ראש יוסף על ביצה כ

ומהא מוכח כמ"א סימן תק"ט אות ט"ו דמוקצה אין שרי לצורך אוכל נפש אלא בטלטול לא בשימוש (דמה"ט אסור לכסות במוקצה לשחוט לכתחלה ע"ד כן) דמדפריך לעיל מתני' דהשוחט אמתני' דהעלי. ומאי קושיא הא מוקצה מותר בטלטול לאפות הפשטידא, כמ"ש התוס' דף ח' לעיל והכא ודאי לאו מכשירי אוכל נפש אלא אוכל נפש בעצמו שהרי המלאכה נעשית באוכל נפש. ומיהו י"ל דהטלטול, בשעה שמטלטל הוה במכשירין ה"נ בטלטול האפר לצורך אוכל נפש משא"כ כסוי אין זה באוכל נפש עצמו ועדיין צ"ע ויבואר

גמרא תנא ושווין שאם קצב שאסור לטלטלו הא אוקמוה בשבת קכ"ג א' בסיכי זיירי ומזורי אף לצורך גופו ומקומו אסור וע"ב מוקמי' לה במחמה לצל. ורש"י שפי' כאן דאתעביד צורך יו"ט. כפשוטו הוא. דהיינו שוב אין צורך בו ואסור במלאכתו לאיסור. כמ"ש במשנה והא דלא התירו סופן משום תחילתן דיוכל לקצב בצל. עמ"א חצ"ז אות י"ט ויבואר שם אי"ה

ואמר אביי כו' מלאכתו לאיסור כו'. יש לראות וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דלבית הלל אפילו עלי שרי כ"ש תברא גרמי חדתא. ואפשר דל"ת דפלוגתייהו הוא בחיישינן לאמלוכי והוה טרחא יתירא לטלטל דף כבד ועב שלא לצורך ובית שמאי אסרי. ובית הלל מתירין. ואם כן לק"מ לפלגי בשבת במלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, די"ל דאשמעינן הא מלתא בחיישינן לאמלוכי בטרחא יתירא דבית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ולא חיישינן לאמלוכי אף בטרחא יתירא כזו ולכן אמר דבתברי גרמא אף חדתי מודו ב"ש דמותרת ולא חיישי לאמלוכי וע"כ פליגי בסיכי זיירי ומזורי דאם כן לפלוגי בשבת וזה יצדק לפי שיטת התוס'. ולרש"י י"ל דרבותא דב"ה אשמעינן דלא חיישינן [אפי'[ לטרחא גדולה דלמא אתי לאמלוכי

והנה תברא גרמא ודאי אף להחזיר שרי. אע"ג דהוה טרחא. אין בכך כלום תדע דאל"כ למה דחק בב' אוקמתות בשבת ק"ג א' ב' ושווין שאין מחזירין. מה קושיא דהוה טרחא. אלא ודאי דשרי. ויש לראות למה מותר. דב"ה דמתירין טבח וסכין היינו דלא חיישי לאמלוכי הא לא"ה לא. ומסתברא ודאי דתברא גרמא אם אין צריך לגופו ומקומו אסור ובשבת פריך דהוה ס"ד דאף לצורך גופו ומקומו אסור פריך שפיר ומשני בסיכי או מחמה לצל ואה"נ דמחמה לצל אף תברא גרמי אסור להחזיר. וצ"ע דבסימן תצ"ט לא הזכיר מזה כלום ויבואר שם בפריי אי"ה וכאן אין להאריך. ומיהו הג"א כתב להחזיר מותר ועיין מ"ש לקמן מזה

תברא גרמא כתב הג"א. דמותר להחזיר משמע ללא צורך כלל וצ"ע. ובחמד משה תצ"ט אפילו מחמה לצל. קשה מאי אפילו מחמה לצל י"ל התירו סופן משא"כ ללא צורך ואביי אברייתא דלהחזיר אסור אמר תברא גרמא שרי. אפי' להחזיר אם כן מה פריך פשיטא דלהחזיר לא שמעינן ממתניתן וצ"ע

תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי תנא אין מולחין חלבים כו'. הנה מליחת העור מלאכה ד"ת מעבד. ומליחה מועטת אין מעבד ומותר ע"י הערמה ומליחת אוכלין אין בו משום מעבד. ומש"ה מערים ומלח גרמא גרמא לקמן ומליחת חלבים. עיין ר"ן י"א דהוה מעבד הואיל ואין אוכלין ממש הוה מעבד. ועמ"א תצ"ט אות ז': והוי יודע שמה שאמרו מולחין עליו מליחה מועטת היינו להניח עליו ממש הא למלוח תוך ידו באויר יש לומר דאסור. כמו חלבים שאסור למלוח באויר בשר ליפול המלח ג"כ על החלבים. כמ"ש הטור והמחבר בתצ"ט סעיף ד. ואמנם יש להתיישב בדבר דהטור כתב חלבים האויר אסור. למלוח בשר משום עיבוד דמהני להו מליחה מועטת. משמע בא עור אפילו באויר שרי אבל מהר"ן נראה הטעם (דאם הניח בשר ע"ג חלב כחוש ממש למ"ד מליחה ב"נ) באויר אסור דמוכחא מלתא משא"כ ע"ג העור (אסור) והט"ז שם אות ה' משמע בעור באויר שרי יעו"ש ויבואר שם בפריי

עוד אבאר לך דמולחין בשר ע"ג עור ממש כתב המג"א בתצ"ט אות ד' וז"ל וצריך לומר דמונח העור בשפוע. דאל"כ הוה כלי שאין מנוקב (ושייך ליורה דעה) ויראה דהיינו אם העור נכפלת קצת. אבל אם מתוח היטב אפשר דהוה כמו דף חלק ברהיטני דשרי. אפי' אין מדרון כמבואר ביו"ד. ואמנם אגיד לך דבר אחד שייך להלכות מליחה. והוא הא דמולחין בשר ע"ג עור ממש מליחה מועטת הא מליחת קדרה לא. ואי בחול מלח ע"ג העור מליחה לקדרה דיעבד שרי. וכ"ת עור יש בו דם כמבואר בי"ד גבי חלדה והוא מגמרא מדמו ולא דם העור כו'. (עמ"ש בפריי שם) ויוצא אחר שיעור מליחה מעור לבשר. י"ל חדא דמליחת הבשר אין מפליט הדם מעוד ואף לדידן דמליחה מועטת נמי מ"מ פולט ציר מעל"ע כו' ומיהו אם מלח ע"ג עור בשר נבלה ונבלע בעור ציר נבלה. ואח"כ מלח עליו בשר כשר איכא לעיונא בי' דקיי"ל אין מליחה לכלים להפליט. עי"ד ק"ה מה"ט כלי עץ שמלח עליו איסור אם מלח עליו אח"כ כשר אין מזיק. דאין מפליט דהוה כטהור מליח וטמא תפל אבל בעור מספקא לי. אי דין מאכל יש לו לענין זה שטבע המלח להפליט ממנו. או דין כלי (כמו כלי עור) ואין מפליט ואע"ג דחזינן דמלח מעלי לעור לענין עיבוד אלמא פועל בו עדיין. אני מסופק בזה. ואם היינו אומרים דין כלי יש לו אף דם אין פולט במליחה כמו לכי כמבואר בק"ה. ויראה דכל זמן שלא עבדן דין אוכלין יש להעור לענין זה דמפליט שפיר ע"י מליחה ואי"ה יבואר בפריי ה' יו"ט. ובשו"ת מגידות ארשום זה

ע"ב משנה ב"ש אומרים אין מסלקין כו'. אף להחזיר מיירי ביש ציר באמצע לא מן הצד. דביש מן הצד אף ב"ה אסרי להחזיר

ובאין ציר כלל אף ב"ש מודים דמחזירין כ"פ ביש באמצע כדמסיק לקמן בגמרא ויבואר שם

גמרא ואמר עולא שלשה דברים התירו כו' ברש"י גרס הותרו ויבואר שם. ומדלא אמר נעי בשלשה בבי"ת. ודאי דה"ק. הנך ג' דברים שהותרו הוא רק משום תחלתן כדמסיק אח"כ והתירו הוה משמע דבא להודיענו גוף הדין דמותר להחזיר וכבר אשמעינן כדפריך אלא השמיענו שהותרו רק משום תחלתן וכדמסיק: ורחבא אמר כו' י"ל הא אין הלכה כר' יהודה אלא כחכמים. (ומהני) ומאי נ"מ] בזה ואי הוה אמרינן ברגל. ודאי כולם חבירים ומטהרים עצמן מכל טומאות [ולכן ס"ל לר"י יגמור] שאין כאן טומאה לחול וחכ"א לאחר הרגל גזרו משום לא פליג אע"ג דביום טוב אין שם טומאה כלל. (וכנראה מר"מ ז"ל פי"א ממטמאי משכב ומושב הלכה ט"ו. וע"ש בטומאת אוכלין פי"ו הלכה יו"ד. ובמשנה למלך) הוה א"ש קצת דה"א דברגל טהרה גמורה היא. ונ"מ לחכמים, דאף מי שרוצה להחמיר על עצמו אין צריך דטהורים הם ברגל ולכך אשמעינן רחבא דאינו כן וברגל משום דלא ליתו לאנצוי ור"י דמתיר לאחר הרגל משום תחלתן כו' אבל הגמרא לקמן כטהרה שויא רבנן בכף הדמיון וכפירש"י שם. קשה. ועמ"ש ברש"י שם

