ראש יוסף על ביצה לה

דאי שרית לי'. אף הוא אופה לצורך חול בב' תנורים דאסור לכ"ע הואיל ופתים גדולים אין בו טורח אתי למעבד לצורך חול. וה"פ דטרח טרחא דל"צ אי יתירו לו פתים גדולים שאין בעשייתן טורח אתי למעבד הרבה לצורך חול וטרחא דל"צ לי"ט אלא לחול אסור בב' תנורים ולכן דוקא רקיקין שיש טורח בעשייתן ולא יעשה הרבה לצורך חול. הואיל ויש טורח בעשייתן ימנע. ופת עבה מרובה כלומר בעוביין אין קפידא לב"ש יהי' עב או דק אלא שיהיו קטנים דוקא. ואפשר נמי דבעינן קטנים ודקים ועיין ירושלמי ולא הי' כעת פנאי לעיין כראוי ואי"ה יבואר

משנה אף הוא אמר ג' דברים מכבדין בין המטות ומוגמר, וגדי מקולס וחכמים אוסרין בין המטות חדר קטן הא כית גדול אף ר"ג אוסר ומוגמר פליגי להריח ר"ג סבר לא בעינן שוה לכל נפש ורבנן סברי בעינן שוה לכל נפש, ולגמר כלים אף ר"ג אוסר ויש לראות מאי טעמ' הואיל וא"צ לכל נפש והנכון דמוליד ריחא שלא לצורך אוכל נפש אסור ומודה אף ר"ג ויבואר לקמן עוד. ומקולס חכ"א דנראה כאוכל קדשים בחוץ. ומלת מקולס יש בו ג' פירושים רש"י כאן פי' שכובע של גבור נקרא קולס והאדם הלבוש בו נקרא מקולס ומפני שגבור כלי זיין תלוי בצדו ופסח המעיים תלויים בצדו. וזה כח הגוף נמי מש"ה נקרא כן. ואין זה משותף ולא מושאל ולא נגזר ואמנם בפסחים פ"ד מ"א פירש"י שבני מעיים על ראשו ככובע והוה שיתוף עתי"ט. ורמז"ל בפירוש המשניות פירש קלס משובח כי הפסח בזמן שבית המקדש קיים הי' משובח ועושין זכר למקדש לר"ג. ועיין בקונקורדנסיוש בשורש קלס מקבילות (נגדיים) שבח וחרפה יעו"ש

