ראש יוסף על ביצה לז

וברייתא דא"צ חיה ועוף כר' יהודא דצבי לחצר וביבר אין ניצוד וכ"ש עוף דודאי עוף עדיף מחיה אלא תרוייהו ברייתא נמי כחכמים אתיא ויש חילוק בין מקורה לאין מקורה. וז"ש השתא דאתית להכי ולא דחק לשנויי ברייתא ודמשנה אליבא דתנאי כמ"ש. א"כ ודאי כוונתך דה"ה חיה השנויי' בברייתא נמי חכמים הוא וביבר גדול וכאן ביבר קטן וא"כ בלא"ה אין צורך לומר מקורה ואין מקורה רק דיש חילוק בחי' ועוף בין ביבר קטן לגדול ופירוש זה אפשר להעמיס בדברי רש"י ד"ה השתא יעו"ש

עיין בר"מ פ"י יונה שבת הלכה י"ט. התחיל וכתב עוף למגדל חייב צפור לבית פטור. ולכאורה נהפוך הוא למגדל ה' לומר רבותא צפור דהיינו דרור חייב ובית אפילו שאר עוף פטור ובמ"א תצ"ז אות ח' ט' תירץ בזה וכוונתו דאי הוה תני ברישא צפור ובסיפא עוף כולל אף שאר עופות ובשאר עופות הוה ניצוד לבית ולחצר ולביבר קטן. ואי הוה אמר בין רישא ובין סיפא צפור לא הוה בעינן דוקא לכך שונה ואמר רישא עוף לומר דסיפא דוקא צפור יעו"ש ומדברי הרמז"ל משמע שם דרשב"ג דאמר לא כל הביברין שוה דוקא אביבר קאי הא חצר וגינה כולם שוין דיש בהו צידה לחי' אבל עוף יש חילוק במקורה ביבר קטן הוה ניצוד וביבר גדול לא ובאין מקורה אף בית נמי לא ניצוד. וז"ש צבי לבית לחצר וגינה הא עוף לחצר וגינה דאין מקורה לא כללא דמלתא חיה חילוק בין ביבר קטן לביבר גדול אבל חצר וגינה מסתמא ניצודין הם ואין חילוק בין קטן לגדול רק ביבר שהוא גדול יותר מדאי דמסתמא בחצר בחד שחייא כו'. ואין חילוק בין מקורה לאין מקורה ועופות ביבר קטן ומקורה הוה ניצוד ואין מקורה לא ניצוד דיכול לפרוח. וגדול אפילו מקורה אין כנצוד דלא גרע מחי' כמ"ש המ"א תצ"ז אות ח'. וצפור דרור אפי' ביבר קטן אפילו בית אפילו מקורה אין ניצוד ודוקא למגדל ואמנם יש כאן מהעיון כפי מה שאגיד בכך דרש"י כאן ד"ה חייב ובשבת פי' דיצא דרך חלונות ולא הבינותי דא"כ מה פריך. לימא כאן ביבר מקורה וחלונות סתומים והפוסקים לא הזכירו מזה כלום לומר צפור לבית דוקא בחלונות פתוחים וראיתי להט"ז א"ח שמ"ו עמד בזה וכתב דרש"י פי' לר' יהודא כן דלא מחלק בין קטן לגדול יע"ש. ולא הבינותי דלכאורה לר"י אף ביבר קטן כל שיש טרחא קצת לא הוה ניצוד כ"ש דרור שקטן ויכול להשמיט דאפי' חלונות סתומים לא הוה ניצוד. ואפשר דה"ק דר"י אין מחלק בין מגדול קטן לגדול רק מגדול או בית וקשיא לרש"י הא לפעמים יש מגדול גדול כמו בית ולזה אמר טעמא דר"י בבית יש חלונות ומיירי בפתוחים ומגדול אין בו חלונות אבל לחכמים ורשב"ג מפרש מלתייהו מחלקין הכל לפי גדלו וקטנו וקאי גם אמגדול ובית וא"כ א"צ לחלק בין חלונות או לאו אפילו אין חלונות כל שגדול כסתם בית צפור דרור אין ניצוד והנך רואה שהרמז"ל אין סובר כן שלא חילק רק ביבר קטן או גדול אבל מגדול ובית וחצר בין קטן או גדול הכל א',. והטור והמחבר בשי"ו כתבו צפור למגדול שניצוד בו משמע יש מגדול שאין ניצוד בו וצ"ע כעת בזה

בי"ד פ"ב בט"ז אות זיין צפור דרור דדברי התוס' בפ' שילוח הקן כוונתם אפרק אין צדין דמפרשי דלא כרש"י הכא בצפור דרור שבת. אלא ברייתא דא"צ חיה ועוף בי"ט. מיירי בצפור דרור. ונקט ביבר משום חיה. דרור אפילו מבית לא. וניחא בזה דאין צריך לומר בביבר שאין מקורה דאפי' מקורה נמי א"צ בדרור ואין להאריך

