ראש יוסף על ביצה יא

בד"ה ואפושי טומאה אע"ג כו' לישנא דאפושי מפרש דודאי מצינו שגזרו אף מדרבנן ולא בכ"מ ומה שאפשר למעט בטומאה שלא לגזור מדרבנן צמצמו ומשום הפסד תרומה וקדשים

בד"ה מערב י"ט ביה"ש דשוב לא ילדה אלא בלילה לכאורה שבדק סוף בין השמשות דהשתא ודאי א"א אלא שילדה בלילה מאחר שבדק ולא מצא אפ"ה תלינן שיצאה וחזרה ושוב אפשר שיצאה בלילה דכבר הוה הלידה ביום ואם לא בדק סוף ביה"ש ונולדה ביה"ש כתבנו בגמרא מזה וב' י"ט . גליות ויצאה רובה בא' וחזרה מותרת בשני ופשוט הוא

ודע דאיכא דאמרי דלעיל דרב פליג אר' יוחנן ואמר יצאה וחזרה לא הוה לידה אפ"ה לא פליג אברייתא זו. דנ"מ מצא בלילה בליל א' של יו"ט ביצה ולא בדק מעי"ט לא הוה ספק מוכן דודאי בעי"ט ילדה דאין יולדת בלילה וי"ל אמאי לא אמר בגמרא כן. ולכאורה סיוע מזה לרשב"א בעבודת הקודש הביאו הפר"ח תצ"ח א"ח דספק מוכן דלית לתא ד"ת שרי ומיהו ע"ב משמע דספק מוכן כה"ג אסור: ע"ב גמרא מאי אריא בדק כו' דר' יוחנן לא שכיחא הנה מבואר מכאן דספק בדשיל"מ אסור אף דלית לתא ד"ת וכ"ת היינו דמשני אימור מאתמול הא בורכא דא"כ מה פריך א"ה אימא יצאה רובא כדר"י לו דשכיח קצת הוה מיעוט המצוי מ"מ רובא אין יוצאה וחזרה ואזלינן בתר רובא ואסור אף מדרבנן ולמה למימר לא שכיחא משמע דהוה מיעוטא דמיעוטא ולפירש"י דאימור מאתמול ל"ד אימור אלא רובא יולדת ביום אף ספנא דספנא נמי רובא ביום כמ"ש הר"ן יעו"ש ופריך א"ה כי בדק נמי אימר כדר"י הואיל ואמרת ספנא רובא ביום א"כ אימא כדר"י ומשני לא שכיחא והוה מיעוטא דמיעוטא ועיין פר"ח תצ"ז אות ב' הביא דברי הרשב"א ז"ל בעה"ק ומודה הולדה בי"ט אסור משום לתא ד"ת דגזרינן אטו י"ט אחר שבת,. והרשב"א לשיטתי' בתה"א ספק תורה מ"ת להחמיר ועיין ד' א' תו' ד"ה אלא בהכנה): ומהא מלתא יש לכאורה ללמוד דין מחודש כמו שאגיד והוא דאם דר' הוה מיעוט לחוד לא מיעוטא דמיעוטא הי' מותר אף דהוה לכאורה דבר השקול. מיעוטא דיצאה וחזרה ומיעוטא דיולדת בלילה ומה חזית דהאי מיעוטא נימא מהאי מיעוטא מ"מ נאמר תרנגולת זו לא יצאה מהרוב ספנא דיולדת ביום וביצה זו אירע בה מיעוטא שיצאה וחזרה ממה דנימא שתרנגולת יצאה מהרוב וילדה בלילה אי לאו דר"י מיעוטא דלא שכיחא כפירש"י מה שכיח טפי וכמ"ש הר"ן ז"ל דהוה מיעוטא דמיעוטא ועיין ריש האשה שהלכה יבמות קט"ו א' ובס' ג"ו בארנו ואי"ה בס' ש"ה אבאר עוד