גמרא ונימא מר מפני שמבעיר אמר לי' תחלתו מכבה וסופו מבעיר ופירש"י תחלתו נקיט. והנה לרש"י ז"ל מתוך בהבערה והוצאה הותרה שלא לצורך כלל ומדרבנן בעינן צורך קצת וזה הצורך קצת בעינן שוה לכל נפש. ואין בו איסור תורה לא לגמר הכלים. וכ"ש להריח ואצ"ל לפירות כי מ"ה מותר שלא לצורך כלל. רק מדרבנן אסור ומכבה אם נאמר דמותר שלא יתעשן הקדרה שלא יתקלקל האוכל א"כ במתוך נמי מותר אם נאמר מתוך שייך בכל המלאכות ופריך שפיר ונימא משום מבעיר בזה. וזה דרבנן לרש"י. ולתוספת דבעינן צורך היום מ"ה. ואותו הצורך קצת בעינן ראוי ושוה לכל נפש פריך פשיטא שפיר כיון דסברת לעשן פירות אין שוה לכל נפש. מה לי מכבה או מבעיר ורש"י שפי' ונימא מבעיר שגם זה אב מלאכה כלומר עיקרו אב מלאכה ומיהו כאן לית איסור תורה כ"א דרבנן מתוך וכדכתיבנ' אבל לפי הנראה מרמז"ל דמכבה אסור מ"ה אפי' לצורך שלא ישרוף המאכל וכנראה מדבריו. פ"ד מהי"ט הלכה ב'. והלכה ו'. וכדבעינן למימר לקמן אי"ה. אם כן מכבה הוה אב מלאכה ולא שייך בי' מתוך כלל דלא הותר כלל מכבה. ומבעיר הוה רק מדרבנן. ועיין בלח"מ שם פ"ד הלכה ו' עמד בזה. אלא שכתב מבעיר מותר לגמרי. וא"י דאין שוה לכל נפש. אלא דשפיר הקשה לר"מ ז"ל דפסק פ"א מה' י"ט. נר של אבטל"ה נמי מותר כירושלמי סוף משילין. וכדבעינן למימר לקמן אי"ה אם כן מבעיר שרי לגמרי וע"כ כמ"ש הלח"מ דהוה ידע בי' דסובר הבערה אסור שלא לצורך. ואפי' לצורך בעינן שוה לכל נפש ועיין מהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה ע"ג חרס ושם יבואר אי"ה. אלא מ"ש הלח"מ דר"מ סובר כר' יוחנן לעיל י"ב ב' מתוך בהבערה הבינותי דלר' יוחנן בעינן צורך קצת ואיהו פסק אפי' אבטלה מותר וי"ל דר' יוחנן דאמר לא תתני הבערה דאין משנה. וכתבו התוס'. דהוה צורך קצת כיון שרוצה לאכול והרמז"ל סובר דלגמרי שרי, מטעם דכתיב לא תבערו ביום השבת,. אבל ביו"ט שרי. וכל דבר המפורש היתרו בכתוב אין כח ביד חז"ל לגזור עט"ז י"ד קי"ו בסחורה בדברים האסורים) והוצאה אי מ"ה אסור כל שאין צורך כלל או עכ"פ מדרבנן. ור' יוחנן דאמר הבערה ובישול אינה משנה יש ליישב בדוחק דה"ק הבערה ובישול תרוייהו אין משנה הא חדא משנה היינו בישול דלא אמרינן מתוך. ועדיין קשה הלשון של מ"מ פ"א דר"י משוה אותן. והא אינם שווים דהוצאה בעינן צורך היום קצת עכ"פ מדרבנן. והבערה לגמרי שרי וכאמור

והוי יודע שמ"ש מכבה וסופו מבעיר יש פירוש אחר וה"ק. אנא דין חדש קאמינ'. דאפי' מכבה כי הא דסופו מבעיר דה"א דאין זה מכבה קמ"ל דהוה מכבה ואב מלאכה הוא. ולאפוקי מגרסא בשבת קל"ד א'. אמר לי' בישרא אגומרי מכבה ע"מ להבעיר הוה כן הוא גרסת הרי"ף ז"ל שם. (וכן הוא גרסת הרי"ף ז"ל שם) וכן הוא לר"מז"ל בשמעתין ומש"ה בשרא אגומרי' שרי וכמ"ש לקמן בס"ד בזה. וכאן אין להאריך ועמ"ש בתוס' ד"ה ע"ג חרס

דף כג ע"א גמ' ומידי דהוה בישרא אגומר'. הנה לכאורה דכיבו. נמי מותר באוכל נפש. וזה דעת הרב בהג"ה בסימן תקי"ד ס"א לר' יהודא דמכשירין מותר לכל צרכיכם וודאי אף כבוי מותר כל לצורך אוכל נפש או מכשירין. אבל להרמז"ל יראה דפוסק כחכמים דר"י כמ"ש המ"מ פ"א. ופ"ג וד' מי"ט. וכבוי אסור ביום טוב מ"ה שאין זה תיקון אוכל נפש. כי אם מניעת ההפסד. א"נ צריך לומר בשרא אגומר' שרי דאין זה עכבה דמכבה וסופו להבעיר טפי. אין זה מכבה וכ"ה גירסת הרי"ף בשבת קל"ד א'. וכאן בשמעתין הביא הרי"ף זה וכ"ה דעת הרמז"ל כדעת רבו כאמור וא"ש פ"ד מהי"ט פסקו אין מעשנין שמכבה ובשרא אגומרי' שרי מה"ט דכתיבנ' דאין כאן מכבה והנה רגע אדבר בקצרה כי המכוון ממ"מ פ"א מי"ט ה"ד הוא כך דכל מלאכה הנעשית באוכל נפש ממש כמו האפי' ובישול ושחיטה וכדומה הותרה מן התורה תהי' מלאכה מיוחדת באוכל נפש. או לא תהי' מיוחדת רק לשאר דברים אם תארע באוכל נפש שריא ואם המלאכה אין נעשית באוכל נפש. אעפ"י שהוא לצורך אוכל נפש ממש. לא מכשירין אסור אפי' תהי' מיוחדת לאוכל נפש. ושע"כ כתב המ"מ שראוי לאסור ההבערה דמלאכת ההבערה אין נעשה באוכל נפש אלא בעצים בלי אוכל נפש. ומקרא יליף דשרי ביום השבת למעט יו"ט דשרי (ומזה הטעם אפי' שלא לצורך כלל מותר אף מדרבנן לדעתו ז"ל) והוצאה אע"פ שאפשר שאין מיוחדת באוכל נפש מ"מ הואיל ונעשית באוכל נפש שמוציא האוכל מרה"י לרה"ר מותר ומתוך כו' ולפי זה גיבון גבינה האמור בפ"ג מהי"ט דמדרבנן אף ע"ג דבונה הוא. מכל מקום מ"ה מותר. כל שנעשית המלאכה באוכל נפש עצמו. משא"כ להלח"מ כפי הנראה מדבריו הוא דעיקר תלוי במלאכה אם מיוחדת לאוכל נפש או מיוחד לשאר דברים. וע"כ בונה אסור דאין מיוחד לאוכל נפש. וקשה מגיבון וכבר דברנו באלה דברים בפתיחה וכאן אין להאריך

בתוספת בד"ה על גבי חרס כו'. הבערה ללאו יצאה כו' עיין תוס' פסחים ה' ב'. דאי הבערה ללאו שרי ביום טוב יעו"ש. וכאן כתבו התוס' דוקא במתוך הוא דשרי ואפשר מדרבנן אסור אי לאו מתוך והר"מ ז"ל פ"א מי"ט כפי מה שפי' המ"מ שם נר של אבטלה מותר. אף על גב דפסק הבערה לחלק יצאה בפ"ז מה' שבת ה"א ואפ"ה פסק נר אבטלה פטור ומותר מקרא דביום השבת. ואתה מבעיר בי"ט ואין כח ביד חז"ל לאסר מה שמפורש היתרו בתורה (עט"ז קי"ו בי"ד באיסור סחורה בדברים האסורים באכילה וחלב רחמנ' שריא יעו"ש) ואמנם בירושלמי פרק משילין חזקי' אמר נר אבטלה אסור מתנית' פליג' ביום השבת ובי"ט שרי. אי אוכל נפש כתיב. אלא שלא לצורך ותניי תמן ב"ה מתירין הוצאה כו'. ומקרא יליף היתר' כאמור לא מטעם הבערה ללאו יצאה (ומאמר עיין פר"ח ה' י"ט סימן תצ"ה ויבואר בפריי שם וכאן אין להאריך) ולפי מ"ש המ"מ פ"א מי"ט ה"ד דהבערה ראוי לאסור דהמלאכה אין נעשה באוכל נפש ממש אלא בעצים לולי הקרא דביום השבת. אם כן מה פריך בירושלמי מתנית' פליגא על חזקי'. הא ודאי צריך קרא ביום השבת למשרי ביום טוב הבערה לאוכל נפש כאמור גם מ"ש בירושלמי ותניי תמן ב"ה מתירין התם צורך היום קצת דבהוצאה ליכא ע"ד דהותרה שלא לצורך כלל. עכ"פ מדרבנן אסור כמ"ש רש"י י"ב א' ומתניתין נמי אמרה כן מוציאין קטן דהוה צורך קצת הא שלא לצורך כלל אסור. לתוס' מ"ה. ולרש"י מדרבנן. והדברים ארוכים ואי"ה בפריי יבואר ועמ"ש בפתיחה