קמ"ל התירו סופן משום תחלתן דחניות אין דבתים לא. עיין או"ח סימן תקי"ט ס"א. והמתבאר להלכה מדברי הר"ן ז"ל, ושאר מפרשים הוא כך, דודאי אין בנין וסתירה בכלים אף מדרבנן: אלא להחזיר ביש ציר אסור גזרה שמא יתקע בחוזק וחייב משום מכה בפטיש או כה"ג יש בנין אף בכלים. (עיין שבת קכ"ב ב' ברש"י ור"ן שם וא"ח ש"ח ס"ט יעו"ש). אבל לסלק לא שייך האי גזרה. ואין סתירה בכלים. שרי כמבואר בשבת קכ"ב ב' ובא"ח ש"ח ס"ט ואף דבתי שרי לסלק אפילו בציר מצדדים. אבל להחזיר אסור אף ביש ציר באמצע בבתי. דגזרינן אטו מן הצד. ואף דמהצד גופא רק גזרה שמא יתקע והוה גזרה לגזרה אפ"ה גזרו בזה דהוה גזרה קרובה אבל בחניות התירו סופן משום תחלתן כהאי גונא בציר באמצע להחזיר ולא גזרו אטו מן הצד. וזה אשמעינן עולא דבתי אסור ביש ציר באמצע אטו מן הצד הואיל ולא שייך סופן משום תחלתן בבתים נמצינו למדים שב"ש וב"ה פליגי בתרתי דב"ש סברי ביש ציר באמצע אף בחניות דאיכא שמחת יום טוב וצרכי רבים. אפ"ה אין מסלקין דגזרו אטו מן הצד דסברי יש בנין וסתירה בכלים וכו'. וב"ה סברי אין בנין וסתירה בכלים הלכך לסלק אף בבתים שרי (רצוני לומר כלי הבית שאין מחוברים בקרקע) ולהחזיר לב"ש אסור בחניות ג"כ. לא מבעיא ציר מהצד דהוה בונה לדידהו אפילו באמצע דגזרו אטו מן הצד וחייב ד"ת. וב"ה לא גזרו בשל חניות באמצע. אבל מהצד אסור שמא יתקע כדמוכח ברייתא לקמן ובבתי אף באמצע אסור לב"ה גם כן דגזרינן אטו מהצד ועם דהוה גזרה לגזרה כדכתיבנא וזה מוכח מעולא אבל באין ציר כלל אפילו באמצע כ"ע ב"ש וב"ה מודים דשרי להחזיר אף בבתים כ"כ הרי"ף ור"מ וכולם והיינו דלא אמרינן בבתים טורח שלא לצורך הוא להחזיר. וליחוש משום טרחא וכנראה מרש"י לעיל יו"ד א' ד"ה אף להחזיר וכדבעינן למימר לקמן ברש"י אי"ה וראייתם נראה משבת קכ"ב ב' דאמר שידה תיבה ומגדל אין מחזירין דשמא יתקע. ולא משום טרחא שלא לצורך. וא"כ היכי דלית ציר כלל שרי אף להחזיר בבתים ואכתי קשה דלמא התם בעומדין ברה"ר דחיישינן לגנבי. ומשום צורך שבת התירו נמי סופן משום תחלתן לא בע"א. ויבואר בפריי אי"ה

מחזירין רטי' במקדש כו'. רש"י פירוש מע"ג ידו שלא יהא חציצה בין ידו לעבודה ועיין בר"מ ז"ל הלכות כלי מקדש פרק עשירי ה"ז. דבכל הגוף אין רשאי חציצה בינו לבגדים. ואפי' נימא חוצץ ושלא במקום בגדים. בע"ג הוה יתיר בגדים יעו"ש. וחזרת רטי' יבואר ברש"י

דאין שבות במקדש כו'. עיין מהרש"א ז"ל. ועיין מהר"מ שי"ף ז"ל. וכוונתו דלכתחלה להניח רטי' יש גזרה שמא ממחק. משוה גומות ברטי' וזה גזרה קרובה גזרו אף במקדש וחזרת רטי' הוא משום שחיקת סממנין ושבות כזה לא גזרו במקדש. ולכך מחזירין לא מניחין. ואם לכתחלה כאן וכאן אסור. היינו להניח לכתחלה. ומה שפירש"י שם בע"א בעירובין היינו [לפי] האמת. אבל לפי ה"א מפרשינן לכתחלה ממש. ועם שמוכח מרישא מחזירין דרך (לשבות) [לשנות] מה דאתיא מדיוקא. עיין תוספת פסחים ר"פ כ"ש. ועיין מהר"מ שי"ף עוד במ"ש לתרץ קושיות התוספת ט' ב' אמר ר"י כו' א"י דאמאי אסרי לסלק. דלא שייך שמא יתקע. ועל כרחך משום יש בנין וסתירה בכלים. ועוד דברייתא בשבת קכ"ב ב' מבואר דמותר לסלק אף דבתים כאמור: