה לתרץ המשנה אם ידוע דפשיטא אלא לאשמעינן דנתקלקלו המצודה הוה הודעה וי"ל בידוע שמצא מקולקלים מעי"ט וכלישנא דרשב"א הובא בבלי בא מעי"ט ומצאן מקולקלים הא מצאו מקולקלים בי"ט אסור דלא כירושלמי והא דפריך בגמרא הא גופא קשיא ממלת בידוע דמשמע שידוע בעי"ט לא הי' מקולקלים ומשני ספק הוי כידוע ולירושלמי לא קשיא הדיוקים אהדדי דבא מעי"ט דוקא במקום שאין מצויות חיות (דלא תנא דגים כמו במתני') בעינן שידוע מעיו"ט הא ספק אסור. וסיפא דבא בי"ט וידוע בי"ט נתקלקלו אסור הא ספק מותר במקום חיות שחיות מצוין בפורש בחורשין ונקט רשב"א קצוות וכאמור כאן ובא"ח תצ"ז הביא המחבר ברייתא דרשב"א מקולקלין מעי"ט מותרות אפילו בלא חורשין ובמקולקלות בי"ט אפי' בחורשין אסור

עוד שם בירושלמי ספק הכן כו'. עכו"ם חד אמר צריך הכן וח"א א"צ הכן רב אמר שיירתא הוה עברית ואכל תאנים מיני' ש"מ א"צ הכן לכאורה כר"ג ורש"י פירוש דלא כר"ג. אלא דזה טעות דלרב לר"ג באכילה אסור אלא הכן היינו מוקצה מדעת אין שייך בעכו"ם אבל מחובר וכדומה שייך ועב"י תקט"ו בשם הרשב"א ז"ל. ואכל תאנים חשש שמא ביה"ש לא היו גמורים יבשים אבל הי' ידע שכבר נתלשו מאתמול וחזותא מוכיח עלה

ודכין הלכתא הכן לא שייך בשל גוי עד"מ אם הקצה תרנגולת לגדל וכדומה או גרוגרת וצמוקים דילי' מותר לישראל לאכול בשבת ויו"ט דאין שייך מקצה מדעת בשל עכו"ם וכ"כ הר"ן ז"ל בפירוש סוף הסמכתא במדבריות בשל גוי א"צ הכן מירושלמי דכאן הביאו הב' תצ"ח יעו"ש אבל איסור מחובר וכדומה אפילו תלשן לצורך עכו"ם דל"ש שלא יאמר ושלא יהנה אפ"ה בו ביום אסור משום מוקצה מחמת איסור. (וכי תקשה כיון דגרוגרות וצמוקין דידי' שריין דאפי' דחיינהו בידים לא שייך הכן בשל גוי א"כ קשיא מ"ש רש"י במחובר לר"ש לית לי' מוקצה מחמת איסור דחיינהו בידים היינו ישראל דחיינהו בידים ואם הן של עכו"ם) ויראה אפילו הקצה העכו"ם בידים כמו גרוגרות לא הוה מוקצה בש"ג כאמור וכנראה מירושלמי

