ראש יוסף על ביצה לג

משא"כ עיסה חצי' של עכו"ם משא"כ למאן דלית הואיל קשיא. ומשני דאית לי' נבלה לפייסן. ומיהו קשה התם ליכא כל חדא חזיא לי' וכאן י"ל כל חד חזיא לי'

בפירש"י בד"ה מי"ט לחול לאחר כו' דבשחרית אפילו הרבה קדירות. ואוכל מכל א' מעט שרי. דהתורה לא אסרה לבשל הרבה. אעפ"י שא"צ לו אלא מעט. עיין י"ז א' וראי' מחמין יעו"ש

בתוספת בד"ה עיסה וכו' וי"ל כו' או זה או זה א"כ מקלעי אורחים. הנה לכאורה התם הטעם הואיל דרק איסורא דרבנן דמ"ה מפיש בשיעורא שרי דלא ציותה התורה לבשל בצמצום ואף מפיש בטרחא פת כל א' אפיה בפני עצמו מ"ה שרי אי מקלעי אורחים ומדרבנן אסור הואיל. והיכי דשייך מתקן שנאפה יפה שרי. משא"כ כאן מ"ה אסור דל"ש הואיל ומקלעי אורחים. דחצי' ש"ג והוה איסור תורה. משום נאפית יפה לא שרינן איסור תורה. ומכל מקום קשה לרב חסדא לית לי' הואיל. וי"ל דלר"ח אה"נ דסובר הלכה כת"ק והתוס' כתבו דלדידן הלכה כרשב"א. ומיהו לעיל ב' ב' ד"ה והיה כתבו דהלכה כר"ח דלית לי' הואיל יעו"ש. ומ"ש עוד. לעיל כל חדא חזיא לי'. א"י פירושו כאן נמי כל חדא חזיא לי'. אם לא סבע"כום בורר לעצמו. או דצריך לחלק עמו בגורל כו'. וכשיטת התוס' פסקו הפוסקים. ובחלה דל"ש הואיל אסור לאפותה אפילו בתנור אחד מה"ט. דדוקא ע"י הואיל שייך היתרא דנאפית יפה לא בענין אחר עמ"א א"ח סימן תק"ו אות ט"ו יעו"ש

אמר לי כו'. ור"ש התימני ששחט להם עגל טרפה יש לומר דסובר כר"ע. דלכלבים שרי ושחטו להם עגל. ונתנו קצת לבהמות כלבים ושרי. ועט"ז תקי"ב אות ו' הקשה מה ס"ד דשמעון התימני. ולפי מ"ש א"ש

ע"ב גמרא הני סופלי לחיותא היכי שדינן כו'. תוס' ד"ה הני פירשו כיון דע"י טורח גדול חזיא בלא חיתוך. מוקצה הוא. בשלמא לר"ע שרי לחתוך להו. תו לא הוה מוקצה ומותר לטלטל. אפילו בלא חיתוך משא"כ לר"י הגלילי חיתוך אסור ממילא בלא חיתוך מוקצה הוה ומשני כו'. ובש"ע תקי"ב ס"ג סתם וכתב מותר ליתן לפני בהמה ולא הזכיר סופלי האסור בלא ריפתא. ומיהו בי"ט שרי ובשבת יבואר אי"ה

ופליגא דריב"ל רש"י לשטתי' דפי' אדרב הונא אבל המ"מ פ"א מי"ט פירש דריב"ל פליג אהא דאמר מטלטלין אגב ריפתא הואיל דבי"ט אסור מלאכה בשבת אסור הטלטול פליג דריב"ל. (אמר הצעיר בהיות סוגיא זו עמוקה ולא הי' פנאי אולי אי"ה אבאר)

בתוספת בד"ה הואיל תימא הרודה כו' היינו לשיטת רש"י ז"ל ושאר מפרשים דקצירה מדרבנן אסור. ומ"ה בכל ענין שרי הוקשה להם רודה דהוה קוצר. ותו לש אמאי חייב נימא הואיל. ותירצו דסמוך לחשכה או הדביש כו' ומיהו מתוך למ"ד בכל מלאכות מתוך ל"ק להו. דבעינן צורך היום קצת. אלא דממ"נ לרש"י לעיל י"ב. אף שלא לצורך לגמרי שרי מתוך ולתוס' דבעינן צורך גם הואיל. לק"מ דקצירה מ"ה אסור לדידהו באוכל נפש. כמ"ש בד"ג יעו"ש ואין להאריך