משנה מצודת כו' ולא יטול כו' מעשה כו' בגמרא חסורי מחסרא ור"ג אוסר כו'. (ומלת וספק מוכן א"צ להגיה כן וכבר עשה רש"י כלומר) וזה ללוי דאמר לאכילה שרי משא"כ לרב דאמר לקבל שרי י"ל דת"ק אמר לא יטול לאכילה ומעשה כו' ואמר ר"ג דלקבל שרי ולא חולק ר"ג עם ת"ק ולמ"ש מהרש"א לקמן לא יטול משמע טלטול א"ש משא"כ כפי הנראה מלשון הר"ן ז"ל דלא יטול אין הכרע יעו"ש א"כ קשה הא לרב דהלכתא בפירוש ר"ג) כוותי' דלוי לא הי' בבית המדרש כו'. א"כ אין צורך להגיה. וי"ל דבברייתא אשכחן דפליגי ר' יהושע ור"ג מסתמא במתניתן נמי פליג ר"ג [וע"כ אמר] חסורי מחסרא ולפ"ז א"ש לקמן איכא דמתני לה אהא אברייתא ולא מתני אמשנה די"ל דאין חולק משא"כ ברייתא מבואר המחלוקת אמר שפיר הלכה כר' יהושע

עיין פירוש המשניות להרמז"ל יראה מלשונו דלר"ג אפילו נתאמת אצלינו שצדן בי"ט שרי לר"ג והיינו כרב דטלטול מתיר במוקצה כמו פירות ודגים וכמ"ש לקמן לרב ניחא אפילו בני יומן דמתיר ר"ג טלטול בפירות רק באכילה אסורין ואם שאמר ולטעמיך דחוי הוא ומ"מ לא ידענו למה לי' לפרושי כן

וראיתי להתוי"ט כאן הביא טעם הר"ן בשואל מש"ה ספק מוכן אסור דדרך לתלוש היום שלא יכמשו ופ"ק כתבתי ט"א בשם המ"מ עכ"ל. היינו משום דשיל"מ הולכין בו להחמיר והנה קשה לטעם הר"ן הא מצודת ספק נצודו אתמול או היום דל"ש טעמי' אפ"ה אסור ודברי הר"ן ז"ל הם בס"פ שואל בשם רבינו יונה לרש"י בחלילין שם דספק שרי' צ"ל דפירות ספק נתלשו היום הטעם דדרך לתלוש היום וע"כ בצידה צריך לומר טעם הרשב"א בעבודת הקודש הובא במ"מ פ"ב מי"ט והובא פר"ח תצ"ז דקרוב ליגע בשל איסור תורה יעו"ש ואמנם לדידן ספק בדשיל"מ לחומרא כסברת המ"מ והכין הלכתא אפילו אין דרך לתלוש היום. וכדכתיבנא: גמרא מעשה לסתור כו' דאין לומר הובא חוץ לתחום דמסתמא קאי אניצוד דאל"כ לא שייך כאן ואפשר דשייך כאן לומר במלאכה ד"ת ספק מוכן אסור ובדרבנן י"ל הקלו אלא שמבואר בברייתא פלוגתיי' בספק מוכן. וכמ"ש רש"י בד"ה ספק מוכן ופליגי לקמן בשמעתין: ואיכא דמתני לה אהא עמ"ש במשנה והרי"ף הביא איכא דמתני ולא הא דשוחטין מן הנגרין. והנה איכא דמתני אברייתא אין נ"מ ולכאורה אדרבא אברייתא י"ל הלכה כר"י באכילה אסור לא בטלטול ובמשנה לא יטול אף טלטול כמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן אלא מלשון הרי"ף משמע הטעם דכל שאסור באכילה תו הוה מוקצה וקשה לר"ג איך שרי בטלטול כיון דבאכילה אסור ולקמן יבואר

ע"ב גמרא הא ספקא נעשה כו' אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר אפשר נתכוין במה שאמר נעשה לומר שהוא כודאי ולא מהני ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת ואף הר"ן ז"ל שכתב בפסק הר"ר אשר מלוניל [דס"ס מותר] זה בספק מוכן בי"ט שני דב' הספקות באין כאחד וכמ"ש בההוא דכתובות ט' א' אשת ישראל ב' ספקות ביחד הא ספק מוכן ואח"כ תערובת עשאוהו כשל תורה (בפרט ספק צידה דקרוב ליגע בשל תורה אף להר"ן בשואל והבן) ולזה אמר נעשה כודאי ועש"ך יו"ד ק"י אות נ"ו נ"ז ומ"א תצ"ז אות ד' ואי"ה בפריי יבואר שם. ולפ"ז איכא דמתני אהא כוונתם דהלכה כרשב"א דספק מוכן בדשיל"מ החמירו בו בשל תורה דלא מהני ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת דאי אמשנה וברייתא דלעיל לא הוה שמעינן זה ועם זה אפשר דרשב"א חולק בזה את"ק דלת"ק ספק אסור לא כודאי. ורשב"א אמר דנעשה כידוע ולא מהני ס"ס כאמור אבל בהא דנתקלקלו מעי"ט פשוט הוא דשרי ולרוב פשיטותו השמיטו הרי"ף והרמז"ל בפ"ב מה' י"ט. וכמ"ש המ"מ והלכה היינו במ"ש כאן דנעשה כודאי אבל מפירש"י נראה הלכה נמי בנתקלקלו מעי"ט ושוב ראיתי בפר"ח תצ"ו העיר בזה. ולמ"ש יש ליישב זה ועם זה יש ליישב שהשמיט הרי"ף ז"ל הא איכא דמתני ארשב"א דאפשר סובר ס"ס בדשיל"מ אפילו ב' ספקות ביחד אסור. או אפילו ספק אחד בגופו והב' ע"י תערובת באיסור תורה שרי. (כפי פסק הרמז"ל כל ספיקא מ"ה שריא וראוי להתיר ספק א' בגופו והב' ע"י תערובת עי"ד ק"י). ומש"ה השמיט זה דלא תטעה בזה והבן עפירש"י