ולפ"ז יצא לנו דין חדש גוי וישראל שותפים בבהמה והקצוהו לחלוב או לרדיא ובי"ט נמלכו לשוחטה דחלק העכו"ם שרי ולא שייך מוקצה לגבי' וחלק ישראל אסור משום מוקצה ואם חלקו בי"ט לאחר השחיטה יראה שחלק העכו"ם שרי לישראל דבדרבנן יש ברירה כמבואר בכמה דוכתין ה"נ כן הוא. ומיהו זה שייך בבהמה שותפים אבל ביצה שנולדה בי"ט אחר שבת דאסורה משום מוקצה אם שותפים ישראל וגוי בה ובביצה לא מבעי' שחלק הגוי אסור דבדאורייתא אין ברירה והכנה דרבה ד"ת. אלא בלא"ה הכל אסור כמבואר בתקמ"ג ס"ו בהג"ה עכו"ם המביא ביצים בי"ט אחר השבת אסורים דאלמא אע"ג שאין הכין בש"ג מ"מ זה במקצה מדעת אבל הכנה טבעיות אין י"ט מכין לשבת או להיפוך בזה אפילו בש"ג מ"ה וכדכתיבנא אבל בי"ט דעלמא יש מקום לדון דהוה רק מדרבנן א"כ ביצה שנולדה שיש לגוי וישראל שותפות בה ובביצה י"ל חלק גוי לאחר שחלקו שרי לישראל כל בדרבנן יש ברירה אלא דלדינא אין זה די"ט דעלמא הוה מטעם גזרה אטו י"ט אחר שבת דהוה ד"ת א"כ ה"ה גוי וישראל שותפים בה ובביצה אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה אסורה הביצה אפילו חלק הגוי לאחר שחלקו אסור לישראל מטעם גזרה אטו י"ט אחר שבת כה"ג דכולה אסורה דאין י"ט מכינה לשבת או שבת אין מכינה לי"ט מ"ה אין חילוק בין של ישראל או של עכו"ם כדברירנא לעיל וכמבואר בתקי"ג סעיף וי"ו בהג"ה תו יש לגזור בי"ט דעלמא כאמור ואפשר דהוה מלתא דלא שכיחא שיהיו שותפים בה ישראל וגוי ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן כמו השוחט ומצא בה ביצים גמורות דשרינן מהאי טעמא דמלתא דלא שכיחא הוא באופן שי"ל שיש חילוק בין בהמה לביצה והדבר צריך תלמוד אצלי זהו מה שרצינו לבאר בכאן

משנה בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול כזית צלי כו' עתוי"ט ופסחים מ"ו ב' דהלכתא כרבה הואיל א"ש דלא תנן אא"כ יאכל כזית. אלא ביש שהות תליא מלתא דמ"ה מותר מטעם הואיל ומדרבנן אסור ומשום הפסד התירו לו דרבנן וה"ה בדיקת הריאה התירו לו שהוא איסור דרבנן דת"ק מודה לר"ע. דמבית טביחתה בלא בדיקה. כמ"ש הרא"ש ז"ל ורש"י הוסיף מלת יודע כ"ה נוסחת הירושלמי ואראה תועלת בהוספה זו ולכאורה כמ"ש המ"א תצ"ח אות י"ב דצריך לשהות כדי שתמות דאסור קודם שתצא נפשה וזה תליא בידיעה אם רגיל לשחוט בהמות כמו טבח ויודע שיעור בכמה רגיל לצאת נפשה אחר שחיטה ואמת כי מ"ש המ"א הוא להרמז"ל דלאו זה מן התורה אבל לרש"י חולין קכ"א ב' דמדרבנן א"צ דמשום הפסד התירו דרבנן. או דמסתמא תוך שיעור שיצלה הבשר תמות והחותך בעורו מפרכסת ואח"כ מתה שרי כמ"ש בפריי י"ד כ"ז מגמרת חולין ל"ג א'. ומיהו אין זה ברור שיעור צליית כזית מועט הוא באחר ואני מסופק אם כמאב"ד סגי או צלוי כל צרכו

ודע להרמז"ל פ"ו ממ"א הלכה י"ב דם האיברים שלא פירש אסור וצריך מליחה א"כ ר"ע מחמיר מת"ק כי שיעור צלי' של כזית מועט מאוד (אין דומה חתיכה עבה שוה למליחה עי"ד ה' מליחה) ולר"ע צריך שיעור שהיית מליחה כזו ערך ח"י מנוטין וצ"ע

יש לראות פלוגתא דת"ק ור"ע מה הוא למה לת"ק לא מהני ח' ולכאורה לת"ק הטעם הואיל ומקלע אורחים שרי מ"ה א"כ בעינן ראוי לאורחים צלוי כל צרכו ור"ע הטעם מתוך לפירש"י דמ"ה שרי אף באין צורך קצת ור"ע לית לי' הואיל היכי דאין צורך כלל כמו פסחים ה' ב' סובר דמצות ביעור א"צ כלל דהמשהה ודעתו לבערו אין עושה איסור כלל מן התורה ועיין פסחים כ"ט ב' תוס' ד"ה רב אשי), דלא כתוס' שם ולעיל י"ב א' ד"ה ה"ג ובהא לית לר"ע אבל צורך קצת ס"ל לר"ע מתוך אף בלא הואיל מיהו מדרבנן מתסר עכ"פ ובעינן כזית חי כו' והפסד ממונו הוה צורך קצת כמבואר בה' י"ט סי' תקי"ח יע"ש ואמנם נראה שאינו כן ויראה להיפוך כי ת"ק סבר הואיל וא"כ א"צ שיגמר לאכול אלא כל שיש שהות ושרי מ"ה התירו לו מדרבנן ובעינן צלוי כל צרכו ר"ל שיש שהות לזה. ור"ע לית לי' הואיל כי פלוגתא דתנאי הוא בפסחים מ"ו ב' במשנה חלה בי"ט של פסח כו' וכיון דלית לי' הואיל ע"כ בעינן שיגמור בדעתו לאכול וא"כ אם יגמור בדעתו כזית חי לאכול נמי שפיר דמי וז"ש ר"ע אף כזית חי דלדידי' אין חילוק וצריך שיגמור בלב לאכול כמו לרב חסדא שם בפסחים (עב"י תצ"ח מזה) ושפיר אמר אף כזית חי מבית טביחתה

