ראש יוסף על ביצה כט

כן. והלכתא עירובי תבשילין לכתחלה מערב ביום ד' ובשכח מערב ביום ה' ומתנה כו'. אבל תחומין לא אבל חצרות שפיר דמי מי"ט לחברו עיין א"ח תקצ"ח ס"ב אבל כשחל יו"ט ו"ז אין מערבין מי"ט לשבת דליכא ממ"כ וכדמסיק לעיל הלכתא כרבי לחומרא יעו"ש

והנה עירובי תחומין מי"ט א' על י"ט שני של גליות שרוצה לילך ביום ב' חוץ לתחום ושכח מעי"ט מבעיא לי אי שרי או לאו דע"כ אסור מי"ט לשבת דצריך בשני ימים אמירה ולהתנות הוה כהכנה דמ"מ עושה הכנה בי"ט דהא בב' ימים צריך אמירה ותנאי. משא"כ עירובי תבשילין ותחומין מי"ט א' על חברו ממש נמי א"צ אמירה רק בא' וממ"נ אפשר שרי או מיקני ביתא ורשותא אסור בכל ענין. משא"כ חצרות דליכא כי אם ביטול רשות שכולן בבית א' הן וכעת לא מצאתי מבואר זה. ומ"ש רבא עירובי תבשילין שרי אמאי לא השמיענו רבותא טפי. אפילו חצרות דצריך אמירה בב' הימים דנראה כי"ט מכין לשבת אפ"ה שרי [עיין] שיטה מקובצת

ממלאה אשה כל הקדרה בשר ממלא נחתום [חביות] מים אבל אינו אופה אלא מה שצריך לו. רשב"א אומר ממלאה אשה פת כו' ת"ק סובר מה שמשביח התבשיל והפת אסור לרבות במלאכה זה אחר זה כמו פת דכל א' כאפה בפני עצמו וה"ה בשר להניח קדרה לאש עם חתיכה הצריך לו ואח"כ ליתן עוד חתיכה לקדרה שלא לצורך יו"ט אסור ומלקא נמי לקי באפשר. ודוקא בחד הנחה דמרבי רק בשיעורא שרי וז"ש בשר ומים (היינו למלא חביות ולשפוך לקדרה להחם אעפ"י שאין צריך להחם אלא קיתון בחד הנחה שרי) לא זו בשר דאיכא תרתי משובח התבשיל והרוטב יותר וחד טרחא וליכא רבוי מלאכה רק רבוי בשיעורא שרי אפילו מים דאין משביח בין רב למעט אפ"ה בחד טרחא שרי. אבל לאפות כל ככר בפ"ע אסור דמפיש במלאכה שלא לצורך היום. ורשב"א מודה במים דשרי בחד טרחא דוקא. ובאופה אפילו בשתי פעמים דמשביח פת שצריך לו והלכה כרשב"א. נמצא יש ג' דינים בשר אפילו מפיש בטרחא שרי דמשביח. מים דוקא בחד טרחא דמפיש בשיעורא שרי ופת בתנורים שלהם שרי ובתנור גדול אסור דלית שבח והוה כמים במפיש במלאכה דאסור וז"ש רשב"א ממלאה אשה ות"ק נקיט נחתום אין אופה אלא מה שצריך לו (אופה בסגול העין) ועיין בא"ח תק"ג ותק"ז ודברי ב"י שם צ"ע עט"ז שם עמ"ש ברש"י מזה

לא לו ולא לאחרים היינו אף משלהם אסור לו. או שלא יאמרו של עצמו מבשל או הואיל והוא אסור לעצמו אסור גם כן לאחרים. אבל בעל העיטור מפרש לא לאחרים קמח שלו אבל שלהם מותר והלכה אף שלהם אסור לו לבשל להם וההוא סמיא דהוה עציב לא רצה ליתן במתנה קמחו לאחרים

בפירש"י בד"ה מי"ט לחברו כו' ובתחומין נמי כו' היינו מי"ט לחברו שחל יו"ט ה"ו ומערב על שבת כמו בתבשילין שהוא לשבת ואם מערב מיום א' לחברו ממש עמ"ש בגמרא מזה יעו"ש

בד"ה ממלאה אשה דבחד טרחא סגי כו' היינו לת"ק דאופה אסור דלית לי' מה שמשביח ולכך הטעם דמפיש בשיעורא שרי משא"כ לדידן כרשב"א אף ב' טרחות שרי וכמ"ש הט"ז והפר"ח בתק"ג על הב"י ואפשר לדחוק וליישב דברי הב"י דאפשר ת"ק נמי סובר תבשיל משביח ואפ"ה דוקא בחד טרחא ורשב"א אמר פת א"א לאפות היטב בתנורים קטנים אם לא במילוי אבל תבשיל אפשר לבשל כך ומ"מ מנא לי' הא ועיין ר"ן האריך מפיש בשיעורא אי הוה ד"ת או דרבנן והביא סוגיא דמנחות תולה וב' תאנים יעו"ש. והעלה מפיש בשיעורא ד"ת בשבת וי"ט. שרי דלא אמרה תורה שיצמצם יעו"ש ויש לומר עוד לדידן דרבה אית לי' הואיל א"כ מי"ט לחול איסור דרבנן ומפיש בשיעורא בחד טרחא לא גזרו כו' וז"ש הב"י מידי דרבנן יש לפסוק להקל דאפילו בב' טרחות שרי היינו מטעם הואיל