והוי יודע שהר"ן ז"ל כתב בכאן דברים דאיכא למשמע מהם הלכתא גבורתא דספק מוכן אסור והולכין בתר רובא היכי דלא אתחזק איסורא ושאני דשיל"מ דאין בטל דאתחזק איסורא יעו"ש והנה הלשון מסופק ויש לפרשו בב' אנפי. הפן הא' כפשוטו דלא אתחזק דאי אתחזק כמו דרשיל"מ באלף לא בטל שלא הלכו בו אחר הרוב דאיקבע איסורא שיש כאן א' של איסור ה"ה אתחזק איסורא כן הפן הב' דה"ק דבפריי ביו"ד כתבנו סימן ק"י מדרבנן סמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא דרבנן להחמיר זהו באיסור תורה ובאיסור דרבנן ל"ש זה. דלו פלגא הוה ספק שקול בדרבנן ולקולא. ואמנם בדשיל"מ וכדומה דלא אמרינן ספק לקולא אף בדרבנן כל שיש רובא וחזקה מנגד תו אסור ונ"מ טובא בגבינות עכו"ם דלא שרי ספק דרבנן משום לתא דאורייתא שמא בקיבת נבלה כמ"ש האו"ה הביאו הש"ך בי"ד ק"י. א"כ להפן הא' שרי דלא הוה דשיל"מ ולא אמרו כלל סמוך באיסור דרבנן ולהפן הב' אף גבינת עכו"ם אסור כה"ג דאמרינן סמוך והוה ספק השקול והבן

עוד אבאר לך כי מחלוקת הפוסקים הוא איסור דרבנן היכי שיש חזקה אי מקילין בספקו או לאו עיין יו"ד ק"י ובפריי שם ומ"מ רובא ודאי אף בספק דרבנן לחומרא דרובו ככולו

בכתבי א"א הרב ז"ל כתוב לאמר כל שתשמישו ביום נ"מ למאן דבעי ביעי דדיכרא ויהיב לי' הנולד בלילה לא מצי לומר של זכר הם וקשה אמאי לא אמר נ"מ זו] ותי' דאימר יצאה רובה וחזרה ואין הולכין בממון אחר הרוב ורשמתי שם דתוספת ר"פ המניח הטעם דסמוך מיעוטא לחזקת מרי' והו"ל פלגא ומיעוט' דמיעוטא לא אמרינן סמוך וזה הוה מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הר"ן ז"ל וכנראה מרש"י ובס' ג"ו וש"ה דברנו מזה ואי"ה כשאזכה להדפיס ספריו אבאר זה וחתמתי שם שמי יוסף מלמד בן המחבר

פסקא ב"ש אומרים שאור בכזית מ"ט דמסתבר טעמייהו דב"ה דמסתבר להשוותן תרוייהו בכזית והציון א"י דהוה לומר מלת כו' וקאי אחמץ בככותבת דהוא עיקר הקושיא

לכתוב רחמנא חמץ כו'. ואי דאין מזהירין מן הדין י"ל לתוס' פסחים כ"ט ב' ד"ה רב אשי דחמץ אין לוקה אף בקנה דניתק לעשה ולא יצויר בטלו לחכמים דהשבתו בכל דבר (א"נ אכלו זהו ביעורו) א"ש ולהרמז"ל פ"א מחו"מ דקנה לוקה י"ל לשטתי' בפ"ב מהמ"א דבר הנאסר בביאור אפשר ללאו שלהן לבא מק"ו כמ"ש בשרש התשיעי ממנין המצות א"כ הא כתיב אך ביום ראשון תשביתו שאור כו'. וי"ל מנלן דאיכא עשה בחמץ דקיל משאור וי"ל מדרשא דר' זירא ועמ"ש בתוס' ד"ה דאמר ועמ"ש בפתיחה לה' פסח: ובית הלל צריכי כו'. לכאורה יראה טעם פלוגתתן לב"ש בראי' אין זה פרכא דראוי לאכילה ודאי לענין אכילה צריך למכתב כל מחמצת ונכרתה דל"ת דאין ראוי לאכילה משא"כ ראי' וב"ה סברי עיקר טעמא דב"י אסרה תורה משום הרחקה שלא יבא לאכול כמ"ש הרשב"ץ בספר יבין שמועה במאמר חמץ (דלא כתוס' רפ"ק דפסחים שנראה מדבריהם להיפוך וע"ש בחדושינו) וא"כ שאור דאין ראוי לאכילה ליכא למגזר אטו אכילה. או ב"ה אמרי דלא נימא למטעי דטעם האיסור משום אכילה לכן כתיב שאור ואין ראוי לאכילה ש"מ גזרת הכתוב הוא והלכה כב"ה דתרוייהו בכזית ואי דקשיא מה נ"מ כיון דאין לוקין ח"ש אסור מ"ה י"ל דל"ש חזי לאצטרופי כזית כא"פ (עמ"ש בפריי לי"ד ובס' ג"ו וש"ה) או דנ"מ שיהא מוזהר באזהרת לאו דח"ש אין בו רק איסור לחוד עיין תוס' שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי ולפ"ז ע"כ מוכח כר"מ ז"ל דבר הנאסר בביאור דאל"כ מה נ"מ בפלוגתתן דאין מזהירין מהדין אפילו אזהרה נמי רק כח"ש. ולתו' פסחים מ"א א' דנראה דלא סברי כהר"מ בעשה דצלי קדר י"ל דסברי אזהרה יליף מק"ו לא מלקות וברייתא השנוי' בת"כ אותה תאכלו לא בהמה טמאה אזהרה מניין אמרת ק"ו הובא בכ"מ פ"ב ממ"א היינו לאזהרה ועיין קרבן אהרן וכבר ביררנו ענינים אלו בס' ג"ו וש"ה ואי"ה יבואר עוד וכאן אין להאריך

דאמר ר' זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כו' הנה רש"י ז"ל פ' בא פי' דמיתורא דקרא כ' כל אוכל מחמצת ונכרתה ידעינן באא"ע דקאי אשאור דבחמץ כתיב אזהרה לאוכל ועונש כרת וכ"כ כאן ד"ה וסיים דהא אתיא עונשו עם אזהרתו (ירצה בחמץ כבר אתיא עונשו ואזהרתו) אלא מדכתיב כל מחמצת ולא כתיב שאור דל"ש באא"ע ככל מקום דהא פתח בשאור הוה לסיים בשאור ש"מ לומר להשוותן דשיעורן א' הוא. ומשני לב"ש באכילה אה"נ ובראי' חלוקין והשתא צריכא דרשא דר"ז ומש"ה פתח הקרא כו' כן דל"ת יליף אכילה מראי' שהן חלוקין ולב"ה מסברא שווין המה וי"ל דצריך קרא לאזהרת אוכל שאור בלאו דעונש שמענו אזהרה לא שמענו (עיין ר"מ בשרש התשיעי בהא דלא ענש אא"כ הזהיר אם שייך בכרת כו' פסח ומילה כו' ומ"מ צריך היקשא ללקות על האוכל שאור דלא ידעינן למה אם לא מהיקשא) ועמ"ש בתוס' ד"ה דאמר

בפירש"י בד"ה שיעורו כו' דיו כו' הלמ"מ עכ"ל עיין מהר"מ שי"ף דהכי ניחא דקרא לשאור גופי' והלמ"מ הקשו תו' ד"ה לומר קרא למ"ל וי"ל דמהלמ"מ אין מזהירין ועונשין רק מה שבא בפירוש לאו והלמ"מ דינו כמ"ש וכבר דברנו מזה בס' ג"ו וש"ה

