ראש יוסף על ביצה לא

ש כתב אם ראוי למלאות שרי המ"מ פ"ד די"ט בשם הרשב"א וזה בי"ט ואמנם בהגהות מיימוני פכ"ג משבת אות ה' כתב להתיר בשבת וראי' ממיקר ה"ה כאן יאמרו לשאוב מים הגם שי"ל מטבילין כלים יש תרתי מתקן וישהה וצ"ע ואי"ה בפריי יבואר זה וכאן אין להאריך

ע"ב פסקא ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרו כו' מתניתין לחכמים מתוקמא בשבת השקה מותר והטבלה אסור בשבת ע"ג מימיו ובכלי עץ נמי אסור מהטעם שאין מטבילין כלי ע"ג מימיו בשבת. לא מטעם גורם לרבנן (כמ"ש תתוס' ד"ה ושוין לרבנן ניחא וכמ"ש בפירוש המשניות להרמז"ל מהטעם שקדם יעו"ש הביאותיו לעיל) כללא דמלתא לחכמים שבת הכל אסור אף נטמא בי"ט בולד ואפשר אף אין מדלין בדלי טמא והוא טהור בי"ט דוקא לא בשבת. ושאני אדם דמיקר דלית בי' טעמא דלמא ישהה ובמדלין יש טעמא דישהה ובי"ט לית מתקן משא"כ בשבת בהצטרפם יחד ישהה ונראה מתקן י"ל דאסור מדלין כו' כנראה מהרמז"ל דבי"ט כתב מדלין שא"צ דכ"ש ממטבילין כלי ע"ג מימיו (כמ"ש רש"י לעיל ד"ה בדלי יעו"ש) בשבת השמיט זה לומר דוקא י"ט ולא שבת ולפי זה בי"ט הכל מותר אפילו כשיש לו כלי אבן שרי בכלי עץ [אף[ לגרום כו'. רק נטמא מעי"ט בא"ה אסור לטבול בעיני' כלי טמא הא ע"ג מימיו שרי אפילו כה"ג כמו שנראה מפשטות דברי הרמז"ל (עמ"ש לעיל ובט"ז א"ח שב"ג אות ה' והביאותיו לעיל) והשתא פליגי רבנן ורבי בתלת. לרבנן בי"ט הטבלה ע"ג מימיו שרי אפילו נטמא בעי"ט בא"ה ב' בכלי עץ לגרום נמי שרי לרבנן דלא מחלקינן כלל לדידהו כו' ג' בשבת השקה בכלי אבן עכ"פ שרי במתניתן דמתוקמא בשבת לרבנן ולרבי בי"ט אין מטבילין כלי ע"ג מימיו ואין מטבילין בכלי עץ בי"ט אי מתניתן רבי ובי"ט ובשבת השקה בכלי אבן אסור כאמור ומדלין אפשר לרבנן אסור בשבת

והוי יודע דברייתא דמדלין אם נאמר בי"ט איירי ע"כ רבי היא. דלרבנן אפילו מטבילין ע"ג מימיו כו' ואם נאמר בשבת מיירי כחכמים נמי אתיא ורש"י לעיל ד"ה בדלי שהוקשה לו היינו לרבנן ומתניתין חכמים הוא ומחלק בין מדלין לאין מטבילין ע"ג מימיו ואין נראה כן מדעת הרמז"ל מדהביא מדלין בי"ט והשמיט בשבת ואי הוה (מיתסרא) משתרי בשבת שם הי' להביאו לא בי"ט שא"צ וכבר התבאר זה לעיל יעו"ש

