ראש יוסף על ביצה לח

ומבע"י לא הי' שם חי' מסתמא בי"ט איתציד כמו נגע וכדומה אפילו ספיקא דמעשה בידי אדם או בידי שמים הכל אומרים אוקמי' אחזקה עי"ד ק' בדרבנן אתחזק יעו"ש) והנה דימה שני דברים פשוטים כי סוגין דכאן ללוי כמ"ש מוהרש"א ז"ל אבל לרב אתיא כפשוטו דברי רשב"א לומר בספק יש ממוצע אסור באכילה ומותר בטלטול כרשב"א ואין הלכה כרשב"א אלא כת"ק. ונתקלקלו פשוט הוא וא"צ לומר כלל רק להודיע הדיוקים ומש"ה השמיט הרי"ף ז"ל ואיכא דמתני ארשב"א דאדרבא לפי הלכה אין הלכה כרשב"א ונתקלקלו פשוט הוא וסוגין ללוי וע"כ צריכין לדוחק לומר נעשה כודאי כמ"ש לעיל ורב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"א ואין כן לרב והביא איכא דמתני אברייתא דפלוגתא דר' יהושע ור"ג דנ"מ שהשמיט חסורי מחסרא ספק מוכן כי לרב ר"ג סובר ודאי מוכן מותר בטלטול עיין פי' המשניות להרמז"ל דלרב ר"ג פליג אפילו בודאי מוקצה בטלטול במאכל (אפשר סובר מוקצה מותר בהנאה וחזי ליתן לגוים עמ"א תמ"ו אות ג') וא"ש כאמור

בד"ה ולוי ולאו דסבירא להו אלא דלפירש"י כו'. אפשר לשיטתי' בד"ה הלכה כמ"ש לעיל אבל להרי"ף י"ל דנ"מ טובא דלרב רשב"א בספק מוכן כרשב"ג ולא קשיא הדיוקים כמ"ש מהרש"א ז"ל וללוי ע"כ נעשה ונ"מ טובא בזה

בד"ה אם יש מאותו המין במחובר אסורין ולר"ש כו' ולא תחלוק. הנה רש"י פסק כר"ש בי"ט הביאו הטור תצ"ה וא"כ קשיא לי' הלכתא אהלכתא ולזה כתב דר"ש בהא מודה דחיינהו בידים ואפילו בשל גוי כמ' שייך דחיינהו (וס"ל דמוקצה מחמת איסור שרי לר"ש בדלא דחיינהו והרז"ה חולק הביאו הר"ן ז"ל דוקא עומד ומצפה אבל עששיות אסור לר"ש ויבואר אי"ה סוף המסכתא ובפתיחה מזה) והוכרח לזה משום מוקצה לא משום שלא יהנה הוא מדמסמיך לי' לספק מוכן מסדר הש"ס דאי משום דהחמירו בספק דרבנן בדבר שיל"מ הי' לסדר לעיל פ"ק ג' א' בהא דר' אשי דשיל"מ אפילו בדרבנן וש"מ מטעם מוקצה הוא כמ"ש התוס' לעיל ג' א' ד"ה שמא יעלה ויתלוש. ונ"מ לטעם מוקצה דאפילו תלשן גוי לעצמו אפ"ה אסור לכל ישראל משום מוקצה דמחובר ושאר איסור (ומיהו הכין לית בשל גוי ר"ל תרנגולת בבית עכו"ם שיקצה לגדל מותר לישראל ליקח בי"ט ולשוחטה משא"כ מוקצה מחמת איסור מלאכה אף בש"ג שייך וראי' מעירובין פרק בכל מערבין ליפתא דכמישא הא לא"ה אף בש"ג אסור כאמור עיין רא"ש ור"ן) וז"ש רב פפא בתרתי אסור ולערב נמי ולא אמר בחד זימנא אסור לערב כדי שיעשו אלא ה"ק בו ביום אף תלשן לעצמו אסור לכל ישראל משום מוקצה מחמת איסור ולפעמים לערב נמי אם בשביל ישראל ואומרו אסור ואסורין יראה אסור קאי אחפצא אדורון ולערב אסורין כל העולם כדי שיעשו דל"ת למי שהובא בשבילו לבד משום שלא יאמר כמ"ש ר"ת ולישראל אחר רשאי מיד לערב א' וא"צ כלל כדי שיעשו לזה אמר אסורין כולם משום שלא יהנה ובד"א הגרסא כן ובד"ב הגי' אסורין ברישא נמי וברש"י בד"א נמי אסורין

