ראש אמנה נד

אם מצוי א' כי כבר התבאר בחכמת האלהות שהמחוייב המציאות א"א שיהיה כי אם אחד. ולזה אחרי שיאמר יי' אלהינו שנה השם ואמר יי' אחד. הנה בזה ביאר הרב העיקר השני שהוא האחדות והעיקר ג' שהוא הרחקת הגשמות כי שניהם התבארו כאחד. ולפי שהביא ראיה מן הכתוב על האחדות בלבד הביא גם כן הוכחה מן הכתובים על הרחקת הנשמות וזהו אמרו הרי מפורש מן התורה ומן הכתובים שאין הקב"ה גוף וגויה וכו'. ואחר זה ראה להסיר הספקות אשר יקרו בעיקר הזה מפשוטי הכתובים ואמר שהסבה בזה היא שדיברה תורה כלשון בני אדם. ושהדברים שבאו בדברי הנביאים הם במראה הנבואה. זהו ענין הפרק וכללותו ולא ראיתי לפרשו כולו כי אם מה שיתייחס אל התר הספקות כ"ד וכ"ה וכ"ו שהותרו עם מה שפירשתי בביאור דבריו: הפרק העשרים ואחד בהתר הספקות הנשארים בעיקרים: ועל הספק העשרים ושבעה שהוא השביעי מאשר העירותי במה שמנה הרב עיקרי האחדות והרחקת הגשמות בהיותם דברים מתחייבים אל העיקר הראשון ממחוייב המציאות ונכללים בו. אשיב ואומר שכבר התבאר בהקדמה הרביעית שהעיקרים השלשה עשר האלה אשר עשה הרב ליסד תורת יי' באמת קצתם נכללים בקצתם כמו העיקר השני והשלישי והרביעי שיוכללו בראשון אבל ראה הרב לעשות כלם עיקרים וזכר כל אחד עיקר בפני עצמו לפי שלא היה מניח עיקריו אלא לחכמים יודעי העתים כי אם לכל העם מקצה מנער ועד זקן ולהיותם אמונות משובחות גדולי המעלה זכרם בפני עצמם. וכבר קראם הרב בספר המורה השאלות היקרות וזכר שמה המציאות האלהי והאחדות הרחקת הגשמות וחדוש העולם ומזאת הבחינה זכר הרב האמונות האלה במספר העיקרים בפירוש המשנה וכן בספר המדע: ועל הספק הכ"ח שהוא השמיני מאשר העירותי. והוא למה מנה הרב עיקר תחיית המתים בהחלט והיה ראוי שיהיה העיקר להאמין שתחיית המתים מן התורה כמו שאמרו במשנה האומר אין תחיית המתים מן התורה (חלק דף צ') וכן כתב רש"י בפירושו לאותה משנה שאף על פי שיאמין מדרך הקבלה או מפאת עיוני שיש תחיית המתים אבל יאמר שאינו מן התורה הנה הוא כופר ואין לו חלק לע"ה כי מה לנו באמונתו אם אינו מודה שהוא מן התורה. אני אשיב לזה ואומר שמה שפי' רש"י כבודו במקומו מונח אינו מתיישב לא כפי הסברא ולא כפי לשון המשנה. אם מדרך הסברא לפי שידוע שעיקר תחיית המתים אינו מושג בעיון כי הנה המופת השכלי חולק עליו כפי השרשים הטבעיים ואם כן אי אפשר שיאמר אדם שמדרך העיון יאמין בתחייה. ואמנם מדרך הקבלה ידוע שעיקרה נמצא בתורה אם בביאור ואם ברמז ומפני זה ראה הרב המיימוני שהאומר אין תחיית המתים מן התורה לא היתה כוונתו לשלול שהיא מן התורה בלבד ולהודות במציאותה אם מפאת העיון או הקבלה. אבל היה דעתו שתחיית המתים אין ראוי שנאמין אותה מפאת הטענה השכלית כי הוא דבר יחלוק עליו העיון ואינה גם כן מפאת התורה שהיא למעלה מן השכל לומר שהיא אשר השרישתנו בזה אבל שהכמינו הס ושלום בדו זה הדעת מלבם. וכן כשרצה הכופר לכפור בעיקר הזה אמר שאין תחיית המתים מן התורה ר"ל שלא התבאר מכח הכתובים ואם כן אינה אמונה מקובלת. ואחרי שאינה גם כן מושכלת יתחייב שאינה אמונה צודקת. ואמנם שיתבאר מסוגיית הגמרא שזאת היתה כוונת המשנה ר"ל לכפור התחייה בהחלט יתבאר ממה שאמרו על אותה משנה וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. הנה בארו שבאמרו אין תחיית המתים מן התורה היה דעתו לכפור