ראש יוסף על ביצה כה

דף י"ד ע"א משנה. בית שמאי אומרים תבלין וכו' פירוש המלות בדוכן שרשו דו"ך דכא דכה עיין במאיר נתיב (הקונקורדנסיוש) דו"ך מנחי עין ענין שחיקה וכתישה ודכא או דכה מכחי למ"ד א' ה' הוא ענין כתישה ושבירה ויראה דוך שחיקה שהוא דק כקמח נמי שרי ודוך הוא הבוכנא ומדוכה המכתשת בה"א הנקבה ופך הוא כלי חרס או קערה ובעץ הפרור וי"ו הפירוד ירצה ב"ש סוברים תבלין שינוי קצת ומלח בעי שינוי גמור כי תבלין נדוכין במדוך אבן והבוכנא יהיה עץ ומלח צריך מכתש חרס או במכתש אבן ובוכנא עץ הפרור עתוי"ט מזה ושם תבלין כולל לכולן יהיה פלפלין. מוריקא שום וכדבעינן למימר לקמן בגמ' אי"ה וב"ה סברי תבלין א"צ שינוי כלל ומיירי כדרכן במדוך של אבן לאפוקי ברחיים כחכמים לקמן כ"ג. וכמ"ש המחבר בתק"ד והנה שחיקת תבלין הוא טוחן אב מלאכה כמ"ש הרמז"ל פ"ח משבת הט"ו. ואפ"ה בי"ט שרי וכבר הודעתיך בפתיחה שיש מחלוקת י"א דמ"ה אסור המלאכות שקודם לישה כמו טחינה וי"א מדרבנן וכמ"ש המחבר תצ"ה. ולדברי האומר טחינה מ"ה אסור איך הותר בי"ט טחינת תבלין כדרכן. בשלמא לאכול מיד שרי אף בשבת עיין א"ח שכ"א דלא אסרה התורה האכילה לאכול ע"י מלאכה רק מניח לאחר שעה יש חיוב חטאת בשבת (ובי"ט [וי"ל דביו"ט] אף שה מוסר הואיל וא"א לעשות מעיו"ט ומ"מ קשה מלח גס דיש בו משום טוחן דלאו פירי הוה (דאין טחינה באוכלין משא"כ זה. ועוד באוכלין גופא יש דעות) ולא מיפגם כלל והטייה בעלמא זה אין מוציא מידי חיוב ועוד די"א דרב ששת ור"א מחמרי אנפשייהו ושמואל אמר דא"צ שום שינוי וא"כ קשה. משא"כ למ"ד כל המלאכות אפילו קצירה שרי מ"ה רק מדרבנן כמ"ש הרמז"ל פ"ה מי"ט ה"ה וכ"פ המחבר בתצ"ה מטעמים המבוארים שם ובמלח אין שייך טעמים אלו

ודנה מלח ותבלין אי הוה מכשירי אוכל נפש או אוכל נפש ממש המה בדדו ז"ל בזה. והר"ן ז"ל בשמעתין כתב דמלח אוכל נפש עצמו הוא יעו"ש. והתחיל בתבלין ומלח וסיים במלח. ואח"כ כתב עוד תבלין. באופן כי י"ל מלח הוה אוכל נפש עצמו היאכל תפל מבלי מלח ותבלין י"ל דהוה מכשירין ואם תבלין אוכל נפש כ"ש מלח. ולפ"ז יש מקום לומר דמלח קיל מתבלין כי באוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר מעיו"ט או לאו משא"כ מכשירין כמ"ש המחבר בתצ"ח (ע"ש בהג"ה) ומתני' אמרה להיפוך כי מלח העור מתבלין. וי"ל להיפוך אדרבה כי המלח מאוכל נפש עצעו הוא ותבלין בכלל מכשירין הוא. ומש"ה כי גזרו על קצירה וטחינה וכדומה שאין בהם הפסד ושלא יעשה בי"ט כי ימנע משמחת י"ט כמ"ש הרמז"ל פ"א מי"ט ה"ה וכיון שעיקר הקצירה בדברים שאפשר מעיו"ט ל"פ וגזרו על החלק ממנה ר"ל התלישה בפירות תולדת קוצר אף שהם כעושים מעיו"ט מחמת ל"פ. וא"כ המלח שהוא ג"כ מאוכל נפש עצמו הוא בכלל הטחינה. ומכ"ש שאין מפיג טעמו משא"כ תבלין שהם מכשירין לא הוה בכלל גזירת טחינה שהוא באוכל עצמו ולא גזרו כמו על הפירות וכ"מ מהמ"מ פ"א ה"ד שם. ועיין בלח"מ פ"ג הי"ב ותבין זה. ועמ"ש בגמרא מזה

גמרא דכ"ע מיהת מלח בעי שינוי מ"ט כו'. לא אוכל לכוין הלשון ודהוה להקשות מ"ש מלח מתבלין בין לב"ש ולב"ה ומדאמר דכ"ע מלח בעי שינוי משמע דרק אמלח קשיא לי' למה לי שינוי במלח ואפילו לב"ש כי המלח אוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר מעי"ט או לאו כי י"א כך וכ"פ המחבר דאם כן לא משני שאין מפיג. או ידע מה בכך

חד אמר שמפיגין (כו' וח"א דלא ידע) [איכא ביינהו] דידע א"נ מוריקא הנה יש ג' מיני תבלין א' תבלין שמפיגין ממש. ובכלל זה פלפלין ומוריקא אפשר דאין מפיג כלל או מפיג פורתא. (עב"י וכ"מ פ"ג מי"ט הי"ב ועמ"ש לקמן מזה). ושום ושחליים מפסידין ביותר ובשורש מי"ר במאיר נתיב מי"ר חליפין. וז"ש רש"י כאן מפיגין ממירין וראי' וריחו לא כמר מתרגמין פג. והענין כי השמן הטוב ריחו טוב וכשהוא נתון במקום גרוע או כלי גרוע הוחלף ריחו לרע ובאש. ובמלת מפיגין נכלל. אף שום שאם מעיו"ט מפסיד ביותר שנחלף מטוב לרע. כי הפרש יש בין חסר והסרה (עיין רש"י ויפג לבו) כמ"ש פירוש המשניות כאן חסר טעמו יעו"ש. ולפ"ז יש מקום לומר דלמ"ד ידע א"כ שום אם ידע. ומסתמא [כן הוא] שהכל רגילין בזה אסור. אף שמפיגין ממירין ועמ"ש ברש"י בזה ובתוס' ד"ה איכא

ועיין כ"מ וב"י בפ"ג מי"ט הי"ב ובטור סי' תק"ד. ואני ההדיוט מבין קצת מדבריו דודאי תרי לישנא דבכ"א קולא וחומרא אין לברור ב' הקולות וגם קולא א' אין ברירה מי הוא המגיד של מי לברור וראוי לברור ב' חומרות כנראה מתוס' ד"ה איכא בינייהו כו' יעו"ש. ואפ"ה פסק הרמז"ל מפיגין עיקר והשוה דעת הרי"ף כן הוא דמ"ד מפיגין הוא סברא פשוטה לחלק בין תבלין למלח ומ"ד לא ידע ומני' נפיק חומרא בידע. הוא סברא מחודשת ועליו להביא ראיה אלא דסובר דתבלין אין מפיגין טעמן בנכתשין מעיו"ט. ולכך הוצרך לומר דידע ומני' קולא וחומרא כו'. ומאחר דלחוש ידוע דמפיגין לכן בחר כמ"ד כן יעו"ש. ויבואר עוד לקמן: אמר אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנדוכין [נדוכין] כדרכן ואפילו מלח יש בזה ב' שיטות או דשמואל בלא הטיי' אמר וחולק על רב אחא ברדלא ורב ששת. (י"ג רב והלכתא כוותי' לגבי שמואל) או דגם הוא בהטי' קאמר וכדרכן בלא שינוי דמתניתין. או דרב אחא ורב ששת לא מדינא אלא החמירו על עצמן. וכלישנא ההוא לאו מביתאי. (דאל"כ הי' לשאול מי הוא זה שעושה דבר איסור ביו"ט עיין ר"ן). ומדאמר כל הנדוכין ואפילו מלח ולא אמר מלח נידוך כדרכו דתבלין מבואר במשנה לב"ה. או דבא לומר דשווין המה ובתבלין נמי בעי הטי' או דה"ק כמו שאין תבלין בעי הטי' ה"ה מלח וחולק על ר"ש או דל"ת מלח קיל דהוה אוכל נפש עצמו משא"כ תבלין דהוה מכשירין. לכן אמר כל הנדוכין ואפילו מלח ועם שהוא כ"ש אמר תבלין ג"כ דל"ת להיפוך כאמור