בד"ה ולערב כו' יום א'. הנה יש בכאן הרבה שיטות ואכתוב בקיצור דע כפי הנראה מפשטות של רש"י דבמחובר יש ב' טעמים אחד מוקצה וא' שלא יהנה. אבל שלא יאמר לית לי' כלל ובו ביום אסור מתרין טעמי. א' מוקצה וא' שלא יהנה. ולשני הטעמים אסור לכל העולם ומיהו נ"מ בטעם א' דתלשן בשבילו ל"ש שלא יהנה אף לרש"י (עיין תקט"ו ומשנה בשבת עשה עכו"ם כבש והדליק נר שרי לישראל והתם לית מוקצה דלא נגע בנר עב"י ומשמע מוקצה שרי בהנאה ומיהו י"ל הנאת ראי' אין בו ממש כה"ג שרי) וטעם שלא יהנה שייך בנר שהדליק או כבש בשביל ישראל דלא שייך מוקצה אסור שלא יהנה לרש"י ויש בזה קולא וחומרא לרש"י לערב בכדי שיעשו חומרא לאחרים נמי כדי שיעשו קולא לערב יום א' שרי בב' י"ט של גליות. ואמנם לר"ת לא יהנה לא אמרינן וראי' מהמבשל ושוחט דבשוגג יאכל בו ביום או למ"ש ולא אמרינן שלא יהנה אלא שלא יאמר (ולרש"י מבשל מלתא דל"ש לא קנסו שלא יהנה) ויש קולא לאחרים מיד לערב א' וא"צ כדי שיעשו כלל וחומרא למי שהובא בשבילו אסור עד מוצאי יו"ט ב' עוד חילוק לרש"י כדי שיעשו כדי מלאכה לבד שלא יהנה ולר"ת כדי הבאה דאל"כ אכתי יאמר ור"ן כתב לרש"י ג"כ בעינן כדי הבאה וראי' ממס' מכשירין מצא ירק בעיר רובה ישראל אסור עד כדי שיביאו והיינו למוצאי שבת יעו"ש וקשה כיון דטעם שלא יהנה די בלקיטה שנעשה איסור ולולי דמסתפינא הייתי אומר לרש"י. ג"כ הטעם שלא יאמר כנוספת אלא דמוסיף ומחמיר ואומר דיש טעם שלישי שלא יהנה ג"כ ונ"מ חומרא דלערב א' אסורין כל ישראל כדי שיעשו וז"ש רב פפא מתחלה אסור גבי דורון משום מוקצה בו ביום דפשיטא דלכל ישראל קאמר ואח"כ אמר לפעמים יצויר דאסורין נמי לכל העולם כדי שיעשו ול"ת דוקא אותו שהובא בשבילו כר"ת קמ"ל דאסורין כל העולם משום שלא יהנה ואהא הי' רש"י דן לפני רבותיו דודאי לאחרים אין אסורין עד לערב שני דפשיטא דמותרין לערב א' בכדי שיעשו דמוקצה ליכא ושלא יהנה ליכא ושלא יאמר לאחרים לא שייך אבל למי שהובא אסור עד מוצאי יום שני ועם זה יתיישב מ"ש רש"י בתחומין הטעם שלא יאמר ומחק רש"ל ומהרש"א ז"ל קיים דלעיל אית לי' משום שלא יהנה דהוה ד"ת ולא משום שלא יאמר דאפשר מלאכה ד"ת יהא נזהר אף לאמר לעכו"ם. משא"כ תחומין קיל בעיניו ויש לחוש טפי לשלא יאמר החמירו משום שלא יאמר (עיין בספר מים עמוקים הקשה עליו ולמ"ש א"ש) ואמנם אפשר לומר דלעיל נמי שלא יאמר ודן לפני רבותיו באחרים אבל למי שהובא בשבילו איכא טעמא שלא יאמר