משנה בית שמאי אומרים כו' הנה פלוגתא בית שמאי ובית הלל לכאורה מתוך פליגי. וב"ש לשטתם י"ב א' דלית להו מתוך ובית הלל שרי במתוך ושיהא צורך היום קצת. לתוס' מ"ה. ולרש"י מדרבנן ודוקא ידיו ורגליו הא כל גופו לא. לתוספת מ"ה אסור. דבעינן לכל נפש השוה לכל נפש ולרש"י מדרבנן בעינן השוה לכל נפש. ואמנם למה שהתבאר שאין פוסקין מתוך רק בהוצאה והבערה לא באפי' ובישול. אם כן אף לרש"י מ"ה אסור לכל גופו דידיו ורגליו שרי הוא דהנאת גופו הוה כאוכל נפש. ומה לי אוכל נפש הנאה בפנים או הנאת חוץ ובעינן לכל נפש שוה נפש. וכל גופו לא. ומבואר זה בר"ן כאן וברע"ב הטעם מתוך. ור"מ בפי' המשניות ופ"א מי"ט ה"יו הטעם דרחיצת ידיו ורגליו. הוא דהוה כאוכל נפש עצמו וזה שסובר כרש"י. ומתוך לא אמרינן רק בהוצאה והבערה לא בשאר מלאכות ובישול מים שייך בהו בישול כמבואר בהא דממלא נחתום חביות מים ובפרק כירה מים מצטמק כו'. אלמא שייך בהו בישול. ואם כן ע"כ הטעם משום דהוה בכלל אוכל נפש הנאת הגוף. ואמנם הר"מ ז"ל סיים דכל גופו אסור הוא משום גזרת מרחץ יעו"ש. ויראה אטו שבת או שמא (יבנה)[יכנס במרחץ וכדומה (עיין פרק כירה ל"ט ב' ול"ח א' ובתוס' שם. ודף מ"ם א') לא כמו שכתבו התוס' כאן ד"ה לא יחם משום דאין שוה לכל נפש דלפי דבריהם הוה מן התורה. ולרמז"ל מדרבנן ואפשר דסובר הרמז"ל דכל גופו שוה לכל נפש הוה (ומוגמר לרש"י הוה רק דרבנן ולתו' דאורייתא. עיין ריש כתובות יעו"ש) ועוד אפשר דהרמז"ל יודה דכל גופו אין שוה לכל נפש. והוה ד"ת דבישול לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה. והא דכתב הטעם משום גזרת מרחץ הוא לומר דאפילו היחם לשתי' ונתותרו. או דרשאי מפיש בשיעורא כמבואר לעיל ממלאה נחתום חביות מיים כו'. אפ"ה אסור לרחוץ בהם כל גופו משום גזרת מרחץ ושוה י"ט לשבת בזה. אעפ"י חמין שהוחמו מערב יום טוב אין שוה לשבת. ביום טוב שהוחמו גזרו. ולפי זה אני העני תמה על הט"ז בתקי"א אות ד' ומ"א שם אות ד' כל גופו אסור משום דאין שוה לכל נפש אמת דהוה איסור תורה בהוחמו לרחיצת כל גופו לבד והיינו באין ראוין לשתי' דאל"כ הותרה מטעם הואיל ולית בי' איסור תורה. לדידן דפסקינן כרבה אלא הוה להו לכתוב אפילו הוחם לשתי' ונתותרו אסור כל גופו דהוה גזרה דמרחץ. וכמ"ש הרמז"ל ואמת גם בב"י לא זכר כלום מדברי הרמז"ל דהטעם משום מרחץ ואפילו הוחמו בהיתר אסור לרחוץ כל גופו כדכתיבנא ואי"ה בפריי יבואר שם

ועיין א"ח תק"א בט"ז ב'. ופר"ח שם ביקוע עצים דהבערה לעשות מדורה הוה כאוכל נפש דהא ס"ד דלבית שמאי שרי הנאת כל גופו אף על גב דלית להו מתוך אפילו הכי הוה ס"ד דשרי וכפירש"י בגמרא דהנאת כל גופו הוה כאוכל נפש. אף על גב דמסיק לב"ש אסור דסובר דלא הוה כאוכל נפש. אבל לב"ה דשרי לא מטעם מתוך לחוד אלא משום דהוה כאוכל נפש וכאמור

ולענין הלכתא פניו ידיו ורגליו שרי להחם בפ"ע, ואפילו אין ראוין לשתי' שרי כב"ה דהוה בכלל אוכל נפש או למ"ד מתוך אף בבישול אלא שראיתי להירושלמי כתוב שם על דעתהון דבית שמאי שישתה מהם. ע"ד ב"ה שיהא ראוין לשתי' ובפוסקים לא נזכר מזה כלום ופי' המשנה לב"ש שיהא ראוין. משמע לב"ה אף זה א"צ ומש"ה סתם רבי ואמר לבית שמאי. שיהא ראוין אף על גב דלב"ש בעינן שישתה לומר לב"ה. גם זה א"צ. ואף על גב דאיתא התם פתר אוחרא זה קאי אסיפא אבל ברישא משמע שאין חולק. והמפרש כתב דה"ה רישא ואין רמז. ואי לומר דבמדורה שרי מתוך. או הנאת גופו כאוכל נפש ה"ה רישא. אם כן למאן דפתר ברישא מדורה קומקום כנגדו ולית לי' לבית הלל מתוך הא בהוצאה אית לי' בפירוש מתוך. ולזה יש לנו לומר דוקא הוצאה דמלאכה גרועה לא בהבערה. ומכל מקום קשה א"כ מה מהני שיהא ראוין לשתי' וי"ל דבראוין לשתי'. הוה הואיל ואי מקלעי אורחים. ואף לרב חסדא דלית לי' הואיל בכה"ג מודה הואיל ואי בעי לוקח לשתות שרי אפילו מדרבנן כההוא דעיסת כלבים בזמן שרועים כו'. אף על גב דמפיש בטרחא שכל לחם בפ"ע צריך אפי' שרי בדאית נבלה לפייסן כדמסיק לעיל כ"א א' יעו"ש. וב"ש סברי אפילו כהאי גוונא אסור אם לא שישתה מהן ואמנם בבבלי אין זכר מזה. ואם כן לב"ה אפילו אין ראוין לשתי' שרי מתוך. אי הוה כאוכל נפש מה לי הנאת פנים או הנאת חוץ. ולב"ח בעינן שיהא ראוי לשתי'. וא"צ שישתה דהואיל כזה מודה ב"ש אף לר"ש כאמור. וע"כ יש להקשות על מה שכתבו התוספת ד"ה לא יחם לב"ש שישתה ממנו דוקא וזה למאן דפתר לב"ה דראוין בעינן ממילא לב"ש שישתה משא"כ לפתר אוחרא אינו כן וצ"ע