דתניא אין מטבילין את הכלי ע"ג מימיו לטהרו ואין משיקין וחכמים כו' זהו גרסת רש"י ויש מפרשים בהיפוך ותוס' גורסים כי"מ וגורסים רישא בשבת כו' ולרש"י ותוס' ברייתא פלוגתייהו בשבת וי"ט כמ"ש לעיל ומתני' אי רבי מתוקמא המשנה בי"ט ואי רבנן מתוקמא המשנה בשבת אבל ברייתא כדקאי קאי ולי"מ אי מתני' דהכא כרבי מתוקמא פלוגתייהו רבי ורבנן בשבת דלרבי בשבת אין משיקין ולא מטבילין ולרבנן אף בשבת משיקין ומטבילין ואי משנה חכמים פלוגתייהו בי"ט ומתירין רבנן וגורסים בין אי רבי או רבנן מתני' רישא דמתניתן בי"ט השקה ה"ה הטבלה וסיפא בשבת הטבלה השקה. ולא הבינותי למה לי כולי האי בין אי רבי או רבנן מתוקמא המשנה שפיר לרבי בשבת הכל אסור השקה והטבלה וי"ט השקה שרי והטבלה אסור בי"ט ואי רבנן וברייתא בי"ט ובשבת השקה שרי הטבלה אסור וצ"ע. ורש"י כתב דאין דרך למתני קילתא להיתרא וה"ה חמירתא או חמירתא לאיסורא וה"ה קילתא גם מתו' מוכח כמ"ש רש"י וכמ"ש התוספת ד"ה אין מטבילין ואין להאריך

בתוספת בד"ה ושוין כו'. אבל לא בכלי עץ כו' כשנטמא כבר בולד הטומאה עיין מהרש"א ז"ל דמדיוקא דייקי לה ואין מטבילין פירוש בכלי טמא מעי"ט בא"ה. ולי"מ בוולד הטומאה ומיהו מתני' שפיר תנן בכלי אבן אם יש לו אסור בכלי עץ משא"כ ברייתא תנא סתמא אין מטבילין כלי ע"ג מימיו אפילו לית לי' כלי אבן והא ודאי כיון דלית לי' לא שייך גורם ושרי אף לרבי כמו כלי שנטמא בוולד אפילו מעי"ט כ"ש תרתי למעליותא דשרי לכ"ע אפילו ליש מפרשים לעיל וזה שהניח מהרש"א ז"ל בצ"ע יעו"ש ומ"ש התוס' כבר בולד אפילו ליש מפרשים

דף י"ט ע"א גמרא. תנו רבנן כלי שנטמא מעי"ט אין מטבילין בין השמשות ליכא למימר בישראל ולצורך חולין בטהרה דט"י מותר בחולין דאין שני עושה שלישי בחולין. דא"כ מאי טעמא דר"ש שזורי דדוחק לומר דסובר כר"ע דשני עושה שלישי בחולין כו' ומסיק דרהיט בי' ובכהן מיר ודאי לרבנן דבי רב דלת"ק בחול מניחין לילך דרהיט ידע דין הערב שמש. וסבור שעדיין החמה על הארץ וכי ימטי לבי הטבילה יעיין אם בה"ש לא ישתמש עד למחר לאורתא. ור"ש שזורי אומר רהיט אין ראי' דידע הערב שמש אפשר טרוד במלאכתו ואין מניחין לו כי שמא סובר א"צ הערב שמש מאחר שמוליכו ביה"ש ומסתמא לצורך תרומה הוא בכהן ומחזירין אותו ולרבא דאמר ר"ש נמי סובר באינש דעלמא מדרהיט סברא דידע דין הערב שמש אלא בלא ידע פחות כעדשה הא נמי לא ידע וע"כ למלאכתו רהיט ונמי בכהן מיירי דאי בישראל ולחולין עט"ק כו' ורהיט נראין לחולין עט"ק קבעי לה. א"כ אמאי מחזירין לר"ש שזורי כיון דרהיט ידע מדין הערב שמש אלא בכהן וכאמור וז"ש רש"י ד"ה הא הוא דלא גמור ובכהן כו' היינו אף לרבא וכ"ש לרבנן דבי רב ויבואר ברש"י אי"ה ולא מצאתי כעת בר"מ ז"ל שיכתוב מזה כלום

תנו רבנן כיצד מגב לגב גתו ע"ג כדו ור"ע בפירוש המשניות גורס מבדו בבי"ת כו' והיינו טבל לחולין לא הוחזק לתרומה וצריך טבילה אפ"ה תוספת טהרה רשאים כו'. וכפי הנראה שמעלות אלו דרבנן ואפ"ה הוצרך לטעם לתוספת טהרה היינו בשבת כחכמים. דמוקי מתני' בשבת אפ"ה הנהו שרי ודוקא כלים טמאין מדרבנן אסור בשבת אפילו נטמאו בשבת משא"כ תוספת טהרה. ואם שכתב י"ט כוונתו לשבת וכמוהו קודם לכן ג"כ כתב י"ט וכוונתו לשבת כמו שיראה הרואה שם. ובה' י"ט פ"ד הי"ז הביא דין זה מתרומה לקודש וכיוצא בזה ופירוש מחבורה לחבורה מתרומה לקודש כמ"ש המ"מ בשם רבינו חננאל (ובפירוש המשניות לא פירש הוא ז"ל בעצמו כן). ואמנם בה' שבת פכ"ג לא הביא הא דמטבילין מחבורה לחבורה והא ודאי לאקומתא דמתני' חכמים חבורה נמי שרי וי"ל דמסופק הי מתירוצים אמת ופסק כחכמים דבריי' ואפשר במ"ש אין מטבילין כלים טמאים משמע הא לתוס' טהרה רשאים אף בשבת ובזה סמך על מ"ש בה' יום טוב ואין להאריך

משנה בית שמאי אומרים כו' ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם היינו שלמי שמחה וחגיגה ועולת ראי' אבל שלמי יחיד ב"ה מודים דעשה אית בהו ולב"ש עולת ראי' לאו אית בהו. עיין תוס' לעיל י"ב א' ד"ה השוחט ושם מבואר הטעם ובסמיכה ב"ש סברי דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה וב"ה סברי דבעינן ואף לא גזרו על שבות במקדש. עיין ר"מ ז"ל פ"א מחגינה הלכה ח' ט' יע"ש

בפירש"י בד"ה מעשיו כו'. מטביל בי"ט שלא לצורך עיין מהרש"א ז"ל די"א שבות לא גזרו בין השמשות אם הוא לצורך שבת או י"ט אבל כל שלא לצורך כלל אף ביה"ש אסור טרחא דלא צריך. ולעיל ד"ה אין מטבילין פירש"י מטביל בי"ט משום דבלא אקומתא זו י"ל מטביל ביה"ש וולד כי"מ לעיל דאסור בי"ט לצורך י"ט וכאן דמסיק הערב שמש היינו באה"ט ומטביל שלא לצורך י"ט הוא וודאי יעו"ש

ע"כ גמרא והני תנאי כהני תנאי ופירש"י ז"ל הכי דלקמן כהני דכאן לא איפכא דכאן מפורש ולקמן י"ל כמ"ש מהרש"ל ז"ל דפליגי בבל תאחר וכמו שיבואר לקמן ע"כ הפירוש לדמות הני דלקמן פליגי נמי כהני דקמן