והוי יודע שמלבד טעמים אלו יש טעם רביעי שמא יעלה ויתלוש לעיל ג' א' וכפי הנראה מתוספת שם דבחצר ועורבים ל"ש מוקצה אסור משום שמא יעלה ולקמן במידי דבעי מרא וחצינא ל"ש שמא יעלה ואסור משום מוקצה ולפ"ז נ"מ בכל הני ד' טעמים כאמור

ולענין הלכתא המחבר בתקט"ו ס"א פסק כרש"י ומשמע לערב יום א' שרי אפי' למי שהובא בשבילו דלית לי' כלל שלא יאמר. ורמ"א פוסק כר"ת דשלא יאמר ומיהו אוסר אפילו לאחרים כמ"ש תמ"א אות ה' ומה שנרשם סמ"ג ט"ס וצ"ל סמ"ק ועב"י בשם סמ"ק כן. והיינו כר"ת דשלא יאמר ואפ"ה אסור לכל ישראל והיינו במלאכה ד"ת אבל בדרבנן כמו תחומין שרי לישראל אחר ונראה שזה דעת התוספת מפורש בשבת קכ"ב א' ד"ה ואם בשביל ישראל שאסור לכל משום שלא יאמר והיינו כסמ"ק והנה במה שנוהגין שמצוין לעכו"ם להדליק נר תפלה בשבת בוותיקין עסי' רע"ו בהג"ה ולכאורה בשביל אחר הוה ס"ס שמא הלכה כר"ת בתקט"ו או שמא לצורך מצוה שרי והבן

רש"ל ביש"ש תירץ דמש"ה כתב כאן רש"י מוקצה לענין טלטול והיינו לשטתי' דמידי דאסור באכילה ל"ש מוקצה אבל לפי משמעות הרי"ף דהוה מוקצה. ע"כ נ"מ רק לקטן גוי לצורך עצמו ועיין תקט"ו מ"א ב'

עוד אבאר לך דמכאן מוכח ספק מוכן נמי בעינן בכדי שיעשו. ואלו בשכ"ה סעיף ז' כתב המחבר דא"צ כדי שיעשו ועיין מ"א תקט"ו אות י"ב. וכוונתו למ"ש הר"ן פרק שואל בשם רבינו יונה במחובר דכמישי קרוב לודאי דהיום נתלשו משא"כ צידה וכה"ג ואי"ה בפריי יבואר בזה

והנה מה שהביא הר"ן משנה דמכשירין מצא ירק לר"ת איירי במי שדר בה דהוה הובא בשבילו ולכן אסור לערב כדי שיעשו ולרש"י שלא יהנה אפילו לאורח ואם נאמר דרש"י נמי סובר שלא יאמר איירי בבני עיר. ומש"ה בעינן כדי הבאה אבל אחר לא בעינן כדי הבאה רק כדי מלאכה לבד והבן

דף כ"ה גמרא והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אין להקשות הא מוקצה מחמת איסור הוא בין השמשות חוץ לתחום ואסור לכל ישראל. אפשר הואיל ומותר לישראלים הדרים תוך התחום לא החמירו ומדאמר בתחומין הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ולא אמר במחובר כן. מזה יש ראי' לסמ"ק דלעיל אסור לכל ישראל וכפסק הרב בהג"ה תקע"ו ס"א ושאני בין תחומין דרבנן למלאכה דאורייתא (אפילו י"ב מיל אין מפורש בקרא עמ"א תקט"ו) אבל הרא"ש ז"ל כתב דמש"ה לא אמר לעיל מותר לישראל אחר דמשום כדי שיעשו, דבר מועט והו"ל בו ביום אסור משום מוקצה ותמה מהרש"א ז"ל דלפי ר"ת אסורין לערב יום שני כדי שיעשו. הי' לומר לאחרים מותר לערב יום א' מיד. ולי העני לולי שאין כדאי הייתי אומר שאפשר ליישב זה דרא"ש סובר דרב פפא אשמעינן דין מחודש דבמינו מחובר בי"ט אפילו יום טוב שני אסור דלא כר"ן דס"ס בי"ט שני מותר אלא אסור (עי"ד ק"י ט"ז וש"ך) וא"כ שפיר סתם אסורין כדי שיעשו בי"ט שני אין חילוק בין אחר להוא רק שעה מועטת דכדי שיעשו. לא חשש להזכיר החילוק בזה ואמר ברישא אסור לכל והמחבר דפסק בתצ"ז ספק מוכן בי"ט שני שרי כר"ן פסק כרש"י שלא יהנה א"כ לעיל אסור לאחרים נמי כדי שיעשו כמבואר ומיהו י"ל נמי דמותר לאחרים קאי נמי אכל דבריו ארישא נמי כמ"ש מהרש"א ז"ל

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הסוכר אמת המים כו' אמר רב חסדא כו'. נפל חברין ברברבתא הנה אמת המים הוא רחב ששה טפחים ואורך כמה ובריכת מים עוברת בו והסוכר מקום מבוא הם ניצודים ועומדים ולהר"מ כל ביבר קטן ניצודים ועומדים ול"ד אמת המים ולהר"א ז"ל פ"ב מי"ט דוקא אמת המים רק רחב ששה טפחים הא רחב יותר יש בו צידה לדעת הב"י בתצ"ז. ולפי דבריו כל שהיתה סכורה אפילו מכמה ימים א"צ זמון דכל שנסתלק איסור צידה אף דגים א"צ זימון. ורב חסדא יליף שפיר דה"ה חי' שקננה בפרדס וידע בה מאתמול מולד כל שאין מחוסרין צידה א"צ זימון אלא דרב נחמן אמר נפל חברין ברברבתא דמכאן אין ללמוד די"ל הסכירה הוה הזמנה אבל באמת א"צ הזמנה בדגים ולט' שם בתצ"ז אמר שפיר נפל חברין כו' דמדמה חי' לכאן ממ"נ אין דומה. אי בידע בה יש חילוק דחי' א"צ זימון ודגים צריכה זימון ואי לא ידע בה אף חי' צריכה זימון וטעם הדגים להר"א ז"ל עפ"י ט"ז שהם מכוסים מעין ולכך אפי' אין מחוסר צידה מוקצים המה עי' שיטה מקובצת חידוש ונ"מ טובא לדינא

וצפור דרור צריכה לקשור כו' שלא יתחלף באמה אפשר דהולד אין יכול לעוף ואין מחוסר צידה ואמה, מחוסר צידה ולא מהני בה זימון ומפני ששוים הם וא"א להכיר נצריך לקשור בכנפי' או כפשוטו דאם הזמין וולד ולא אם צריך לקשור ואין נראה דבא לאשמעינן דבר זה ומכאן מוכח דצפור דרור טהור הוא דאל"כ מה צורך בו בי"ט ועיין בי"ד סי' פ"ב בט"ז האריך בענין צפור דרור ובנה"ך והגיה בתוס' פ' א"צ ומריש א"צ ומשם אין ראי' ומכאן ראי'. ושוב ראיתי בפר"ח א"ח סי' תצ"ז