ראש יוסף על ביצה כח

מי"ט וי"ל כמ"ש התוס' ב' ב' דיה והיה הכנה טבעית גרע טפי שאין ראוי כלל משא"כ בישול ואפי' דהוה בעולם ותיקון לא הוה הכנה. אבל הר"מ ז"ל יראה בפירוש המשנה פ"ק מ"א הכנה טבעיות ג"כ דרבנן (המפרש בירושלמי עלה מתניתין תוס' ד"ה איתא כתב דמכאן מוכח כו' א"י מהיכן דשאני מלאכתיות מטבעיות) א"כ י"ל אין צורך לדברי התוס' ומ"מ ממ"ש ואיסור זה מד"ס שלא יבא לבשל מי"ט לחול ולא שאסרו הכנה דרבנן ש"מ שאין זה הכנה תיקוני בישול שהי' בעולם. ועצים שנשרו מדקל בשבת אסור בי"ט לאו משום הכנה ושאני ביצה דלא הוה ראוי במעי אמו כך עמ"ש בפ"ק דף ד' א' ב' יעו"ש. ודברי התוספת פ"ק ב' ב' ד"ה והיה הוקשה להם לרבה הכנה ד"ת איך אופין. וכ"ת הואיל מ"מ מי"ט לשבת אסרה התורה בפירוש והכינו וצורכי שבת אין נעשין בי"ט מה"ט דהכינו כו' וע"ז תרצו דה"מ הכנה ד"ת ביצה דל"ש בי' הואיל אסר הכתוב אבל דבר דשייך הואיל לא אסרה תורה אפילו מי"ט לשבת דהואיל דאי מקלעי אורחים כו' אף שי"ל דשאני מי"ט לחול קיל טפי דלא בעי הזמנה כו' והדר הקשו לדידן דלית לן הואיל והכנה ד"ת. וא"כ ע"כ צורכי שבת אין בעשין בי"ט מטעם הכנה וא"כ איך אופין ותירצו דע"כ טבעיות גרע ממלאכתיות יעו"ש

והר"מ ז"ל בפירוש המשניות. כבר בארנו במה שקדם אמרם ז"ל חול מכין לשבת ואין יו"ט מכין בשבת היינו כמ"ש בפ"ק מ"א דהכנה דרבנן הוא ומשום [הואיל] מתירין ואין חילוק אף במלאכתיות שייך הכנה. ומ"מ יש חזרה מכאן למ"ש בחבורו פ"ו מי"ט דאיסור הוא כרב אשי דיאמרו מי"ט ק"ו לחול ואולי סובר בכאן דלרבה א"צ לזה וצ"ע

עוד אבאר לך ע"ת מתירין לבשל מי"ט לשבת אם חל יו"ט ה"ו אם שרי לבשל מיום ה' לשבת עמ"א תקכ"ז אות י"ג כתב שני טעמים והוא מטור יעו"ש. ומ"מ יום ראשון אין היתר רק משום הואיל וסמוך לחשיכה ליכא היתר משום צורכי שבת נעשין בי"ט דהא מפסיק יום חול בין לרש"י ותוספת פסחים מ"ו ומ"ז יעו"ש וא"כ ודאי אסור אף שיהי' אנוס ביום שני ושם בפריי יבואר אי"ה

בפירש"י בד"ה מאי טעמא תקנו לעירוב כבר פירשתיו בגמרא די"ל מאי טעמא אמרו [אסרו[. ועיין בעל המאור (אין כעת ת"י) דאפילו לרבה דהואיל ומד"ת צורכי שבת אין נעשין בי"ט אפ"ה קשיא לי' כיון דע"כ בהכרח התירו חז"ל איסור דרבנן מי"ט לשבת [אף שיכול (הוא לבשל מעיו"ט לשבת. וכיון שכן לשתרי בלא עירוב ומה תועלת יש בעירוב לז"א שיש תועלת לרבא ולרב אשי

דף י"ו ע"א גמרא כל מזונותיו קצובים מר"ה ועד יום הכפורים וברי"ף ורא"ש הגירסא מראש השנה עד ראש השנה כו' ולפ"ז פרנסה אין תלוים מר"ה ועד יוה"כ. ולגירסתינו אפילו פרנסה תלוי' מר"ה ועד יוה"כ אם יטבו מעשיהם

אלא מעתה לא לענשו נכרים עלייהו כו' רש"י פירש על שלא קיימו ומהרש"ל מפרש זה. ומהרש"א ז"ל פירוש בע"א [ולא ידעתי] האיך יפרש פירש"י וצ"ע

פסקא עושה תבשילין מעיו"ט אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא. בניחותא. דמאחר דלא שנו אלא תבשיל אין לנו אלא דוקא תבשיל ולא פת ואיכא תרי לישנא לל"ק דליכא שרי כיון דלא שכיחא תו איכא היכרא ול"ב מחמיר דייסא לא ופסקו הפוסקים כל"ב דייסא לא וי"ל בדרבנן אמאי לא אזלינן לקולא ולישנא דמתניתין מסייען לל"ק תבשיל הכל בכלל אפילו דייסא דלל"ב הוה להוציא מהכלל דייסא וגם על אביי קשה דאמר בל"ב פת לא והא אמר כבר אפילו דייסא לא. ולזה י"ל דה"א פת עיקר מזוני דאדם ולהני [עדיף] טפי מדייסא ומ"מ קשה וצ"ע ופירות חיין לא אע"ג דמלפתין הפת מ"מ תבשיל בעינן שאין מבשלין אלא על המבושל ופירות מבושלין מערבין עב"י ובש"ע תקכ"ז ועמ"א אות ב' דדעת] רש"י דבעינן שאין אוכל בכל יום. והיינו ממ"ש ד"ה ופת לא מלפתא שהרי בכל יום יש לחם משמע אפילו מלפת אם בכל יום אין היכרא. ולא הבינותי דודאי משמע אם מלפת אע"ג שעשוי בכל יום שפיר דמי ורש"י ז"ל כבר פירש המהרש"א ז"ל ויבואר ברש"י ומ"ש אות ד' דפירות מבושלים אם אין עשוין ללפת זה ג"כ פשוט דמידי דמלפת בעינן ואי"ה בפריי יבואר

מלת לפ"ת בעברי בקונקורדנסיוש בעתה (לשון חרדה) והביא וילפת שמשון א"ת שני עמודי התוך. לא אחיזה כי לא שייך במחובר והי' לומר וילפת בשני עמודי כו'. אלא כאומר שחרדו העמודים מגבורתו ויחרד האיש וילפת אבל רש"י בחומש פ' אמור ילפת שמלפפת בו. משמע אחיזה וארמית וחברת ותלפף משורש לפף

והוה ידע למ"ש התוספת לקמן י"ז ב' ד"ה אמר רבא דצריך פת ותבשיל שאין אופין אלא על האפוי ומבשלין על המבושל כמ"ש לעיל ותנא מייתא לה מהכא והקשו התוס' מאביי כאן דפת לא. ותירצו דפת לא היכי שאין רוצה לאפות וקשה מה פסקא דברוצה לאפות בעינן פת. גם הסוגין דאמר פת לא דשכיח או דלא מלפת ותיפוק לי' דבעינן אין מבשלין אלא על המבושל לא על האפוי ומדברי הר"ן שם למדתי פירוש הסוגיא כאן דה"פ אבל פת לא דמש"ה הזכיר במשנה ועושה תבשיל ולא הזכיר פת נמי דתרוייהו בעינן משום דתבשיל בהכרח בעינן אפילו אין רוצה לבשל רק לאפות אפ"ה בעינן תבשיל ולא מהני פת דבעינן היכרא דל"ש לל"ק. ומלפת לל"ב דאי לא"ה אין ניכר שעושה זה משום שבת וליכא היכרא וא"ש יעו"ש וכ"פ בש"ע תקכ"ז דמנהגינו פת ותבשיל ויבואר שם אי"ה: ואמר רי זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בבהעא ר' זירא לאו להא מלתא אמרה ועיין באר הגולה תקכ"ז אות ו' ז'. ומר' זירא משמע אפילו מי שמלפת הפת בו בטלה דעתו וכמ"ש המ"א באות ב' ואפילו לא שכיח ואפילו לל"ק מוכח כן דאל"כ לא מקשה מדייסא דאימא לבבלאי קאמר ופשוט הוא ויראה דמל"ק דייק לי'

סומך עליהם עיין בש"ע תקכ"ז. מזה אי דוקא דיעבד או לכתחלה

בפירש"י בד"ה ופת לא מלפתא כי בכל יום יש לחם. עיין מהרש"א ז"ל ודברי רש"י לל"ב קאי והעיקר מידי דמלפת בעינן יהי' שכיח או לא שכיח אלא דבר דמלפת. לפעמים אומרים שיעשו לכבוד שבת אלא כרצונם בין בחול ובין בשבת ולחם נמי אין עשוי לכבוד שבת שאין בזה כיבוד שבת ולכל יום נמי עושין לצורך מזון. וה"ה דייסא אין עשוי דוקא לכבוד שבת ועמ"א תקכ"ז אות ב' יעו"ש

ד"ה סומך כו'. בלא מתכוין כו' ומ"מ צריך לומר אח"כ בדין יהא שרא לנו כמבואר בתקכ"ז ובלא מתכוין פירושו שמעצמו נשאר ולא בישלו לכך ולא שיירו לכך כשאומר בדין סומך עליהם

מלת גוררו בשני רישין אין לו מקום כאן רק גורדו בדל"ת עין בשורש גרד חיכוך וא"ש כאן וגרר בשני רישי"ן מענין כריתה ומזה הענין מגרה ויהי' ה' נקבה ומם מפועל שם עיין בקונקורדנסויש

גמרא דגים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים ואם צלאו נכרים סומך עליהם משום ערובי תבשילין אשמעינן דל"ה הואיל וכבר נאכלים חיין אין זה תבשיל קמ"ל דמ"מ הוה תבשיל ויש לעיין פירות שטובים חיין יותר מבושלים אי הוה תבשיל דכאן מ"מ התבשיל משבחו קצת משא"כ התם שהתבשיל מגרעם אין זה תבשיל וצ"ע

ע"כ גמרא ת"ש תבשיל זה אפילו צלוי כבוש שלוק מבושל אבל מלוח לא ומבואר כן בטור תקכ"ז ומוכרח הוא ממה דאמרינן לעיל דגים מלוחים קטנים אי בישלו ניכרים סומך עליהם הא מליחה לחוד לא דכבוש כמבושל. אבל מליח רק כרותח עמ"א תקכ"ז אות ג' ובאמת כבוש כמבושב רק להפליט ולהבליע לא מבושל ממש. ומעושן כתב בש"ע שם ס"ה ולא נזכר בברייתא גם לא בטור ועב"י מ"ש דמש"ה השמיט הטור כבוש דדגים מלוחים היינו כבוש ולא הבינותי במ"ש דכבוש במים מעל"ע נמי דא"נ כבוש מעל"ע במים לא מ"מ חומץ וציר כל ששהא כדי שיתנו על האש וירתיח כבוש לכ"ע ודגים מלוחים כמו הערינג"ש שוהין כמה ימים כן וזה ראייתו א"כ אין צורך לכבוש במים ובמ"מ פ"ו מי"ט ה"ד הביא מירושלמי דנדרים מעושן יוצאין בהם משום עירובי תבשילין עיין יש"ש משמע דמליח לא וכבוש יוצא משו"ת ח"ץ ז"ל ס"ס ק"ל

לשנה כו' פירש"י לשנה האחרת ור"ה הי' כו' ור"ן פירוש שאר י"ט וביום שני הי'. ועיין מהרש"א ז"ל וכוונתו כי יש ג' קושיות א' אמאי לא פירוש לעיל בראשונה בר"ה הוה ב' דלמא בשאר י"ט ביום ב' ג' לשנה האחרת פשיטא דלשנה אחרת משמע ותירוץ חדא מתורצת בחברתה לעיל י"ל ביום ב' בשאר יו"ט. אך כאן דאמר לשנה דהיינו ודאי האחרת ולאיזה צורך אמר זה ולא אמר לזימנא אוחרא או בי"ט אחר שכח עוד כו' דודאי יצויר ג"כ בשנה א' ב"פ כשפסח יום ה"ו א"ת ב"ש שבועות ו' זיי"ן אלא אשמעינן דינא דבר"ה א"א להתנות דיומא אריכתא הוא וז"ש לשנה דבר"ה א"א לאשכוחי רק בשנה אחרת עיין שו"ת ח"צ ז"ל סי' ק"ל

אמר לי' פושע את כו' עיין פירש"י ועיין ט"ז תקכ"ז אות ט' האריך בזה במ"ש המחבר שאם מכוין לסמוך על גדול העיר כו' ועיין ר"ן כאן במ"ש כיון דעציבת לא ניחא לך על דידי ואי"ה בפריי יבואר שם שיטה מקובצת בשם י"מ

מערבין עירובי חצרות דמותר לו בי"ט אע"ג הוצאה שלא לצורך כלל אסור גם בי"ט מ"מ העיקר שמערבין הוא לצורך. וזה מותר בי"ט ולא הזכיר בכאן שיתופי מבואות ויבואר בפריי אי"ה

דף י"ז ע"א גמרא מקדש השבת וישראל והזמנים. דאי אין ישראל אין שבת ומי ישמור אותו מ"מ אין חותמין בשתיים אלא מקדש ישראר דהם מקדשים לזמנים אבל שבת מקודש ועומד בלא ישראל א"כ הו"ל כחותמין בשתים אם יאמר מקדש ישראל והשבת לכך צריך לאקדומי לשבת. ומ"מ קשה דהשתא נמי חותמין בשתים ועיין ברכות פ"ג שאכלו ואי"ה יבואר

מניח עירובי תחומין מי"ט לחברו ומתנה כו' מניח עירוב תבשילין מי"ט לחברו בחדא גוונא הוא כמו עירובי תבשילין כשחל י"ט ה"ו. ה"ה תחומין דמתנה מי"ט לחברו היינו שמניח עירוב על שבת וכמ"ש רש"י ותוספת אלא שבתבשילין אין אומר רק ביום א' ולמחר אין אומר כלום ובתחומין צריך לומר למחר גם כן דאי היום קודש א"א לומר שיאמר יהא עירובי קונה למחר בין השמשות ולכך צריך שיאמר למחר כן וה"ה עירובי חצרות נמי צריך שיאמר היום וגם למחר