כי דייכת אצלוי ודוך היינו מלח כפירש"י וכמ"ש הרי"ף בתבלין לא בעי הטיי' כדמוכח דפריך ודלמא תבלין הא נמי בעי הטיי' יעו"ש והמיי' לא הוי שינוי כמו מדוך של עץ דאי תימא הטיי' חשוב שינוי כמו מדוך של עץ א"כ איך אמר לא נחלקו בתבלין כדרכן היינו בלא מדוך של עץ דב"ה אמר הכין במשנה תבלין כדרכן ומלח במדוך עץ וא"כ על מה נחלקו במלח דלב"ה כדרכן בלא מדוך עץ. וה"ה בלא הטי' אם איתא דשווין המה וע"כ הטי' הוא שינוי מועט יותר ממדוך של עץ ולא בעי ב"ה מדוך של עץ אבל הטי' בעי. וע"כ אני העני תמה. על מה שראיתי כתוב לרבינו המשביר בב"י תק"ד דלתו' שפוסקין כר"ה ור"ח כתנא דמתניתן והטי' שוה למדוך עץ ור"ש ור"א אצלוי אצלי כתנא דמתניתן א"כ ברייתא דלא נחלקו בתבלין כדרכן היינו בלא מדוך עץ כלל לב"ה כמו מתניתן ומני' על מה נחלקו במלח לב"ה אף הטי' א"צ שוב ראיתי שדברי אדונינו אשר ברגע כל סוקר הוטבעו על אדני פז וזה שתמהנו אין כלום דודאי אי הלכה כברייתא ואפ"ה אצלוי ודאי הכין הוא דהטי' קיל ממדוך עץ. אלא דלשיטתי' דתוס' פוסקין כתנא דמתניתן והוא שיטת ר"י בעל התוספת ד"ה איכא דפסקו כר"ה ור"ח וממילא רב אחא ורב ששת דפסקו אצלוי במלח דהוא שוה למדוך של עץ דלא כברייתא דלא כשמואל ועם הבנתי דברים במ"ש דשיטת ר"י הוא דהלכה כתנא דמתני' ומנא לי' זה. אלא ממ"ש התוספת ומיהו מהאי פיסקא לא נפקא לן מידי דקיי"ל כשמואל הא נ"מ בהטי' וכמ"ש מהרש"א ז"ל והר"ן עד דהקשה למה השמינו הרי"ף ז"ל פלוגתא דר"ה ור"ח. אלא ש"מ דשיטת התוספת הוא דר"י פוסק כר"ה ור"ח וכתנא דמתני' כו' ורב אחא ורב ששת (וי"ג רב) אצלוי מדינא הוא דשוה הטי' למדוך של עץ ולא כברייתא. והתוס' כתבו דאנן כברייתא ור"ש ור"א כברייתא ואדרבה מדגררי בתר ברייתא (המסדר הביא דבריהם כאן לא על המשנה משמע דכברייתא סברי) ואפ"ה הטי' שנוי קל בעי לחומרא בעלמא וזה דוקא מלח לא תבלין הואיל וחומרא בעלמא הוא והטי' ג"כ אין זה שינוי חשיב רק חומרא בעלמא וז"ש התוספת דגררי ושם יבואר בעזה"י

ודלמא תבלין הוה לב"י שכתבנו בסמוך לפירוש התוספת דהטי' ומדוך של עץ שווין המה א"ש דלמא תבלין דע"כ כי דייכת רק אמלח. משא"כ לרי"ף ואינך מנא לי' לסתמא דתלמודא כי דייכת אמלח דלמא תבלין נמי (וזה כדוכן) והוה לפרושי תחלה לא אמרן אלא מלח כו'

בפירש"י בד"ה ומדוך בוכנא מלח גסה כו' מדוכה של אבן [אינו רשאי] לב"ש וגסה היא מלח שלנו שמבשלין אין טחינה דדוקא דבר (שגיחלו) [שגידולו] במקובץ לא קיבוץ מלאכתיי. ועיין הלכות שבת סי' שכ"א סעיף ח' בהג"ה מלח שלנו (טאלפין) מותר לחתוך בסכין משמע במדוך לא וי"ל בין שבת לי"ט

ד"ה מפיגין ממירין לא נמר לא פג בארתיו בגמרא אפשר אפילו שום שממירין ונתקלקל מטוב לריח רע אפ"ה אסור לל"ב ואין מוכרח כ"כ ועיין במאיר נתיב פג העדר הבישול התאנה חנטה פגיה ולא הביא הא דיפג לבו ואפשר סובר זה ארמית המובא בתורה נחלף כו' וי"ל ויפג לבו לא עשוי פעולתו לבשל הדמים ולחלק ולפי שאני ההדיוט ברי' שפלה אין לי עסק בזה לא אאריך בזה אולי יזכני ה' לבאר קצת בענינים אלו: בתוספת בד"ה איכא בינייהו כו' פסק ר"י כו' מהאי פסקא לא נ"מ לן מידי די"ל מוריקא אסור ול"ד למלח שהוא אוכל נפש עצמו משא"כ מוריקא מכשירי מקרי לזה כתבו דאינו כן דאוכל נפש עצמו חמור כה"ג עמ"ש מזה לעיל. ועיין דף ג' מזה בתוס' שכתבו טחינה ד"ת. ומה שכתבו דאין נ"מ ואמוראי כברייתא משמע לר"י פסק כתנא דמתני' וכר"ה וכר"ח ב' חומרות וע"ז כתבו דלא נ"מ בזה דהלכה כברייתא ואצלוי חומרא בעלמא כו' אבל הטור סובר דמדוך עץ והטי' א' הוא והנהו אמוראי כמתני' ומש"ה פריך דלמא תבלין בפשיטות דבמשנה מבואר תבלין א"צ מדוך עץ. וה"ה דלא בעי הטי' ואין להאריך

ת"ר אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת איכא תרי אקימתא אביי ורבא. ולאביי תרתי מילי קתני טיסני אין עושין ולא תנא במכתשת אלא אין עושין משמע דלא מתעביד כלל טיסני אפילו בקטנה. ואין כותשין שאר כתישות כמו טרגיס וחלקא ודייסא במכתשת גדולה הא בקטנה שרי שאר כתישות וההפרש בין טיסני שהוא אחד לארבעה טורח גדול אסור בקטנה נמי משא"כ טרגס א' לג' וכ"ש לב' שרי בקטנה ובגדולה אסור ועיין