ראש יוסף על ביצה יד

באין ד"נ ויפה כיון דמוקצה לחוד ירושלמי הוא (אלא) [לא]תרין איסורין ומ"מ הי' לבאר היכי דשייך חופר ד"ת מהו. ואי"ה בפריי יבואר ובש"ה באורך אי י"ט עשה ול"ת אי כרבא וכאן אין להאריך

ד"ה ואינו תרין איסורין לא והא מוקצה מאיסור גומא הוא ביה"ש ואם נאמר איסור דרבנן ביה"ש אין מוקצה כמ"ש בדף ד' מוקצה לשעבר א"ש כאן ומיהו בט"ז תצ"ח אות כ"א תירץ זה להמעיין שם דהואיל ומעט עפר בלא גומא לא מוקצה אזיל לי' המוקצה אפילו נוטל הרבה שעושה גומא והרמז"ל חידש ספ"ב אם נתקו קודם שחיטה באיסור אפ"ה שוחט לכתחלה ומכסה והבן

בד"ה אמר רב יהודא לא שנו כו'. דמעיקרא עצים והשתא אפר כו' לטלטל כו' הנה לכאורה עצים ואפר הוא הנולד וה"ה גחלים עוממות נולד הוא אפילו לר"ש (עיין תוס' ב' א' ד"ה קס"ד) ולפ"ז אם ראוי לצלות בו שרי היינו הואיל וראוי לדבר אחד לטלטל תו הותר לכל מילי וכנראה מפי' רש"י ד"ה מותר כו'. ואמנם ז"א דא"כ איך מותר לצלות בו הא מוקצה אסור לבשל כמ"ש המ"א תק"ט אות ט"ו באורך דוקא טלטול מותר (כמה משניות אין נוטלין עצים ממוקצה וכדומה) גם מוקצה לדבר זה אף שאין מוקצה לדבר אחר אסור. כמ"ש אפר כירה מוכן לודאי כו' אלא העעם דמאתמול להסקה ולבשל ועכשיו לתשמיש אחר. זה הוי נולד ואם ראוי לצלות לאו נולד הוא דבמלתי' קיימא וא"כ גחלים עוממת במלתי' קיימי דראוי להבעיר ולבשל בהם (משא"כ אפר קר אעפ"י שיכול להחמם אין עושין כן. כי אפשר לבשל בעצים דמחמם לאפר כו') וצ"ע על מ"ש המ"א תצ"ח אות כ"ט דגחלים עוממת אסור דאם אפר אם מקרי מלאכתו ראשונה כ"ש גחלים עוממת כאמור. ועיין מהרש"א ז"ל דאסור לשחוט באין לו עפר מוכן דכיסוי לאו אוכל נפש הוא והיינו כמ"ש המ"א בתק"ט אות ט"ו בשם הב"ח. וכמ"ש הרא"ש ז"ל דכיסוי מכשירי אוכל נפש מקרי (עיין חמד משה שם) באופן דלב"ח ומהרש"א ז"ל שימוש מוקצה ג"כ שרי לצורך אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש אסור מוקצה אף בטלטול והנאה או אכילה מוקצה אף להב"ח אסור מכמה משניות אין מבשלין בעצי מוקצה. ולמ"א יש ה' הדרגות במוקצה א' נגיעה ב' טלטול ג' שימוש ד' הנאה ה' אכילה ונגיעה וטלטול שרי לצורך אוכל נפש, ואפשר אף במכשירין ומשימוש ואילך אסור מוקצה אף לצורך אוכל נפש (עמ"ש בפתיחה)

והוי יודע לר"ת לקמן ט"ב' ד"ה אמר ר' יוחנן דלב"ה לכתחלה שרי אף בלא זימון והיינו היכי דלית איסור חפירה כ"א מוקצה לחוד אפר כו'. דאם חפירה דרבנן שרי כ"ש מוקצה לכתחלה והתוס' דחו זה דסוברים מוקצה חמור כפסק הרב בתצ"ח סט"ו וכמו שבארתיו בגמרא ואמאי לא הקשו לר"ת מרב יהודא אמר רב דאם אין ראוי לצלות אסור לכסות והא מוקצה שרי לכתחלה כב"ה (התוס' לקמן הקשו מרב יהודא כל צרכו. והתם י"ל כ"צ דברי רשות כו') ולזה יש לנו לומר דמודה ר"ת נולד חמור ממוקצה. ולפ"ז יצא לנו דין חדש דמ"ש הרב שם דטפי עדיף ד"נ מאפר זה אבל מוקצה וד"נ י"ל קיל טפי ויבואר בפריי וכאן אין להאריך

בד"ה ואמר ר' יהודא כו' א"נ. מ"ש א"נ כל צרכיו לא וכאן אפילו כל צרכיו אפשר מותר לכסות דיעבד. לא לכתחלה דמוקצה הוא לגנה כו' וכירושלמי כו' א"נ כר"ת שמחת י"ט התירו ד"נ וה"ה מוקצה לכתחלה ושאר צרכיו דאין בו שמחת י"ט כ"כ אסור ומלא קופתו כ"צ ורש"י לשטתי' מוחלפת כו' ומותר לכסות משמע לכתחלה ולכן פירש ה"ה כל צרכיו וכ"פ המחבר בתצ"ח סט"ו

