ראש יוסף על ביצה טו

ודאי מצות כסוי כל שיש טרחה משום בהמה נמי אסור והעמידו דבריהם במקום כסוי כ"ש כוי דספק שמא בהמה לגמרי והרי אמרו אפילו משמע דבהמה וחי' יותר ראוי להתיר ואפ"ה לא וכ"ש כוי מה"ט גופא. ולפ"ז אין צורך לכל התירוצים משום התרת חלבו וכדומה ומיהו שחט כוי באמצע חצר ודאי שרי דמאוס הוא והוה כצואה דמותר לכסות מה"ט, ועט"ז תצ"ח אות י"ט ואות כ"א לדידן דפוסקים בתערובות שאסור א"כ כ"ש בכוי מטעם טרחא ושם באות כ"א תי' זה. ושם יבואר אי"ה וכאן אין להאריך. ומ"ש הט"ז ממשנה דכוי מאי אריא כוי לאשמעינן רבותא טפי אפילו תערובת אסור ש"מ תערובת מותר היינו מסיפא קשיא לי'. ואם שחטו דרישא ה"א לשחוט ולא לכסי ואי"ה שם בפריי יבואר על נכון ודע אם הזמין עפר לכוי מותר לכסות בו צואה אעפ"י דאסור לכסות הוי משום התרת חלבו או טרחא. נימא דהזמנה דילי' לאו כלום הא בורכא דמ"מ לא אקצי דעתי' מיני', והזמין על הספק ממילא הוכן לכל ספק אף לכסות צואה ומיהו אם הזמין על כוי לשחוט באמצע חצר יראה דהוה הזמין לודאי דלא מטעם ספק מכסה אלא דמאוס כמ"ש הרב בתצ"ח סי"ח ואם כן אסור לעשות בו ספק דבזה אף לדידן אסור כמ"ש המ"א שם אות ל"ג הא דאמר רבא אפר כירה דעתו לודאי לא על הספק סברא דנפשי' קאמר דלתרוצי כוי י"ל דהזמין עפר לודאי ולכך אין שוחטין כוי דלא הזמין לספק אלא מסברא קאמר הכי. ובזה לית הלכתא כוותי' דבסתם דעתו אף על הספק. אבל אם הזמין לודאי בפירוש אסור לעשות בו ספק כמ"ש המ"א וכמימרא דרבא הכניס עפר כו' וכדכתיבנא

אטו שתי דקירות מה שיש לעיין בזה אי"ה יבואר בפריי תצ"ח ס"ט בזה

בדף ט' ע"א גמרא גלגל עיסה מעיו"ט. אין רשאי להפריש חלה, ביום טוב ומיהו יש תיקון אפי' בא"י שילוש עוד ויפריש על הכל. כמבואר בא"ח תק"ז ס"ג ודוקא כשלש ונגמר עיסה מעיו"ט הא מערב יום טוב. ונגמר הלישה בי"ט שרי. עיין תוס' כאן ד"ה גלגל ויבואר שם בפריי

