ראש יוסף על ביצה יג

ראיתי בספר נדפס מחדש ביקש מחילה מאדונינו המלך דוד ואין צורך לו כי דברי הט"ז שרירין וקיימין כי ר"ת לפירושו מוחלפת וב"ה סברי שוחט לכתחלה ויחפור כו' ובטעות נשנה בעדיות כו' פסק,, וכן שמע מאביו דא"צ הכנה כלל כי ב"ה מתירין לחפור ממש וכ"ש שא"צ הכנה כלל והתוס' דחו פירוש ר"ת. במ"ש. ומיהו אפילו לפי פירושו כו' לא שרי ב"ה אלא בד"נ ור"ת אין סובר כן והעד דרב יוסף ורבה אמרי שחוט חפור כו' אע"ג דמלת חפור כפשוטו אין ראי' דמיירי בלא ד"נ דמתני' נמי אמרי יחפור בדקר אלא מדאמר. מר גזר דלמא ממלך ולא שחט וחופר בחנם ומר לא גזר והא הוה גזרה לגזרה (דא"כ) [דא"נ] חפר בד"נ אין כאן איסור תורה דלגזור וש"מ שהם סוברים דחופר ממש ואיכא כתישה ברגבי אדמה המחוברים יחד (וודאי איכא נמי כה"ג דפרוד מיד) וכן לקמן ט' ב' אר"י מוחלפת השיטה ארומיא דב"ה מלא יחפור אלמא ס"ל דב"ש וב"ה באין ד"נ והגמרא מדחה ממאי דלמא ד"נ כר' זריקא. ומש"ה לא אמר אלא וממאי בלשון דחי'. היינו אפילו לר' זריקא נמי ע"כ מוחלפת השיטה ולידע הדין אליבא דכ"ע. אבל פשטות הלכה דאפילו בלא ד"נ נמי וחופר ממש וכותש או בשדה דאיכא חורש איסור תורה נמי שרי לב"ה אפילו לכתחלה כרבא בשבת כ"ד ב' די"ט ל"ת לחוד ומצות כיסוי א"א להמתין במקום שיבלע הדם לערב וכדבעינן למימר קמן בעזה"י וא"כ כן מתפרש הירושלמי כאמור באופן שדברי הט"ז שרירן וקיימין ואי"ה בפריי אבאר עוד

והנה יש מקום אתי לומר דירושלמי ל"פ אר' זריקא מגמרא דילן וגם סברת המחבר נכונה שהרי הרב אומר כן הוא הר"מ ז"ל בפ"ג דמוקצה אוסר דיעבד לכסות וד"נ אפשר לכתחלה שרי (עיין ר"מ פ"ב מה' י"ט הח"י ומ"מ יעו"ש) וא"כ נהי דאין הלכה כדברינו מ"מ חפירה דרבנן קיל ממוקצה וכ"ש מנולד כי הא ור"ז כפי מה דמהפך לר"ת לקמן ואי ר"ז אב"ה (ואף שהציון אמודים י"ל כן) ור' זריקא אלכתחלה קאי לב"ה דהלכתא כוותי' מש"ה אין מתיר תרי איסורין לכתחלה חפירה דרבנן בעפר תיחוח ומוקצה. משא"כ דיעבד אפילו תרין איסורין דמ"ש חד דרבנן מתרי דרבנן לא העמידו במקום תורה כה"ג (כמו שיתבאר לקמן בתו' ד"ה ואינו יעו"ש) וירושלמי נמי ה"ק אפר כירה מוכן לשחוט לכתחלה בעיו"ט. אבל ביו"ט לא. דנולד חמיר מחפירה דרבנן דבד"נ שרי לכתחלה ונולד (וה"ה מוקצה) אסור. בד"א לכתחלה אבל שחט מוטב יכסה בנולד ואל יחפור בדקר באין ד"נ דתרתי איכא חפירה דרבנן ומוקצה וודאי נולד לחוד קיל טפי. אבל ד"נ דרק חפירה דרבנן קיל מנולד אלא שהמחבר פוסק דלא כר"ת בש"ע תצ"ח סי"ד דבד"נ לכתחלה לא. וא"כ א"א לפרש כן. וי"ל דירושלמי מפרש מוחלפת השיטה כפי"רת והמחבר מחמיר בזה והבן ועט"ז אות י"ב יעו"ש

ומה שהביא הפר"ח ראי' מרשב"א שכתב ויראה שאם שחט ויש לו אפר שהוסק בי"ט מכסה. ולא עוד אפילו יש לו ד"נ ואפר בי"ט יכסה באפר י"ט ולא בד"נ הפך סברת המחבר אין ספרו כעת ת"י (לא בתה"א ולא בעה"ק) ומכל מקום אם כך הואיל ולא סיים ד"נ מבעוד יום יש לומר ד"נ מימים ימימה ולא הוכן דאיכא תרתי מוקצה וחפירה כדכתיבנא

בד"ה והא עביד גומא וחייב משום בנין בבית. ובשדה משום חורש, ומיהו [הא] דמשני פטור כו'. אבית דמקלקל הוא וא"צ לגומא משא"כ בשדה א"א שיחפור רק לכסות. ויניח שם עפר וחייב משום חורש כמ"ש הרמז"ל פ"א משבת דהלכה כר' יהודא משאצ"ל חייב מ"ה עיין מ"ש בתו' ד"ה ואינו. ולפ"ז צ"ע בדין זה בשדה או בבית דאין מקלקל בגומא שטוב לו אלא מלאכה שאצ"ל אי שריא בכסוי אפי' דיעבד ויבואר בפריי

בד"ה פטור כו'. דאינו בונה ולא חורש אלא מקלקל הכין מסיק שם אפילו למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב כה"ג מקלקל הוא ומ"ש ולא חורש עמ"ש לעיל בסמוך די"ל בשדה כה"ג חורש הוא א"א שלא יניח מעט עפר יעו"ש

בד"ה מאן כו' טעמא דיהיב למלתי' כו' כבר פירשתיו בגמרא די"ל טעמא יהיב אם אפר כירה בי"ט מוכן לכיסוי מוקצה ונולד כ"ש ד"נ חפירה דרבנן קיל וכפסק הרב בתצ"ח סט"ו בהג"ה ועיין הגמיי' פ"ג מי"ט אות א' רבינו יהודא התיר במוקצה דיעבד ד"נ שרי והיינו כמ"ש דכ"ש הוא והגהות דחו זה דסברי דמוקצה חמור וכפסק המחבר בד"ה מותר כו' מנח לי' נמי אדם והיינו דנולד עיקר דררא דילי' משום מוקצה וכל דחזי למידי תו ליכא מוקצה ושרי אף דלמאי דלא הוי חזי מאתמול

בד"ה הכניס עפר הרבה כו' לכל צרכיו לגנ"ה ולחורב"ה הרבה דוקא הא מעט בטל אג"ק ובהרבה כל צרכיו שרי וכ"פ המחבר בתצ"ח סי"ו. ודוקא לגנה ולחורבה דלאו מוקצה אבל לטוח גגו או לסוד ביתו לא דמוקצה. ואסור לכתחלה וכמו שהגיה הט"ז בתצ"ח אות ברשב"א יעו"ש. והפר"ח כתב דברייתא הכניס דיעבד. אין ראי' דאיך יאמר מכניס משמע שמזמין לכך אלא הכניס ואין דעתו רק לגנה אפ"ה עושה כ"צ כו'

בד" ה והוא ובעפר תיחוח שאין מחוסר חפירה וכתישה הא מחוסרת חפירה אף תלוש חייב משום חופר (דוקא קמח ושאר דברים כו'). עמ"ש בתוס' ד"ה בעפר תחוח יעו"ש. וא"י למה לא פירש כן בהכניס עפר לגנה

בד"ה ואם איתא כו' אפילו הוא בהמה לכסייה כלומר בספק דבהמה אסור לכסות בחול שיבואו להתיר חלבו דאפשר שיאמרו שזה נולד מחיה ודוגמת בהמה וכוי מסיק לקמן בחול שרי. ומיהו לנקר שרי ועי"ד צ"ח

בד"ה ה"ג ולטעמיך לכסייה בד"נ או באפר כירה דבהדיא תנן במתניתן דמוכן הוא אאפר כירה קאי דבד"נ י"ל דיעבד שרי מוקצה ואף תרין איסורי' אלא אאפר כו' ולכאורה דארישא קשיא אמאי אין שוחטין ועיין תוס' ד"ה ואי איתא דל"ג ד"נ וזה שכתב רש"י ה"ג ומהפך ד"נ ואח"כ אפר כירה פירשתיו בגמרא ואין להאריך

בד"ה ואפילו ודאי כו' כב"ה דאסרי ואפילו דיעבד בלא ד"נ הנה בלא ד"נ כ"ע מודים דאסור דיעבד ואף ב"ש (ומיהו לר"ת לקמן ט' ב' ד"ה אמר ר"י משמע לב"ש אף בלא ד"נ שרי ומש"ה א"צ הזמנה לדידן) ומ"ש כב"ה קיימא לן היינו לשיטתי' לקמן במוחלפת דב"ה דוקא דיעבד לא כפי"רת. ויראה לפרש א"ה לפירושו א"ה דאיתא לדרב יהודא דכל צרכיו אף לספק וכאן לית לי' מלא קופתו א"כ קשיא ארישא מה אריא ספק אפי' ודאי נמי אם שחטו אין מכסין דב"ה אסרי היינו לכתחלה בד"נ. וא"כ איך מתוקמא ברייתא דכוי וכ"ש סיפא קשיא מה אריא כו' דאסרי ב"ה דיעבד בלא ד"נ וה"ה ב"ש. משא"כ אי ליתא דרב יהודא מתוקמא ביש לו מלא קופתו עפר ומוכן לודאי ולא לספק. ויש לו ומש"ה כוי אין שוחטין כו'. ולקמן מסיק דרב לכל צרכיו וודאי לא לספק. ואמנם כ"ז איננו שוה לי אלא דרש"י מפרש אסיפא פריך וה"פ דכב"ה קיי"ל דאסרי לכתחלה ורק דיעבד מתירין לשטתי' לקמן מוחלפת וע"ז קא ר' זריקא והוא שיש דקר נעוץ דכב"ה אמרה למלתי' וודאי ואפילו דיעבד אסרי כ"ע בלא ד"נ בין ב"ה וב"ש. וא"כ קשיא שפיר אי הכי וז"ש מהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה ואי איתא. וכן פירש"י בהדיא וע"כ צריך לומר כן דאל"כ מה פריך לכסייה בד"נ משמע ודאי דפירש"י הוא לאו מהכי גרסינן ד"נ ואפר כירה אלא ממ"ש כב"ה קיימא לן דאסרי כו'. והשמיט מהרש"א ז"ל ואפילו דיעבד דעיקר כוונתו דכב"ה היינו לכתחלה לא וע"כ ר' זריקא אדיעבד בעי ד"נ וש"מ דקושית א"ה אסיפא דאי ארישא אפי' כב"ש או ר"ל מוחלפת כפר"ת נמי בעינן דוקא ד"נ זהו מה שרצינו לבאר

בתוספת בד"ה בעפר תחוח והא קעביד גומא כו' אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב כו' כשמגביה הביצה כו'. ויהי לפ"ז והא קעביד גומא כדר"א משא ומתן הוא. לא קושיא. ותי' ומוכרח לומר כן דאי עפר תחוח שנופל סביבו ג"כ מ"ט דב"ה דאסרי תחלה מאחר שא"כ מוקצה ולא חופר דרבנן. ומלת ביצה שגירת לישן הוא איידי דשבת ואם תחוח אף סביבו שאין כאן איסור דרבנן א"צ ד"נ דחד איסורא שרי לב"ש תחלה. ולב"ה דיעבד. יש"ש הביאו המ"א תצ"ח אות כ"ה וכתב שם משום שמחת י"ט מותר ומהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה ואינו [כ'] בדיעבד ל"ש שמחת י"ט אלא משום מצות כיסוי. ובתוס' ד"ה אמר רב יהודא פירש"י כן משום ירושלמי שלא לעקור מצות כיסוי לא משום שמחת י"ט. ועיין תמ"ו בהמוציא חמץ בפסח והביאותיו לעיל והא פשוט דאם תחוח סביבו וד"נ שוחט לכתחלה דאין כאן איסור כלל בזה

בד"ה ואינו כו'. משום שמחת יו"ט שרי אפילו לכתחלה עיין מהרש"א ז"ל דתו' לשיטתם לקמן ט' ב' ד"ה אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה דב"ש וב"ה ל"פ אלא בד"נ דלא כנראה מר"ת שם דר' זריקא רק לב"ה אמד והוא שיש ד"נ (עט"ז בתצ"ח אות י"ב האריך כן וא"ש דבריו באות מ"ו הביאותיו לעיל) וכתבו שפיר דשרי לכתחלה לב"ש אבל לב"ה דיעבד מצות כיסוי כו'. וכתבו וא"ת כו' הקישור בלא"ה מוקצה משא"כ השתא דמותר אימא חפירה לב"ש משום שמחת יו"ט ולב"ה מצות כיסוי מה לי חד איסור או תרי ולזה כתבו דיש חילוק ואפילו דיעבד אסור תרין איסורין וכ"פ המחבר בתצ"ח סי"ד עיי"ש במ"א

ודע דיש לי הרהורי דברים בדברי קדשו של הט"ז בתצ"ח אות י"ב והנני פורטם. מ"ש בסוף להתיר באם שחט משום שמחת יו"ט לכסות באין עפר מוכן כלל. שמחת יו"ט בשכבר שחט ליתא. ונאמר דסובר דלא כמהרש"א ז"ל (דדוחק לו' שהתוס' (לב"ש) כתבו דבריהם לב"ש ולב"ה סמכו דכיסוי דוחה כו') וכנראה ממ"א שם אות כ"ה. ומ"ש דמותר לכסות באין מוכן דיעבד זה מבואר בסט"ו הוסק בי"ט ולזה נאמר דתרין איסורין מתיר חפירה דרבנן ומוקצה ורמוז במלת כלל לסמוך על ר"ת דיעבד שסובר דר' זריקא אדיעבד קאי ומאן דמתיר לכתחלה אף בלא ד"נ. ומכל מקום לא זכיתי להבין בדבריו במ"ש דעשה דחי לל"ת כרבא ומשמע דלהלכה מתיר הט"ז כיון שהסכימו הסמ"ק עם רבו. והסמ"ק היינו איסור תורה. הא רב אשי בתרא פסק בשבת י"ט עשה ול"ת הוא ואמאי ל"א דסמ"ק וסמ"ג התירו תרין איסורין דרבנן לא איסור תורה די"ט עשה ול"ת הוא. וכפי הנראה שהב"י לא רצה לפרש דברי סמ"ג כפי' הד"מ דמיירי במוקצה לחוד דא"כ אמאי לא הביא ירושלמי מפורש שהביאו התוס' כאן ד"ה אמר רב יהודה שהתירו דיעבד מוקצה וע"כ פירש דתרתי איסורי (דרבנן. לא איסור תורה וא"ר אות כ"ח וכ"ט העתיק ט"ז מתיר