בד"ה ואי איתא כו' פירוש [רש"י] בהדיא [כו'] ועוד. עיין מהרש"א ז"ל וכבר בארתיו יפה ברש"י ד"ה ואפילו ודאי דכב"ה קיימי לן דאסרי ואפילו דיעבד בלא ד"נ אין חוזר לב"ה אלא לכ"ע וכוונת רש"י דל"ת מוחלפת השוחט אלא קיי"ל ב"ה הוא דאסרי לכתחלה וממילא ר' זריקא אב"ה ואדיעבד קאי ואסור אפילו דיעבד בלא ד"נ. והיינו דסובר דקושיא רק אסיפא דאי ארישא אפילו ר"ז אלכתחלה קאי עכ"פ בלא ד"נ אסור והבן

בד"ה אי הכי כו' דשכיח הוא טפי כו' מכאן יש לומר הוכחה להר"מ ז"ל דפסק בפ"ג מה' י"ט מוקצה אסור לכסות אפילו שחט כבר דלא כירושלמי הוא מדפריך מאי אריא ספק כו' והא ודאי אפר כירה שהוסק שכיח טפי מכל הני ר"ל ד"נ ואפר בעי"ט ואפר לגנה כו' ומש"ה ודאי אם שחט מכסין במוקצה משא"כ כוי דהר"מ ז"ל לשטת, בפ"ט מה' טומאת מת דכל ספקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור וכו' רק מדרבנן צריך כסוי ומש"ה ספק אין מכסין דשו"את עדיף אלא ע"כ דאפילו ודאי אין מכסין במוקצה וגורס ולטעמיך לכסי' בד"נ ואסיפא ע"כ קאי (דלא כר"ת דהא פסק סוף פ"ב דאסור לכתחלה) ויש לו הוכחה כדאמרן

ע"ב גמרא מכלל דרישא בדאית לי' כו'. בקצת נוסחאות ל"ג דרישא אלא מכלל דאית לי' ואסיפא קשיא לי' דע"כ בדאית לי' ורישא ניחא בדלית לי' ואשמעינן אפילו כוי דה"א לשחט ולא לכסי. ומ"ש רש"י באפר כירה. צריך ישוב דמרב יהודה לחוד קשיא לי' ואפר כירה לית לי' ואי דאית לי' לכולהו א"כ דקר נעוץ נמי יקשה דרש"י גריס לעיל ד"נ יעו"ש אפר כירה מוכן לודאי לא לספק כו' עיין מהרש"א לעיל תוס' ד"ה אי הכי דקושטא אמר רבה דלמסקנא דרב יהודה מוכן לודאי לא לספק ה"ה אפר כירה דכוותי' דמ"ש ומכל מקום קשה קצת דאין צורך לו להזכיר כלל אפר כירה והוי יודע דלמסקנא לא קיי"ל כן אלא אפר כירה. וה"ה דרב יהודה בסתמא דעתו אספק נמי וכוי משום גזרה הוא דאסור

לספק מ"ט לא דעביד גומא וודאי נמי כו' כדר"א כו' אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק המקשן הביא דאין דעתו לספק כלומר לא מהני דעתו ואין מועלת הזמנתו וכפירש"י וע"ז שקיל וטרי מ"ש ודאי מספק והוה למ"ד ספיקא ד"ת מ"ה לחומרא וכו'. מ"ה בעי כיסוי פריך שפיר דמ"ש. ומשני דעתו של המכניס אפילו בסתם רק לודאי לא לספק והוה מוקצה. ואי דבירושלמי פסק דמצות כיסוי דוחה מוקצה י"ל בודאי לא העמידו דבריהם הא בספק העמידו דבריהם ולמ"ד ספק מה"ת שריא וכוי מדרבנן כיסוי. אם כן מה פריך ספק נמי כדר"א וכיון דכיסוי דרבנן וחפירה דרבנן שוא"ת עדיף וי"ל משום שמחת יום טוב הוה למשרי כיסוי דיעבד לט"ז ומ"א בתצ"ח דיעבד נמי שייך שמחת יום טוב דלא כמהרש"א לעיל תוס' ד"ה ואינו. או דפריך אלכתחלה כו'

והנה מדפריך בפשיטות ספק נמי כדר"א אלמא איסור חפירה דרבנן מתירין אף בספק ואלו דעתו לודאי לא לספק הוה מוקצה אלמא מקילין בחפירה דרבנן ממוקצה וזה יורה כמ"ש הב"י והרב בתצ"ח סט"ו בהג"ה ד"נ קיל ממוקצה (ול"ד מנולד ה"ה ממוקצה לחוד כמו שאתה רואה כאן) ולמ"א שם ולב"ח יש לומר דמשני דאין דעתו לספק ומיירי נמי שיש איסור חפירה כדר"א ותרין איסורין אפילו בודאי אין דוחין אפילו דיעבד כמ"ש הרא"ש ז"ל עיין תוס' לעיל ד"ה ואינו ואם כן ודאי שרי כדר"א דליכא אלא חד איסורא משא"כ כוי דאית תרתי חפירה ומוקצה דאין דעתו על הספק ומש"ה אפילו שחטו אין מכסין דמו וכדכתיבנא