משנה בש"א אין מוליכין כו'. אבל מטהו וב"ה מתירין לקמן אמרינן בשל שובך פליגי. אבל של עליה לכ"ע אסור והיינו לל"ק ברשות הרבים שפיר. ולל"ב דב"ה פליגי נמי דוקא של שובך דברשות הרבים גופא קיל איסורי'. דהא שובכו מוכיח עליו ולכך הקילו ברשות היחיד אלא דא"כ לא הוה מקשה מרב דאמר אפילו בחדרי חדרים אסור ולפי מ"ש המ"מ בפ"ה מהי"ט ה"ד לתרץ שיטת הר"מ ז"ל וכדבעינן למימר לקמן אי"ה. כך יש לתרץ זה ומה שנרשם בעין משפט ע"ד הרמב"ם פ"ה מה' י"ט הר"מ פסק כל"ב וכמו שיתבאר לקמן בזה גמרא אמר רב חנן בר אמי כו'. הנה סוגיא זו קצרה בכמות וארוכה באיכות. ואבאר עפ"י פשוטה תרי לישנא דרב חנן פליגי לענין דינא. דל"ק סובר לב"ה בשובך אפי' ברשות הרבים שרי דשובכו מוכיח עליו וברה"י אפשר דב"ש מודים דשרי ולאו ודאי קאמר רב חנן דאפשר דב"ש כראב"ש סבירא להו דאוסרין. אלא רב חנן פוסק כת"ק. ומש"ה אמר כן ונ"מ בסולם של עלי' לב"ה דברה"י שרי כת"ק והא דמוקי כן פלוגתייהו ולח כאידך לישנא דמפיק למלתי' מרב שהי' רשכבה"ג וסובר פירושא דמתני' דפליגי ברה"ר ה"ה רב חנן מוקי הכי אלא דחולק עם רב דרב פסק כר"א ור"ש ורב חנן פסק כת"ק כאמור. ול"ב נמי מוקי רב חנן. בסולם של שובך וברשות הרבים אסור לב"ה. וברשות היחיד פליגי. ול"ב מחמיר לענין רשות הרבים. ופסקו הפוסקים כל"ק מטעם בדרבנן לקולא (אף בדבר שיש לו מתירין בספק פלוגתא כ"ש כאן דל"ש בזה דבר שיש לו מתירין) ועיין רא"ש והוה קשיא לי תיפוק לי' בלא"ה דהלכה כרב כל מקום שאסור אפילו בחדרי חדרים אסור וע"כ פלוגתייהו דמתני' ברשות הרבים. ושוב ראיתי שכ"כ הר"ן ז"ל. ולזה י"ל דל"ת כמ"ש המ"מ בדעת הרמז"ל. דאף לרב שרי כאן ברשות היחיד משום שמחת י"ט. אבל ברשות הרבים אסור לזה כתב הרא"ש ז"ל בדרבנן ספקו לקולא ולל"ב פריך דרב חנן אדרב. דרב ודאי מוקי פלוגתייהו בר"ה ושרי ב"ה. ואם כן איך חולק רב חנן אדרב לענין דינא ואוסר לב"ה ברשות הרבים. ומשני תנאי הוא וכפירש"י שעשה כלומר דמדחזינן ת"ק דמתיר ברשות היחיד מראית עין. וסברא חיצונה ודאי דכל מקום שאסרו מפני מ"ע ראוי לאסור אף ברשות היחיד משום לא פלוג וע"כ סובר ת"ק דברשות הרבים אין סברא להתיר אף בשובך דשובכו מוכיח אין סברא. וע"כ פלוגתייהו דב"ש וב"ה ברשות היחיד ומש"ה פסק ת"ק כב"ה דברשות היחיד מותר ור"א ור"ש מוקי פלוגתייהו ברשות הרבים ורב כר"א ור"ש סובר. ורב חנן כת"ק סובר וקצת דוחק. ולכך י"מ כפשוטו, רב כר"א ור"ש סובר. וכב"ש. וע"ז כתב רש"י דפשיטא קשה דרב ור' ור"ש שבקו ב"ה ועבדי כב"ש. ולל"ק אתיא כפשטי' תנאי הוא דבין רב חנן ורב מוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה ברשות הרבים אלא רב חנן פסק כת"ק דר"א ור"ש דברשות היחיד לכ"ע שרי ורב פסק כר"א ור"ש

ומפני שיש לפרש ל"ב דל"פ אל"ק רק בפירושא דמתני' לל"ק מוקי בשל שובך. וברשות הרבים פליגי וברשות היחיד לכ"ע שרי כת"ק דר"א ור"ש ול"ב מוקי פלוגתייהו בשל עלי' ורשות הרבים ודאי אסור ופליגי ברשות היחיד ופריך דרב אדר"ח דאוסר ברשות היחיד וע"כ מוקי פלוגתייהו בשל שובך וברשות הרבים כו' ומשני תנאי כלומר ת"ק דמתיר ברה"י הפך סברא הפשוטה. משום דמוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בשל עלי' וברשות היחיד פליגי ופסק כב"ה. ור"א ור"ש מוקי פלוגתייהו בשל שובך וברשות הרבים דא"כ קשיא לת"ק מ"ט מתיר ברה"י היפך סברא הפשוטה דראוי לאסור בכ"מ מפני לא פלוג ואי דמוקי פלוגתייהו בשל עלי' קשה וודאי מסתבר יותר לאוקמי מתניתין בשל שובך וכדמשמע יותר לישנא משובך לשובך (עיין לקמן) ממה דנוקי בשל עלי' וב"ה מתירין ברה"י הפך סברא הפשוטה דראוי לאסור אף ברשות היחיד ולכך מסתברא דלל"ב נמי בשל שובך מוקי לפלוגתייהו אלא דת"ק סובר שובכו מוכיח אין זה סברא כלל. ע"כ ברה"י פליגי ושרי ב"ה ור"א ור"ש סברי דברשות הרבים פליגי ומתירין ב"ה דשובכו מוכיח עליו ורב חנן כת"ק ורב כר"א ור"ש ועמ"ש ברש"י במשנה [ד"ה] בשל שובך ועיין מהרש"א שם

ודע דהרמז"ל בפ"ה מ"ה יו"ט ה"ר יש לו שיטה אחרת בסוגיין וכפי מ שביאר המ"מ שם ובקצרה דודאי אקומתא דרב חנן בל"ב דפליגי ב"ש וב"ה ברה"י אבל ברה"ר אף לב"ה אסור בשל שובך אמת ויציב ורב אין חולק ע"ז ומוקי נמי פלוגתייהו בהכין ושאני כאן. משום שמחת יו"ט שרי ב"ה ברה"י בצירוף שובכו מוכיח עליו. (ועלי' אף ברה"י אסור. דשמחת יום טוב לחוד בלא טעם שובכו מוכיח עליו אין להתיר ברה"י לרב דכל מקום שאסרו אף בחדרי חדרים אסור) והמקשן פריך מרב חנן ארב דלא ניחא לי' לומר משום שמחת יו"ט שרי ב"ה דאין זה סברא (ועוד מכח קושיא דלקמן ע"ב שהוצרך לומר מוחלפת מכח זה ויבואר שם) וא"כ קשיא דרב חנן אדרב. ומשני תנאי הוא כפשטי' לא (כלומר) כפירש"י אלא ה"ק בין רב חנן ורב מוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה ברשות היחיד שזה סברא מוכרחת בעיניהם לל"ב דברה"ר אין סברא להתיר משום שובכו מוכיח. והרואה אומר להטיח גגו ראוי לאסור. אלא ברה"י פליגי. ומיהו רב אית לי' הכרח דכאן שאני משום שמחת יום טוב דפסק כר"א ור"ש והם ע"כ סברי חילוק זה דשמחת יו"ט. דאל"כ ר"א ור"ש עבדי כב"ש. ומיהו הא דאמר איכא דאמרי ברה"י פליגי דב"ה לית לי' דרב. וב"ש אית לי' דרב אם נאמר [דהיא] דברי הגמרא דמפרש כן הכין. י"ל באמת לא קיימא הכי אלא רב חנן מוקי פלוגתייהו ברה"י ודכ"ע אית להו דרב ושאני כאן משום שמחת יום טוב. ואם הוא דברי גופי' ה"פ דרב חנן סובר כת"ק דמותר ברשות היחיד בלא שמחת ופוסק כת"ק אמר דב"ה לית לי' דרב להורות דהלכה כן אף בלא שמחת יום ורב סובר כר"א ור"ש ושאני משום שמחת [יו"ט] לל"ק אין סברא כלל שמחת יום טוב עיין לח"מ שם

בפירש"י בד"ה אין מוליכין קס"ד בשל שובך וניכר שהוא של שובך כו' משום שמחת יום טוב כו'. עיין מהרש"א ולכאורה באמת נמי בשל שובך מיירי פלוגתייהו ואי לל"ב בעלי' פליגי ופוסק כל"ב וכהר"מ בדרך זה. ולהכי כתב קס"ד דהמעיין ברש"י ד"ה תנאי הוא דרב פליג עלי' ואם כן רב חנן אף לל"ב מוקי בשל שובך. ומ"ש וניכר משום דיש של שובך מיוחד ומ"מ מראהו כעין של גג. ונ"מ. זה תורת כלי עליו ר"ל של שובך. וזה ר"ל של גג אין תורת כלי עליו ויבואר לקמן ע"ב ובר"מ פכ"ו מהלכות שבת הלכה זיי"ן וכאן אין להאריך

בד"ה לימא רב כו' לרב חנן פריך כו'. דאי ברשות הרבים אסור כו'. מ"ש לרב חנן פריך רצה לשלול פי' הרמז"ל בפירוש המשניות ובה' יום טוב פ"ה ה"ד דמפרש דרב חנן מוכרח הוא סברתו דברשות הרבים אסור דאין סברא שובכו מוכיח וע"כ אף כן. ואם כן פריך ורב לימא כב"ש. ומשני תנאי ומשום שמחת יום טוב. ולזה פירש"י דרב אדר"ח פריך. ובאמת רב מוקי פלוגתי' דב"ש ברשות הרבים כמ"ש בד"ה תנאי הוא ומלת דאי עד סוף יראה מיותר לכאורה אלא דלא תימא דר"א מוקי בשל עלי' לל"ב. ורב בשל שובך ואין מחלוקת לדינא בזה בין רב חנן ובין רב לז"א דגם בזה מחלוקת "ח נמי בשל שובך מיירי כדפרישנא בגמרא

בד"ה תנאי הוא עשה כלומר כבר ביארתיו בגמרא דא"כ מ"ט דת"ק דמתיר ברה"י היפך סברא החיצונה דראוי לאור אף ברשות היחיד אלא דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה ברה"י ופוסק כב"ה ור"ח ור"ש מוקי ברשות הרבים והלכך ברה"י בעלמא אסור

ע"ב גמרא מתניתן דלא כי האי תנא כו' דברי הכל אסור עיין מהר"מ שי"ף ז"ל. כי אם נאמר בעלי' דברי הכל אסור אפלוגתו קאי. אחזרה. י"ל אבל להוליכו שרי ב"ה בעלי' משום שמחת יום טוב וב"ש אסרי כה"ג. וזה מתניתן דידן בעלי' מיירי וכמשמעות דברי הכל אבל מהר"מ שיף ז"ל כתב דהי' לומר מחלוקת כו' יעו"ש וזה שרש"י ז"ל ד"ה אבל של עלי' אסור השמיט מלת דברי הכל להשמיענו זאת דאכולה מלתא קאי דבשל עלי' אף להוליכו אסור. ומיהו לל"ב לעיל איכא למימר מתני' בעלי' וברה"י דב"ש אית להו דרב וב"ה לית להו דרב (וכ"ש לפירוש הרמז"ל דהכין הלכתא משום שמחת יו"ט. כמ"ש המ"מ פ"ה ה"ד מה' יו"ט) אם כן בעלי' שרי ב"ה ברה"י משום שמחת יום טוב וברייתא בשל שובך הולכה שרי. וחזרה פליגי ולא אמר מחלוקת דאכולה קאי. אף הולכה אסור בעלי' ברה"ר כאמור