פשיטא הכא בי"ד עסקינן כו' הא לא קשיא דלמא דלא יביא בשביעי של פסח דקודם זריקה של גבוה ולאחר זריקה למ"ד ממון גבוה ואפילו למ"ד ממון בעלים מ"מ כשמשהה ודעתו לבערו אין עובר כלל כמ"ש התוס' פסחים כ"ט ב' ד"ה רב אשי מכאן אומר ר"י כו' יש לומר דלאחר הפסח לא ניתק לעשה אבל הא קשיא לי להמעיין בתוס' חולין כ"ג ב' ד"ה ואי דחמץ נוקשה כשר ללחמי תודה לר"מ דנוקשה אתרבי מכל דלקי עליה באכילה ואין חייב כרת אפ"ה בלחמי תודה יש רבויא יעו"ש. ולפי' ר"ת באלו עוברין דנוקשה לא אתרבי למלקות בבל יראה וא"כ ודאי משכחת לר' מאיר שיביא תודתו בשביעי של פסח ואין עובר על עשר חלות של חמץ דמנוקשה מייתי להו ולערב בלילה מוצאי י"ט יאכל אותם (דמנא לן לומר דבעינן ראוין לאכילה מיד. ומיהו הא ודאי בששי של פסח אם הביא דלא יצא הואיל וא"א לאכול העשר של חמץ הוה כנחסר לחמה המבואר בר"מ ה' מעה"ק דפסול יעו"ש) וא"כ שפיר אצטריך לאשמעינן דאין מביאין תודה מפני חמץ שבה. אלא דזה שבוש כיון דלא יצויר כ"א בשביעי של פסח למה לי' לומר מפני חמץ לימא משום דאין מקריבין בי"ט כמו בעצרת ואכתי י"ל דאגב גררא אשמעינן דינא דמפני חמץ נמי לא יצויר והיינו דנוקשה דרבנן ומ"ה שרי ואין יוצא בנוקשה בלחמי תודה ועיין תוס' ריש אלו עוברין דף מ"ג א' ד"ה מאן יעו"ש

כתב הרמב"ם ז"ל בה' חגיגה פ"ב הי"ג אין מביא תודה בע"פ ואם הביא יוצא ידי שמחה. עיין כ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דה"ק אם הביא בפסח יוצא ידי שמחה. ולפ"ז אף שהלחם פסול דהא עשרה של חמץ א"א לאכול אפ"ה כשרה התודה. וחידוש הוא בעיני ועיין פי"ב מה' המוקדשין הי"ג וי"ד ומשם אין ראי' דבתחלה אין להביא תודה בלא לחם ומש"ה תודה שנתערבה בתמורתה ומתה א' מהם אין תקנה יעו"ש

דף כ' ע"א גמרא נדר ואינו יוצא ידי חגיגה ומפירש"י ותוספת כאן משמע אפילו אמר ע"מ שאצא בה ידי חגיגה לא יצא דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ולאו כל כמיני'. אבל אמר ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה יצא והרמז"ל פ"ב מה' חגיגה י"ד כתב כפירש"י כאן והר"א ז"ל בהשגות כתב דגרסינן ואצא לא ע"מ שאצא דע"מ שאצא על תנאי כך התנה ויוצא ע"ש והא דלא כתב הרמז"ל כשאמר להיפוך ע"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה דיוצא פשוט הוא

ההוא גברא דאמר כו'. עיין בח"מ רנ"ג סי"ב ובש"ך והוא לשון הרמז"ל פי"א מה' זכי' ומתנה הלכה כ' שכיב מרע שאמר תנו ת' זוז וישא בתי ב' מתנות. אבל אם אמר לנסיב והבו לי' הוה תנאי כו' וא"כ ודאי ה"ה כשאמר תנו ת' זוז שישא ברתי וכ"ש ע"מ שישא ברתא אי נסיב שקיל אי לא לא שקיל וכמ"ש הש"ך שם. ואי אמר לנסיב ברתי והבו לי' אפ"ה אמרינן מסתמא דעתו הוה ע"מ שישא הבת מדהקדים הבת כו'. ובבריא כה"ג שקיבל בקנין סודר ליתן לחברו חפץ (מטבע אין נקנה בחליפין) וישא בתי י"ל אי שואלין אח"כ איך הוה כוונתו אם אומר שתנאי הי' דבריו נאמן דאוקי ממונא בחזקת מוחזק מרי' קמא משא"כ בשכיב מרע דכתובין ומסורין דמי וא"צ קנין כשמת וא"י מה הי' כוונתו י"ל דב' מתנות הי' ולפיכך רצה לוקח המנה ולא הבת כיון דאין כאן מי שיכחיש אותו