ולפ"ז יצא לנו דין חדש דאף דהלכה כת"ק דבעינן שהות לאכול כזית צלי היינו כל שאין אוכל ממנה אבל אם גמר בלבו לאנוס עצמו ולאכול כזית חי ממנה אף הת"ק מודה דשרי כה"ג משום הפסד ממונו התירו לו הואיל וליכא איסור תורה כל שגמר בלבו לאכול כזית חי אם דעתו יפה ואוכל חי כמו לרב חסדא פסחים מ"ו ב' ומ"ש הט"ז תצ"ח אות ה' דהלכה כר"ע מחביריו תמוה דרבים פליגי עלי' אין הלכה אלא מחברו יחיד ות"ק סתמא דרבים חשיב לי'

עיין רש"י פסחים מ"ו ב' ד"ה כזית צלי להפשיט. קשה דכאן משמע דת"ק מודה דא"צ הפשט כמו ר"ע אלא דבחי פליגי ועיין פר"ח תצ"ח ופריי שם יבואר אי"ה

והוי יודע דכזית צלי מבע"י הכין איתא בירושלמי מלת מבעוד יום וכ"ה בטור וש"ע בתצ"ח ולכאורה להרמז"ל כל ספיקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור ובין השמשות ספק יום הוא ומ"ה שרי לבשל ע"ד שיאכל בין השמשות וא"כ משום הפסד ממונו ראוי להתירו אף שאין שהות מבע"י רק ביה"ש וחזינן דכ"ע מודים כאן דבעינן מבעוד יום דוקא וכ"ש לדידן דקיי"ל ספקא דאורייתא לחומרא מן התורה עמ"ש בפריי לי"ד סי' ק"י בפרט זה

לקמן ל"ד א' מבעיא לן עוף הנדרס אי שרי לשוחטה בי"ט ומכאן אין ראי' דמסוכנת צריכה לראות אם פרכסה וספק אם פרכסה הרי זה ספק נבלה ואפ"ה התירו לשחוט בי"ט י"ל משום הפסד ממונו התירו וממשנה ראי' דלא אמרינן מתוך בשחיטה דאל"כ למה לי שהות אפילו אין שהות נמי מ"ה שרי מתוך צורך קצת הפסד ממונו ועיין מ"ש בפתיחה וכאן אין להאריך

בתוספת בד"ה בחזקת איסור כו' שאין זבוח כבר הארכנו בזה בפריי לי"ד. ועיין תוס' שבועות כ"ד א' שריב"א סובר דזבחת תיקון הלאו לא מ"ע וזה סברת רש"י כאן וע"כ מחזקינן מאיסור לאיסור ואנן קיי"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ואי"ה בש"ה יבואר עוד

ע"ב גמרא אורח ארעא קמ"ל יראה לכאורה היינו הפשט ונתוח כל הבהמה אבל בדיקת הריאה מדרבנן בעינן דמיעוט המצוי הוא או שאר טעמים ומיהו כאן התירו אף בלא בדיקת הריאה משום [הפסד ממונו] כמ"ש הרא"ש ז"ל ועיין תוס' ד"ה אורח ארעא ובשו"ת פנים מאירות בזה ובפריי לי"ד

ת"ר אין הסומא כו' ולא בכסא אחד האיש ואחד האשה כו' עיין טור תקכ"ב הנה ברייתא אומרת בכסא אסור ומסיק רבים צריכין מותר. ואמר כסא מה אתון בי' כו' שלא יכתף היינו לכתף אפילו רבים