בד"ה וסיים כו' דהא אתיא עונשו עם אזהרתו פירשתיו בגמרא ד"ה [דאמר ר"ז] דלחמץ ל"צ דאתיא לי' כבר עונשו עם אזהרה והמפרש דקאי אשאור אין לו מובן ועיין רש"י בא פסוק י"ט וכ' כל מחמצת לא תאכלו לאזהרת שאור יעו"ש מלשון מחמצת שמחמץ אחרים עיין רא"ם שם ועיין פסחים כ"ח ב' ואלו עוברין אמר דצריך לנתחמץ מחמת ד"א וצ"ע וע"ש בתוס' ד"ה דאמר

בד"ה לענין אכילה כו' כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור מלת לביעור אין לו מקום כאן וצ"ל אכילת חמץ לשאור ששניהם שיעורן בכזית לענין אכילה יעו"ש

בתוספת בד"ה דאמר ר' זירא כו' וא"ת למה להו לב"ה דר' זירא וי"ל לא היינו משים כרת אלא בחמץ עכ"ל. הנה לב"ש דבראי' חלוקי' שאור מחמץ שזה בכזית וזה בככותבת וה"א דיליף אכילה מראי' שיהיו חלוקין דאכילת שאור בכזית ואכילת חמץ בככותבת כמו ראי' להכי צריך דרשא דר' זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לענין אכילה שווין משא"כ לב"ה מסברא שווין המה כיון דאית להו הצריכותא ולמה לי דרשא זו ואהא תרצו דאצטריך לפשוטו לחייב כרת על השאור ולא כרש"י בחומש יעו"ש ומהרש"א ז"ל הוקשה לו דא"כ מה פריך לב"ש מר"ז דלמא נמי לחייב כרת על השאור לא להשוותן ואי דלב"ש דלית להו צריכותא א"צ לחייב כרת על השאור דנפיק מק"ו דחמץ שאין סוברין פירכא זו דאין ראוי לאכילה אכתי אי מק"ו הייתי אומר דיו לבמ"ה להיות כנדון בכותבת (דיליף אכילה מראי') לכך כתב בהדיא כל מחמצת לומר דשיעורו זה לא כשעורו זה. ואהא תירץ מהרש"א ז"ל דאדרבא קרא מדפתח בשאור וסיים בחמץ ודאי היקש' משמע להשוותן יחד א"כ אדרבא מגרע גרע מה, שכתב בפירוש אלא ע"כ האי כדיני' והאי כדיני כמו שחלוקין בראי' א"כ לא לכתוב כלל כל מחמצת כרת על השאור ונילוף מק"ו דחמץ ול"ש דיו דאוקמי' כל חד אדיני' כמו בראי'. וזה דפריך וב"ש לית להו דר"ז. ומשני באכילה כ"ע לא פליגי דבכזית ובא הכתוב להשוותן שיהיו שניהם בכותבת באכילה דיליף אכילה מראי' בחמץ ומינה לשאור דאתיא מיני' נמי אין חייב כרת עד שיאכל כותבת וראי' לוקה על שאור בכזית ושאני כרת כו'. וה"ה לענין מלקות על אכילה שיעוריהן שווין בכזית וביעור פליגי כו'. ונראה שט"ס כפל בדפוס במהרש"א במ"ש דאי מדר' זירא וצ"ל דאי לאו דרבי זירא יעו"ש ואין להאריך

ולפי מ"ש בגמרא איכא לעיונ' בי' דלענין אכילה למילף כרת שאור מחמץ י"ל דגם לב"ש פרכינן שכן אין ראוי לאכילה ולא נהנה ודוקא בראי'. י"ל דאין זה פירכא דלאו בטעמא תליא מלתא או דאין עונשין מן הדין אף עונש כרת כנראה מתוס' חולין קט"ו ב' יעו"ש ועיין זבחים ברש"י ספ"ק ועמ"ש בס' ג"ו כלל א' יעו"ש ולענין ב"י ילפינן (ב"ש) שאור מחמץ דאזהרה בלא מלקות ילפינן שפיר לשיטת התוספת כמ"ש בגמרא

פסקא ומודים שאם שחט כו' והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י והא עביד כתישה כו' הנה מלת מבע"י אפשר לאו דוקא וכאלו אמר