עיין ר"ן בשמעתין משמע דחמין מעי"ט. שרי ביום טוב כל גופו אף בב"י ובשבת פ' כירה משמע דסובר דאסור כל גופו בחמין וכאן כתב כיון דמדרבנן הוא היינו בהוחמו מעי"ט נקטינן לקולא וצ"ע

איבעיא להו מדורה כו'. ושני לב"ש בין כל גופו כו' כפירש"י דהנאת כל גופו הוה כאוכל נפש עצמו. ובירושלמי משמע דמיירי קומקום נגד המדורה. ר"ל דהואיל ומבשל ומבעיר לצורך אוכל נפש מתירין בית שמאי להוסיף עצים מדורה גדולה אף על פי שלקומקום א"צ כ"א מעט עצים. דכהאי גוונא שרי מ"ה דלא אסרה תורה שיבעיר בצמצום מה שצריך רק לאוכל נפש. ואמנם תראה לפי גמרא דידן נ"מ טובא מאיבעיא זו אליבא דהלכתא לב"ה. דאי שני לב"ש בהנאת כל גופו וידיו ורגליו בעינן שיהא ראוין לשתי'. אם כן לב"ה אפשר כל גופו נמי שרי במכ"ש דבזה בית שמאי מודים. ואי ב"ש כל גופו נמי אוסר. אם כן אמאי לא תנן בית שמאי אומרים. לא יחם חמין לרחוץ אא"כ ראוין לשתי' ויהי' רבותא אפילו הנאת כל גופי אסור לבית שמאי. אלא שבזה לא היו חולקין בית הלל. ומשום ב"ה נקיט רגליו הא כל גופו אסור דאין שוה לכל נפש וכאמור. וכן הוא האמת דכל גופו אסור לב"ה משום דאין שוה לכל נפש או משום גזרת מרחץ וכדכתיבנא לעיל

משנה שלשה דברים כו'. אין טומנין חמין לכתחלה בי"ט הרמז"ל והרע"ב מפרשי כאביי דלב"ש צריך לכל מין עירוב. וכן משמע פשטא דמתני'. ולרב הונא פליגי בית שמאי סברי הטמנת חמין אין זה כדי חייו שא"צ בו כ"כ. ולב"ה מתירין. וי"ל רב הונא אמאי לא הזכיר בדבריו הטמנת חמין. ובברייתא מזכיר דהלכה כב"ה ורבא אמר שאני הטמנה דמוכחא מלתא דלצורך שבת. ויראה דב"ש וב"ה פליגי בהא דלב"ש עירובי תבשילין מטעם הואיל ובהטמנה דאין מיתקן עד תוך הלילה. או למחר בשבת לא שייך הואיל. ולב"ה שריא מטעם מתוך או צורכי שבת נעשין ביום טוב מ"ה ועיין ב"י תקכ"ז. ולעיל בתוס' י"ב א' ד"ה ה"ג (עמ"ש בפתיחה מזה באורך וכאן אין להאריך בזה)

ד' כב ע"א גמ' תניא נמי הכי אופין לו כו' עיין ר"ן ורא"ש לר"ן בין יש אחרים שעירבו ובין ליכא רשאי הוא בעצמו לאפות כדי חייו. ולרא"ש באיכא אחרים אסור לו כדי חייו דהא יש תקנה שיקנה קמחו לאחרים. ואי"ה כפריי יבואר זה וכאן אין להאריך

שאני הטמנה דמוכחא מלתא כו'. פירשתיו לעיל י"ל דלב"ש הטעם משום הואיל ודוקא תבשיל הראוי היום הא לא ראוי היום לא ולדידן דטומנין הטמנת תבשיל מיום טוב לשבת. יראה מטעם צורכי שבת לא מטעם מתוך. דבבישול לא אמרינן מתוך וכבר התבאר

בתוספת בד"ה ומדליקין לו נר כו'. ואם בשביל הדלקה לא התנה