יום טוב עשה ול"ת בשבת (משמע) בכ"ד שם מחלוקת רבא ורב אשי כמ"ש התוספת כאן ד"ה סוף סוף ולענין הלכה אי"ה יבואר בש"ה ולענין אי יכול לקיים עשה אח"כ אי מקרי דחי' הואיל ועכשיו אין עושה והוא מצווה מיד נמי תלוי בפלוגתא בשבת שם ועפר"ח סימן תצ"ח כתב אעפ"י שיכול לכסותו לערב בשבת מוכח דזה הוה דחי' כו'. היינו רב אשי אמר י"ט עשה ול"ת הא לא"ה שריפת נותר דוחה יום טוב דעשה מצוה בכל שעתא דוחת ל"ת ואף רבא דסובר כל שיכול אחר כך לקיים אין דוחה מכל מקום זה לדחות ל"ת ד"ת אבל אודאי בלא ל"ת פשיטא שבכל שעה המצוה מחויב עליו ולפ"ז כוי אם לשחטו על צחיח הסלע שלא יבלע עד לערב י"ל דשרי. דל"ש התרת חלבו שיכסה לערב. גם דחי' ליכא ולרא"ש משמע כן שכתב בכלי אין שוחטין משמע דאי שרי יוכל לשחוט ולכסות לערב. אבל ממ"ש הפר"ח משמע דאין לשחוט אף כהאי גוונא דמ"ע מיד לכסות. ויבואר אי"ה בתצ"ח סי"ח וכאן אין להאריך

אלא אמר רבא כו' ואזדא רבא לטעמי' כו' תסתיים כו'. רמי ברי' דרב ייבא אמר כו'. הנה כפי תירוץ רבא יש קולא וחומרא ולרמי' ברי' דרב ייבא נמי קולא וחומרא. לרבא הכניס עפר לודאי אסור לכסות צואה כמימרא דילי'. ואפילו בסתם נמי אין דעתו על הספק. ואזדא כו'] אע"ג דאין דומה דהתם הכניס בפירוש לודאי אבל הכי בסתם מכל מקום קצת לטעמי' הוה דלא רמי דעתו אספק כפירש"י ד"ה ואזדא הרי חומרא קולא הכניס בפירוש לכוי מכסין דמו כו'. ולרמי חומרא הכניס בפירוש לכוי אין מכסין משום התרת חלבו הא חומרא קולא אם שחט באמצע חצרו דמאיס הוא והוה כגרף של רעי. אם שחט שרי לכסוי אפילו באפר כירה ודרב יהודא דעתו אף על הספק וחולק עם רבא. והפוסקים השמיטו הא דאפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק בתצ"ח סי"ח יעו"ש במ"א ופר"ח משום דפסקו כרמי דמשום התרת חלבו. אבל דעתו נמי לספק. ומיהו מימרא דרבא אמת הכניס לודאי בפירוש אין דעתו על הספק אבל בסתם דעתו אכל מילי וז"ש המחבר בתצ"ח סי' י"ז הכניס עפר בסתם עושה כ"צ. והיינו אפילו ספק עיין מ"א שם אות ג' יעו"ש. ותימה למה השמיטו הפוסקים זה, והפר"ח שם כתב דרשב"א סובר דרמי ל"פ על רבא ואפר כירה בסתם אין דעתו על הספק אלא חולק עליו אף הזמין לספק אין מכסין כוי משום התרת חלבו ואי [כן] דעת הרי"ף כו' שהשמיטו זה. וא"י דא"נ דרמי חולק ארבא מכל וכל ואפר כירה בסתם דעתו על הספק אמאי השמיטו. אם הכניס לודאי אין מכסין צואה כמימרא דרבא. וא"ל דמלתא דפשיטא הוא כיון דרבא השמיענו זה הי' להפוסקים לכתוב זה וכמו שהניח מ"א בצ"ע

ולי ההדיוט יש מקום עיון בזה דאימא רמי ורבא אין חולקין כלל ודרבא איתא דאפילו בסתם אין דעתו על הספק ודרמי נמי איתא אפילו שחט באמצע חצר דהוה מאוס. כמ"ש א"ר בתצ"ח סי"ח אפ"ה כוי אין מכסין מטעם רבא אין דעתו על הספק. ואפילו הזמין על הספק ובאמצע חצר אם שחט מכסין. ומיהו לשחוט לכתחלה כהאי גוונא באמצע חצר י"ל אין עושין גרף של רעי לכתחלה. ויבואר אי"ה בפריי שם וכאן אין להאריך

תני ר' זירא לא כוי בלבד אפילו שחט בהמה חיה ועוף כו' לפירש"י כאן ד"ה לא כוי. הטעם משום טרחא. והדין עמו דאפילו אפר המוכן לכוי ממש. אפ"ה אסור משום טרחא דאפילו בהמה וחי' דאיכא