ראש יוסף על ביצה כא

מתניתן דלא כי האי תנא דאמר דלסלק ב"ש מודים דשרי ופליגי רק להחזיר ואף דלכאורה אין נ"מ בזה דלב"ה להחזיר שרי י"ל דנ"מ טובא דה"א דמתניתין וברייתא ל"ק וברייתא ביש ציר באמצע ומתניתין ביש ציר מהצד דהשתא במתניתן מהצד ב"ש אין מסלקין דיש בנין וב"ה מתירין להחזיר דאין בנין ולא גזרינן שמא יתקע וברייתא באמצע דכ"ש לסלק שרי ול"ג אטו מהצד ולהחזיר גזור וב"ה מתירין להחזיר וא"כ ה"א מהצד לב"ה נמי שרי קמ"ל מתניתן וברייתא דפליגי אלא הנך ברייתות לא פליגי וכדמפרש אביי דבציר מהצד ב"ה מודים דאסור להחזיר (אבל לסלק שרי ב"ה דאין בנין וסתירה ויתקע ל"ש בלסלק) ואין ציר כלל אף ב"ש מודים דשרי להחזיר אף בבתים וכ"פ באמצע. וממילא מתניתן וברייתא פליגי ובקבלה הי' לאביי כן או מסברא דב' ברייתות ל"פ אהדדי ומתני' וברייתא אין חשש כ"כ אם פליגי ובפריי בתקי"ט יבואר עוד. וכאן אין להאריך

בפירש"י בד"ה חניות כו' ואין מחוברת לקרקע דאי מחוברת הוה בנין וסתירה ואסרי ב"ה ועיין מ"א תקי"ט אות א' ויש לראות אכתי נהי דיש כה"ג בנין וסתירה מ"מ באמצע פליגי ב"ה ושרי אף להחזיר דלא גזרו אטו מהצד ולפי הגרסא ביו"ד א' א"כ דאין בנין וסתירה בכלים היינו דמקשה השוחט דאין מתיר ב"ה איסור דרבנן או גזרת כתישה מהא דתריסין דראוי ג"כ לגזור אטו מהצד אלמא משום שמחת יו"ט לא גזור כו' ולדידן דלא מתהפכא חדא מהנך משניות ע"כ באין מחוברין דאין בנין כו' הא במחוברת לקרקע דיש בנין מודים ב"ה דאסור אף בחניות אבל למ"ש הרא"ש ז"ל בשם הר"ר יוסף בדף ח' א' עלה דאפר כירה דשאני חניות דצרכי רבים וא"א לעמוד בהם רוב הצבור א"כ אפשר אף במחוברין לקרקע שרי ב"ה ומוחלפת השיטה כאן הוחלפה דב"ה מקילין משום צורך רבים והטור פירש דבריו וכתב דוקא שאין מחוברת בקרקע והמחבר סתם ויש להקשות להרא"ש בשם הר"ר יוסף אין ראי' וכמ"ש וא"כ מנ"ל להטור זה וצ"ע ובפריי אי"ה יבואר

בד"ה תריסין. דלתי פתחיהן ה"ה דשתי החלונת כי פתח משמש כניסה ויציאה וחלונות הוא שם לחלל בכותל להכניס אור וכדומה וע' ירושלמי בשמעתין אמר שמואל המלחם (המדבק) תריסין חייב משום בונה וקשיא ב"ה מתירין התירו סופן כו' יראה לפרש המלחם בכח כמו יתקע חייב משום בונה (כמ"ש הר"ן בשבת פרק כל הכלים או מכה בפטיש או בונה) ופריך כיון דאם יתקע חייב משום בונה איך התירו ב"ה להחזיר ולא גזרו אטו יתקע בשלמא לסלק אין כאן חשש דאין בנין בכלים. משא"כ להחזיר ומשני התירו סופן כו' ופליג אבבלי דמשמע במהצד אסור להחזיר רק באמצע פליגי או דפריך אמאי לא גזר אטו מהצד והמפרש (בד"ב) פירוש דלסלק שרי דאוכל נפש וא"י מי הכניסו לתגר זה דבנין ואריגה לצורך אוכל נפש לוקה ועמ"ש בפתיחה ועמ"ש המ"מ פ"א מי"ט ולמה לא כדכתיבנא

בד"ה התירו כו' ובד"ה משום ואי כו' כתב הותרו במקום התירו ואי במקום דאי להודיענו שאין זה הודעת דבר לומר שחז"ל התירו זה דמה קמ"ל אלא עולא אמר טעמא דהתירו ג' אלו שלא הותרו רק משום תחלתן ולדידן הא היכי דליכא משום תחלתן לא ומש"ה כתב [ואי[ לא דאי כאמור. שאין זה נתינת טעם כדכתיבנא

בד"ה דאין בנין כו' בתיבת הבית שרי לסלקו ולהחזיר אע"ג דלאו שמחת יו"ט קמ"ל כו'. אע"ג דאין בנין קאסרי לה מדרבנן כו' צרכי רבים כו'. הנה מ"ש צרכי רבים יורה כפי' הר"ר יוסף שהובא ברא"ש ח' א' גבי אפר כירה ולג' לעיל יו"ד א' א"כ אלא מוחלפת כאן מקילין ב"ה משום צרכי רבים אבל דבתים דליכא צרכי רבים לא התירה התורה ואמנם מ"ש כלי הבית לסלק משמע דבאמת כלי הבית לסלק אסור והא קיי"ל אין בנין וסתירה בכלים כמבואר בשבת קכ"ב ב' דנוטלין כלי הבית אבל לא מחזירין. גם מ"ש דה"א כלי הבית שאין שמחת יו"ט שרי משמע דעיקר הטעם דכלי הבית אסור הוא משום שאין שמחת יו"ט והא כתב דוקא צרכי רבים שרי (ולעיל יו"ד א' כתב. במקשה. דחזרה ודאי טרחא שלא לצורך ואפ"ה שרי ב"ה ולא פירוש דהמקשה קשיא לי' דלא גזור אטו מהצד (דחוה) דהוה] בפלס גזירת כתישה וכדומה וצ"ע בזה) ומלשונו כאן משמע דאף דאין בנין בכלים. מ"מ מדרבנן יש בנין בכלים וההוא דשבת ביש ציר באמצע ולא משמע כן וכל זה צ"ע

ודע דרי"ף ז"ל כתב התירו סופן משום תחלתן הוא דלא פתח הואיל ועומדין ברה"ר ויגנבו ולפ"ז ברה"י במקום דאין חשש זה אסור להחזיר. ולרש"י י"ל משום צרכי רבים התירו ועדיין זה בלסלק לא בלהחזיר ועט"ז תקי"ט ויבואר שם וכאן אין להאריך

ציר מהצד אם באמצע הוא שיש עושין כעין מסמר יוצא לאורך הדלת ותחוב באסקופה תחתונה ובעליונה וזה הוי בנין במחובר לקרקע ובכלים אין בנין ובאמצע הוא בענין אחר שעושין ברזל מדובק בית ידות בדלת באמצע וכפוף ויוצא לא באורך ובאמצע אסקופה למטה ולמעלה במשקוף נקוב באשנב ותוחבין שם כעין שעושין אנו לדלת החלונות שאין זה בנין ושרי אף במחובר לקרקע ועט"ז שי"ג ומ"א ש"ח ס"ט בקוואטיר בשבת ויש לעיין דשלנו אין תחובת בחור ואפשר אין דומה לבנין וצ"ע ויבואר אי"ה בפריי תקי"ט:

בד"ה מהו דתימא משום שחיקת הסממנין ולעיל פירש ממרח ולמ"ש מהר"ם שי"ף ז"ל והביאותי דבריו לעיל א"ש דבא לתרץ דלא מוכח ממתניתין דעירובין לכתחלה אסור דממרח הוא ושבות קרובה אסור משנה ב"ש אומרים אין מוציאין קטן ולולב וס"ת וב"ה מתירין פלוגתייהו במתוך כדמסיק ואף ר"י סבר במתוך פליגי והנה יש בכאן שערורי' בין הפוסקים (עמ"ש בפתיחה) וכאן אקצר מסוגין משמע דבכל מלאכות המיוחדות באוכל נפש כמו שחיטה ואפי' ובישול וכדומה שהותר הכתוב בהן לצורך אוכל נפש אמרינן לב"ש דוקא אוכל נפש ממש הא שאר צרכי היום לא. ולב"ה מתוך שהתיר הכתוב מלאכות המיוחדות באוכל נפש התירה אף לצורך היום קצת לפירוש תוס' ד"ה ה"ג ולרש"י אף שלא לצורך היום כלל (רק מדרבנן אסור שלא לצורך כלל) וכדבעינן למימר ברש"י אי"ה ופירוש הכתוב כך הוא אך אשר יעשה לכל נפש. כלומר מלאכות המיוחדות באוכל נפש מסתמא כמו שחיטה וכדומה הוא לבדו יעשה לכם אותן המלאכות הותרו לגמרי אף שלא לצורך כלל מן התורה ומדרבנן אסור שלא לצורך כלל. לרש"י. ולתוס' ה"פ הוא לבדו יעשה לכם להנאתכם צורך היום קצת אבל בנין ואריגה וכדומה שמסתמא הם מיוחדות לשאר צרכים אפילו עשאם לצורך אכילה כגון בנה כירה ותנור ביו"ט לאפות שם לוקה הואיל ומלאכות אלו הם מיוחדות לשאר צרכים דקרא במלאכות המיוחדות באובל נפש קמשתעי כאמור והוצאה והבערה הי' ראוי לאסור אותם אף לצורך אוכל נפש. כי אין מיוחדות כ"כ לאוכל נפש. (ונהי שאין מיוחדת נמי לשאר צרכים מ"מ ל"ד לשחיטה ואפי') אפ"ה הוצאה שרי הואיל ונעשה באוכל נפש עצמו ועדיף משחיטה שאלו שחיטה דומה קצת למכשירין שהוא רק הכנה לאוכל נפש. לכן מותר בי"ט וההבערה הוא מביום השבת האמור בקרא בשבת כו' (עמ"ש בפתיחה מזה ועמ"א תקי"ח ותבין) ומסוגיין דגמרא כאן משמע דלב"ה דאמרי מתוך הוא בהוצאה והבערה לר' יוחנן וכ"ש באפי' ובישול ושחיטה כדאמר דהשוחט עולת נדבה ב"ש הוא דלב"ה מתוך שהותרה שחיטה לצורך כו' ואוונם לפסק הלכה כפי מה שמתבאר מר"מ ז"ל פ"א מה' יו"ט ה"ד ובמ"מ שם ובתקי"ח בא"ח ובב"י שם מבואר (דאטו) [דאנן] פסקינן דבהוצאה והבערה אמרינן מתוך (ומ"ה שרי לגמרי (בתוך) [במתוך אלו] שניים כפירש"י בשמעתין אף שאין צורך כלל מכמה הוכחות מר' יוחנן מבשל גיד ומפסחים ה' ביעור חמץ ביו"ט יעו"ש) משא"כ בשחיטה וכדומה לא אמרינן מתוך והיינו מחמת קושיות התוספת ד"ה ה"ג מפלוגתא דרבה ור"ח המבשל מי"ט לחול או האופה מי"ט לחול לר"ח לוקה ואף לרבה מטעם הואיל הא סמוך ללילה שאין שהות לאכול או מבשל נבלה דבר איסור לוקה דל"ש הואיל והא מתוך כו' בין לפירש"י שלא לצורך כלל כמי שרי ובין לפירוש התוספת דבעי צורך היום קצת. מ"מ אמאי לא אשמעינן רבותא טפי לרבה אפילו בישל דבר איסור לרבה אין לוקה מטעם מתוך אלא ש"מ דמתוך דוקא בהוצאה והבערה הותרה כמ"ש המ"א הטעם דוקא לשני אלו וכמ"ש הב"י בתצ"ה והטעים דבריהם המ"א בסי' תקי"ח (עמ"ש בפתיחה) אלא בהוצאה והבערה וז"ש הרמז"ל בה' יו"ט פ"א הט"ו המבשל לגוים אין לוקה מטעם הואיל וכרבה הא סמוך ללילה או דבר איסור לוקה דלא אמרינן מתוך כה"ג בשחיטה ואפי' ובישול ועמ"א בסי' תקי"ח משמע בבישול אמרינן מתוך ובסי' תקכ"ז מבואר דאף בבישול לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה דממ"נ אי אמרינן מתוך בבישול ה"ה בכולהו או דוקא בשנים אלו שיש טעם לדבר כמ"ש המ"א ולקמן דאמר ר' יוחנן פוק תנא לברא הבערה ובישול אינו משנה ובישול אפשר דלא גרסינן לה והבערה לבד אין משנה וכדכתיבנא ודחינן סוגיין דכאן דמשמע לב"ה אף בשחיטה אמרינן מתוך מקמי פלוגתא דרבה ור"ח

