ראש אמנה כט

מחוייב הוא שיהיו על ידי אמצעיים עם היותו ית' הפועל המשגיח בפרט בפועל ההוא וכמו שבארתי במאמר עטרת זקנים. ומסכים לזה מצינו באברהם שאמר יי' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך. ובכל מקום שנמצא תפלה אל המלאך הכוונה בה תפלה להשי"ת שישלח מלאכו שליח השגחתו לעשות אותו פועל. וכבר בארו ז"ל בחכמתם זה עצמו בפרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך. אמרו אל תמר בו אל תמירני בו כלומר שלא יעשה לו עבודה כי העבודה היא ראויה לאל יתברך ולא לנמצא זולתו. ומה שמצאנו ביהושע שהשתחוה למלאך אפשר שנאמר שהשתחוה לשם אשר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל לשלוח המלאך ההוא לפניהם להורישם את האר או שהכניע עצמו לפני המלאך לעשות מצותו כדרך הקטן שנכנע לפני מי שנדו ממנו. ואמנם מה שנראה ממאמריהם ז"ל וממנהגנו גם היום להשתטח על קברי מתים כדי שיבקשו רחמים עלינו וכמאמר הנביא (ירמיה ל"א) רחל מבכה על בניה וגו', הנה זהו לאחד משני דברים אם להכניע נפשנו לפניו ית' ונחשב לפניו כמתים וזהו דעת החכם האומר בתשובת השאלה למה נצא בעת צרה לבית הקברות שאמר הרי אנו כמתים וזה לענין ההכנעה וכענין מה שהשיבו בלבישת השק הרי אנו כבהמות. ואם כדי שנתפלל לאל יתברך יזכור לנו זכותם וצדקתם אשר היא עומדת לעד ולה כיון החכם האחר שאמר בתשובת השאלה כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. הנה באלו הפנים ודומיהם ראוי שיובנו מאמרי חז"ל לא שהם ח"ו יכניסו אמצעיים בתפלותיהם אחרי אשר הם יזהירו אותנו על זה וימנעו ממנו. ובמסכת מנחות (דף ק"ו) אמר ר' אבא בר ר' יצחק מצור ועד קרטגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים. ומצור כלפי מערב ומקרטגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהם שבשמים. איתיביה רב שימי והא כתיב כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום וגו' (מלאכי א') אמר ליה שימי את דקרו ליה אלהא דאלהי'. הנה גלו בזה המאמר כי בחלק מהמיושב מכירין את האל ית' ויודעים אמונתו כאשר הם מכירין את ישראל המאמינים כי באמצעותם יכירו את אביהם שבשמים. אמנם במקומות אחרים שאינם מכירים את ישראל אינם מכירים את הקב"ה. ורב שימי הקשה על זה מפסוק כי ממזרח שמש ועד מבואו שיראה ממנו שבכל מקום ובכל אומה יכירו אלהותו יתעלה. והשיבו כי הם מכניסים אמצעיים ומתפללים אליהם יהיו מליצים בעדם אל האלוה המרומם וזהו שקראוהו אלהא דאלהיא. ואין ספק שזה היה סעיף מסעיפי ע"ז המיחסים גאוה לשי"ת ולזה היו מתפללים לאמצעיים ונשאר הדעת ההוא בידי בני אדם וגם היום הוא מפורסם באמונתם ואנחנו לא כן נחשוב אבל נתפלל אל יי' אלהינו בכל קראנו אליו: ועל הספק הג' שהיא למה מנה הרב שראוי לעבדו עיקר בהיותו מצוה פרטית כמו שאמר ועבדתם את יי' אלהיכם. נשיב ונאמר שבעל ספר העיקרים אשר העיר הספק הזה לא הבין כוונת הרב בזה העיקר. כי הנה הרב הגדול לא אמר שהיה העיקר לעבוד את השם כי העבודה אליו יתעלה היא מצוה מעשית ואם היה הכוונה בעבודה ההיא התפלה כאמרם ז"ל ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה הנה היא מצוה פרטית מעשית וכבר נתבאר בהקדמה הששית שאין ראוי שנמנה עיקר מן העקרים שום מצוה פרטית ממצות התורה לפי שהעיקרים כולם הם מהמצות האמוניות לא מהמעשיות כמו שבא בהקדמה ההיא אבל היתה כוונת הרב בזה העיקר שראוי שנאמין שהשי"ת מצד מעלתו ויכלתו הוא אשר ראוי שנעבוד ושנרים קול בתשבחותיו והלולו וזו אינו מצות העבודה ולא מצות התפלה אשר עניינה העבודה והתפלה בפועל ובמעשה כי אם האמונה שהשי"ת לבדו יתעלה הוא אשר ראוי שנעבוד ולא אחר. ולכן היתה מצות הע"ז בגויה על היסוד הזה. ולכן אמר הרב בביאור אותו עיקר ז"ל והיסוד הה' הזה אנו למדין מן המצוה שנצטוינו שלא נעבוד ע"ז ר"ל כי ממה