פסקא מותרים למאי כו'. אע"ג דאין הלכה כר"ג נ"מ לת"ק כמ"ש הר"ן ז"ל דלרב לת"ק אפילו טלטול אסור ומרש"י ד"ה ולוי אין נראה כן וכמ"ש מהרש"א ז"ל דלא יטול היינו טלטול והרי"ף ז"ל כתב דספק מוכן אסור בטלטול כיון דלא חזי לאכילה מוקצה הוא יעו"ש ירצה כיון דבאכילה אסור ספק מוכן א"כ תו הוה מוקצה דלא חזי ואסור לטלטל ולפ"ז ר"ג דאמר שרו בטלטול ואסור באכילה חולק אזה ואנן כת"ק קיי"ל ולפ"ז מאכל הראוי לאדם ובהמה דלא הוה מוקצה דחזיא לכלבים מידי דהוה אנבלה לפני כלבים כמ"ש המ"א בתמ"ו אות ה' דוקא פירות שראוי לאדם ואין דעתו ליתן לכלבים יעו"ש ואלו אם נאמר ספק מוכן אסור בטלטול כודאי א"כ אסור אפילו ראוי לבהמה. וה"ה ספק מוכן בכלי עד"מ פלוגתא דרבוותא או ספק אם הזמין מאתמול כלי זה לרי"ף אפשר שרי דלא החמירו בספק מוכן בטלטול רק בפירות הואיל ואסור' באכילה ממילא מוקצין הוה משא"כ כה"ג כאמור (עיין סי' תצ"ח אות ח' במ"א חלבים מותר בטלטול דחזי להדלקה יעו"ש וצ"ע

נסתפקתי לפי מ"ש המ"א כ"פ מוקצה אסור בהנאה עמ"ש בפתיחה) אי ספק מוכן שרי בהנאה או לאו ומדברי הרי"ף כאן דנתן טעם דספק מוכן אסור בטלטול דאסור באכילה ואלו הי' שרי בהנאה ליתן לנכרי לא הוה אסור בטלטול כפי מ"ש המ"א בתמ"ו אות ג' דחמץ בשעה ה' בשבת ע"פ שרי בטלטול ש"מ דאסור בהנאה ג"כ וצ"ע מ"מ אמאי לא פירוש כפשוטו דמוקצה ספק מוכן אסור בטלטול ואפילו כלי כמ"ש ולדינא אי"ה יבואר בפריי וכאן אין להאריך

בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר עיין מהרש"א ז"ל מ"ש בהכי ניחא דלמא כרבנן אתיא ברייתא. יראה לתוספת ד"ה אלא דמסיק בכוורי דאדימי וכר"ג ולא כרבנן דספק מוכן עכ"פ מותר לקבל דמותרים משמע אפילו באכילה ללוי. ועיין תוספת ריש פרק א'. ואין להאריך

אמר רב פפא הלכתא גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו מדלא אמר אסור עד לערב בכדי שיעשו. י"ל דכיון בזה כוונה מיוחדת וה"ק אסור באותו יום בפ"ע אפילו תלשן הגוי לצורך עצמו של גוי משום מוקצה מחובר ולערב נמי יצויר לפעמים בכדי שיעשו אם תלשן לצורך ישראל או שלא יהנה או שלא יאמר לרש"י ותוספת וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י

בפירש"י בד"ה הלכה כרשב"א דאמר ספק מוכן אסור והיכי דבא ומצאן מקולקלין מאתמול וכו' לכאורה עיקר הלכה בהא דמצאו מקולקלים דספק מוכן ת"ק נמי סובר דאסור וא"כ אמאי השמיט הר"מ ורי"ף זה. וראיתי בפר"ח תצ"ז הרגיש בזה ואמת רש"י נקט ספק מוכן ג"כ משמע דלת"ק אפשר מן הרשתות שניצודו היום (יש לראות אי לא שייך חזקה כה"ג לומר בי"ט ניצוד אוקמי' אחזקה דמעיקרא הואיל