משנה ג' דברים פרתו יוצא ברצועה שבקרני' פירש"י בשבת ועתיו"ט ועב"י תצ"ה. ולדידי מכאן ראי' דאין מצווה על שביתת בהמתו בי"ט דמעשה נפיק בשבת למען ינוח כו' וביו"ט לא כתיב. אבל מחמר דכתיב לאו בי'. לא תעשה מלאכה כו'. כמבואר פרק עשרים משבת. ובר"מ ז"ל הא"ב. י"ל דבי"ט אסור. ובזה צידד הב"י בתצ"ה. ועיין רמ"ו באו"ח פסק הרב דאין שביתת בהמתו בי"ט הא מחמר י"ל דאסור בי"ט כמו בשבת. והנה ודחי מלאכה שאדם עצמו מותר בה. פשיטא שאין מוזהר על שביתת בהמתו דמה"ט מחמר בחצר בשבת שרי ועמ"א בתצ"א ורמ"ו. והנה במה שפירש"י ז"ל לנוי הוא לכ"ע. אף לשמואל שבת ל"ד ב' (דלשיר) דלשמור מודי רבנן דשרי והלכה כרב דנטירת' יתירת' אסור בשבת. ומיהו בי"ט למ"ד מחמר אסור ביו"ט. י"ל דוקא לנוי הא (לשיר)( לשמור] כיון שיש צורך קצת שלבו דואג עלי' שלא תברח מידי דהוה אממון דהוה צורך קצת א"כ ביו"ט כיון שהוא מותר בהוצאה צורך קצת. כל שכן על בהמה (לשיר) לשמור] צרק לנוי אין בו צורך כלל אלא שרש"י כתב בשבת ועתוי"ט ואי"ה בפריי יבואר עוד

ומקרדין כמו מגרדין בחילוף אתוון. גרד חיכוך. עתוי"ט ואמנם זה לפירש"י כאן בכלי. ולפירוש הר"מ ז"ל כפי מה שהבין המ"מ פ"ד מי"ט הי"ז. אבל לפי מ"ש הכ"מ וב"י תקכ"ג וכמ"ש בפירוש המשניות דהסרת זבובים קטנים או גדולים ביד לא כלי. א"י פירושו מקרדין ומקרצפין ושוב ראיתי בב"י תקכ"ג. בשם הערוך קרד בערבי תולעת וא"ש יעו"ש. ומיהו רש"י פירוש מקרדין ברזל שיני' דקות ועביד חבורה מקרצפין עץ שיני' גסות. ולכאורא מנ"ל זה דבגמרא לא הוזכר רק קטנים וגדולים אימא תרוייהו ברזל או עץ. אלא דברזל אף גדולים אסור לר' יהודא דודאי ברזל תולש שער (כ"ה סברת רש"י). ועיין טור סימן תקכ"ג יעו"ש וסובר דבר שאין מתכוין אסור. ולכן פירוש מקרצפין עץ גדולים. שאין חבורה ואין תולש שער ומקרדין וברזל לת"ק אף ברזל שרי דנהי דודאי תולש שער. אפשר סובר כערוך דכל פסיק רישי' דלא ניחא לי' שרי לכתחלה (עיין רש"י שבת ע"ה א' לא איכפת לי'. ובתוס' שם וכתובות ו' א' יעו"ש). ומש"ה במשנה פירוש ועביד קבורה יהי' וראי. אפ"ה כל דלא ניחא לי' אף דהוה פסיק רשי'