בתוספת בד"ה מאי טעמא כו' ולי נראה כו' ולא נהירא יש לגרוס וכן הלכה דעירובי חצרות שרי מי"ט לשבת כשנזכר ביום ה' ולעיל דאסור כשנזכר ביום ואו ולכתחלה רצו לחלק בין חצרות לתבשילין שזה צריך להתנות בשני ימים הוה טפי הכנה מתבשילין שא"צ אלא ביום א' (ומ"ש רש"י בפת אחד דלא להוי הכנה מחדש) אבל באמת קיי"ל אפילו עירובי חצרות שרי ביום ה' ומ"ש עוד הכנה בידים ג' חילוקים יש הכנה טבעיות. והכנה בידים לתקן תבשיל והכנה בידים לערב. ולדידן הכנה טבעיות אסור מן התורה והכנה לתקן תבשיל כתבו תוספת ב' ב' ד"ה והיה דלא חשיב הכנה רק תיקון בעלמא. אבל לערב תחומין מי"ט לשבת בידים מודה ר' יוחנן דלא תיקון מלתא בעלמא אלא דבר חדש. ולדידן כרבה דהואיל א"כ הכנה בידים חמור מטבעיות וע"י הואיל מתירין ועמ"ש בפתיחה וכאן אין להאריך

בד"ה אי אמרת כו' ותימא כו' עיין ר"ן ז"ל ראי' מהבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ותי' דל"ד שם עיקר הקנין בין השמשות. משא"כ כאן דרשאי אדם לקנות בי"ט קמח מאיזה שירצה ולבשל כו' ולענין דינא אין נ"מ אי גרסינן קמחו נאסר או אין נאסר כיון דתניא כיצד היא עושה מקנה קמחו לאחרים הרי דבעינן הקנאה וע"י הקנאה מיהת מותר לאחרים לאפות ולבשל ואי"ה בפריי יבואר בזה: ע"ב גמרא ואי איתא ליתני עבר ואפה כו' לבעל העיטור הובא בטור תקכ"ז שמפרש ברייתא דאין אופה לאחרים משלו הא משלהם אופה (עב"י שם) וא"כ הא דקתני מקנה קמחו לאחרים ואופין לו (היינו אחרים וזה שהוסיף הפשטן מלת אחרי"ם) ואמאי לא תנא תקנה רבותא טפי דהוא מקנה לאחרים והוא אופה ומבשל. לאפוקי מדעת הטור דתקנה שכיחא טפי דהא דאחרים מבשלין בהקנאה פשוט הוא ומכ"ש לשיטת התוספות לעיל ד"ה אי וגם כל זה בכלל אי הוא אופה כו'. אלא תנא ושייר. כ"ש הא תקנתא דאיסורא וש"מ כדעת הטור וזה יש להעמיס בפירש"י ד"ה ואי איתא ושם יבואר

תנן המעשר פירותיו כו' יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם. משנה זו שנוי' בתרומות פ"ב מ"ג. במעשר ומבשל בשוגג יאכל. במזיד לא יאכל. ועתוי"ט צידד לומר דין מעשר ומבשל דין א' להם והרמז"ל בפ"ו משבת הכ"ג ופכ"ג הט"ו חולק בין מבשל איסור תורה פסק כר' יהודא בשוגג יאכלו למ"ש בין הוא ואחרים והמ"א באו"ח של"ט אות זיי"ן [כ'[ ולא מפרישין ואם הפריש דינו כמבשל ר"ן ורמב"ם והנך הואה שהם רחוקים זה מזה והרמז"ל סתם בפכ"ג דט"ו אפילו לית לי' פירי אחריני אסור במזיד בו ביום אפילו ביו"ט. וכבר הוקשה ללח"מ פ"ו מי"ט ה"י דא"כ הא בעיא דעבר ואפה פסק בפ"י שם לקולא וע"כ דיש הפרש בין מעשר פירותיו לעבר ואפה בי"ט הוא דאית פירי אחריני ותי' בדוחק דאפשר בשאלה נמי בפירות יעו"ש. ומלבד הדוחק הזה א"י מנ"ל להר"מ ז"ל כיון דמשנה דתרומות לשבת מתנייא מנא לי' להוסיף י"ט בפכ"ג משבת יעו"ש גם מדפריך כאן עבר ואפה אי מותר לשבת ממעשר פירותיו דאסור מזיד דהתם אסור בו ביום ולערב מותר מיד א"כ אה"נ עבר ואפה עכ"פ לשבת שאחר יו"ט תשתרי ודי לקנוס בו ביום ומשמע דין מעשר פירות כמו מבשל יש לו הפך מ"ש הר"מ ז"ל פכ"ג משבת פט"ו

עוד יש לנו לחקור דמשני שאני איסורא שבת מי"ט משמע הא בי"ט אין חילוק בין עבר ואפה מי"ט לשבת או עבר ואפה מי"ט לחול וברמז"ל פ"א מי"ט ה"ט וי"א לא משמע כן וכמ"ש הלח"מ שם בשם הרלב"ח יע"ש דעבר ואפה מי"ט לחול אסור לאכול אפילו בלא הערמה וכתב דהערמה א"צ לומר דאפילו מי"ט לשבת אסור בהערים עכ"פ. והנה מ"ש הרמז"ל ואפילו שבת שאחר יו"ט. להב"י בתקכ"ז דצורכי שבת נעשין בי"ט שפיר אפילו ואף אם נאמר דהר"מ לית לי' צורכי שבת נעשין בי"ט רק הואיל אפ"ה שייך אפילו לכבוד שבת אסרו כ"ש מערים מי"ט לחול דאסור בחול

אמנם שלא יסתור דברי הרמז"ל מ"ש בה"ט דאסור אם בישל לצורך חול. א"א ליישבו כפשוטו דהרי מבואר בה"ט דאסור אף בחול ומיהו מהמעשר פירותיו במזיד דשרי למ"ש ולמי"ט ל"ק דיש לומר אע"פ דבישל בי"ט לחול ג"כ דרבנן מטעם הואיל. מ"מ בישול מלאכה דאורייתא הוא ומעשר שבות הוא לכן מותר במ"ש ומי"ט. כנראה מתוספת כאן ד"ה ובלבד יעו"ש וראיתי להפר"ח בסי' תק"ג הביא בשם הב"ח דעבר ואפה מי"ט לחול אסור (מע"ש) [ע"ש[ והיינו מטעמא דפרישית דהתם צורכי שבת נעשים בי"ט אפילו מדרבנן ורק החמירו משום תקנה דעירובי תבשילין כו'. מש"ה עבר ואפה לא גזרו דיעבד גם משום עונג שבת. משא"כ מי"ט לחול דעבר איסורא דרבנן שגזרו בהואיל מדרבנן עכ"פ. א"כ אף דיעבד אסור ומ"ש הפר"ח מהר"מ מוכח דמותר היינו פ"א הי"א ואמאי לא דייק מפ"א שם ה"ט וכמ"ש הלח"מ בשם הרלב"ח ועיין בש"ע סימן תק"ג סעיף ב' ובמ"א אות ג' ובסימן תקכ"ז סעיף כ"ג. כתב המחבר בביאור המבשל בשבת או לחול שרי דלא כמשמעות הרמז"ל פ"א מי"ט ה"ט וכמ"ש כאן. ולומר או בחול שכתב קאי למבשל מי"ט לשבת והותיר מותר בחול אין נראה ועיין מ"ש לקמן במ"ש הב"י בס"ס תק"ג בשם הרשב"א

וראיתי להט"ז או"ח תק"ב אות א' ותוכן דבריו דתירוצא דגמ' כאן שאני שבת מי"ט הוא דכאן איסור דרבנן ושבת איסור תורה אבל כל שיש איסור תורה בי"ט אין חילוק בין י"ט לשבת ומש"ה אסר בהוצאת אש מאבנים יעו"ש. וא"ר השיג עליו ממ"ש הרשב"א הביאו הב"י בסוף סימן תק"ג דוקא שבת לא י"ט יעו"ש והנה אמת שהמחבר בתקכ"ז סכ"ג התיר באפה מי"ט לחול ויראה דהיינו בהואיל דליכא רק איסורא דרבנן ומותר בי"ט משא"כ איסור תורה אסור בי"ט ולפ"ז מ"ש הרמז"ל פי"א מי"ט ה"ט והי"א. יש ליישב שלא יהיו דבריו סתורים זה לזה דבה"ט קאמר אם עשה כדי לאכול בי"ט והותיר מותר בחול הא בישל רק לצורך חול סמוך לחשיכה שא"א לאכול היום רק לצורך חול דעבר אאיסור תורה אסור בחול כדאמרינן בריש יבמות מה לי לאו או איסור כרת. ובהי"א מיירי ביש שהות לאכול היום דליכא איסור תורה רק איסור דרבנן. בזה מערים אסור ומזיד שרי וכדכתיבנא באופן שדברי הט"ז שרירן וקיימין ואי"ה בפריי יבואר עוד (עיין מ"ש בשו"ת מגידות בזה)

פסקא ב"ש אומרים שני תבשילין מתניתן דלא כי האי תנא כו' הלכתא כתנא דמתניתן ואליבא דב"ה. בטעם שני תבשילין לב"ש פירש הר"ן ז"ל בשם ר"ת צלי ומבושל לכ"א היכר בפני עצמו וצלי לאו בכלל בישול ור"ן סבר דאפי' נמי בכלל בישול וכפסק הר"י שבתוס' ד"ה אמר רבא. ומה דמביא לעיל ותנא מייתי מהכא ר' אליעזר פירש"י לעיל