ודע דהפר"ח בתצ"ה האריך והקשה על שיטה זו וראיתי לכתוב בקצרה המעיין בב"י בתקי"ח מבואר דעת הרי"ף ורמז"ל וכמ"ש הר"ן בשמעתין כרש"י יעו"ש ואף שהרא"ש הביא דברי הרי"ף ופירשה לפי דעתו (כתוס' ד"ה ה"ג) מ"מ פשטות דברי הרי"ף מורין כרש"י ור"מ ז"ל וכמ"ש המ"מ ומ"ש הרא"ש אמאי אין שורפין קדשים בי"ט לדידי' נמי הא צורך היום קצת הוה וצריך לחלק בין ביעור חמץ (פסחים) דהוה צורך קצת שעובר בב"י (אלא שהתוס' כתבו בכ"ט ב' ד"ה רב אשי שהמשהה ודעתו לבערו אין עובר כלל עמ"ל פ"ח מהלכות חו"מ) לשרפת קדשים סובר דא"צ קצת. ואמנם רש"י ביצה כ"ז ב' תי' זה דרחמנא אחשבי' וכ"כ מגיני שלמה בכאן אלא שזה יצדק לתנא דבי חזקי' דאמר מקרא עד בוקר או מהוא כרבא. אבל לרב אשי דמסיק בפסחים פ"ג ב' ובמה מדליקין כ"ד ב' די"ט עשה ול"ת. א"כ קשה כיון דלית לי' קרא דעד בוקר הא שריפה הותרה במתוך אף שאין צורך היום כלל לרש"י וכן הרמז"ל פ"ג מה' יו"ט ה"ח חלה שנטמאת א"א לשורפה די"ט עשה ול"ת הוא כרב אשי וקשה כדכתיבנא הא הבערה מותר מתוך. אם לא שנאמר דמאן לימא לן דשריפת בשר נותר בי"ט לית בי' בישול וכן שרפת חלה טמאה ביו"ט לית בה אפי' וכה"ג הבערה דבישול פתילה בריש יבמות (ובהקטרת אימורין ע"ג [מזבח] נמי י"ל בישול הוא בתחלתו) וא"כ שפיר אמר עשה ול"ת דמתוך לא אמרינן אלא בהוצאה והבערה גרידא לא היכי שיש בישול ואפי' וזה סיוע לומר דלא כסוגיין דשמעתין דאף שחיטה וכדומה אמרינן מתוך אלא דוקא הוצאה והבערה גרידא (בענין משאצ"ל פסק הרמז"ל דחייב וכאן י"ל דהוה צריכה לגופא) ויבואר עוד אי"ה: