ראש אמנה כב

שביסוד תורה מן השמים יוכללו שאר העיקרים שהם מציאות הנבואה שהוא שרש התורה ומעלת נבואת משה רבינו עליו השלום שנתנה התורה על ידו וגם נצחיות התורה כיון שנתנה מן השמים באותו פומבי גדול ועל יד אדון הנביאים. וכן תמצא שביסוד שכר ועונש יוכללו שאר העיקרים שהם הידיעה וההשגחה האלהות וביאת המשיח ותחיית המתים שהם כלם מיני הגמול לעובדים והעונש לחטאים בנפשותם. אבל עם היות שהעיקרים האלה קצתם בקצתם ראה הרב הגדול לעשות כלם עיקרים וזכר כל אחד עיקר בפני עצמו למי שלא היה מניח עיקריו אלה לחכמים יודעי החכמות בלבד כי אם לכל העם מקצה מנער ועד זקן וכל שכן כפי מה שיצטרך אליו בביאור המשנה ולכן פרט כל אמונה ואמונה משובחת והניחה עיקר בפני עצמה לפי שכיון להשלים האנשים ונשים שלא נשלמו במחקר העיוני. גם כי ראה הרב הכמות במספר העיקרים האלה כמו שאזכור. וזו היא ההקדמה הרביעית: הפרק העשירי בביאור ההקדמה החמישית נצטרך אליה בדרוש הזה: ההקדמה החמישית הנה מספר היסודות ועיקרי האמנה שזכר הרב הגדול לא נפל כהם על צד המקרה וההזדמן ולא להסכימם עם מספר י"ג מדות הרחמים של הקב"ה ולא עם הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם אבל כיון במספרם זה אחת משלשת חכמות ועיונים גדולים או שלשתם יחד. החכמה הראשונה אשר כיון הרב להעיר בשרשים האלה היא שהעובד האמתי לפניו ית' לא ימלט אם שישים תכלית עבודתו בבחינת מעלת המצוה ית' ושלימותו וכפי הבחינה הזאת הביא חמשת העיקרים הראשונים שהם שהוא ית' הנמצא היותר שלם שאפשר מחוייב המציאות מפאת עצמו כי מפני שלימות מציאותו ראוי שנעבדהו. ושני שהוא אחד כי מפני זה ג"כ ראוי שנאהבהו ונדבק בו אחרי שזולתו אין אלהים. וכן אדונינו משה אחרי שהודיע היחוד בפסוק שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד אמר מיד ואהבת את יי' אלהיך כלומר מאחר שהוא יתברך אחד ואין שני לו ראוי שיהיה אליו האהבה והדבקות בשלימות גדול בכל לב ובכל נפש. והעיקר השלישי הרחקת הגשמות שזה מורה ג"כ על שלמותו כי הדברים הרוחניים הם יותר מעולים ושלמים מהגשמיים. והעיקר הד' שהוא קדמון וכל מה שזולתו מחודש כי זה יורה ג"כ על מעלת מציאותו אחרי שבטרם כל יציר נברא היה יי' אחד ושמו אחד. ושהוא ברא העולם ונתן המציאות וההטבה לכל הנבראים. והעיקר הה' שהוא לבדו הראוי לעבוד שזה מורה על שלשה אמונות שהם היכולת הבלתי בעל תכלית אשר לו. ושפעולתו כרצון ובחפץ. ושהוא המנהיג באומתנו מבלי אמצעי. הנה חמשת העיקרים האלה הם בבחינת שלמות מעלתו ית'. והבחינה השנית היא מצד המצוה ר"ל מצד התורה עצמה וכנגדה הביא ארבעה עיקרים אחרים שהם מציאות הנבואה בנביאים בכלל ומציאותה במעלה עליונה על משה אדונינו שכל זה מורה על מעלת התורה שנתנה על ידו. ושהתורה אשר בידינו היום הפסוק והפי' המקובל כולה נתנה מן השמים. וכדי שלא נחשוב שנתנה לזמן מוגבל אשר הזמן ההוא חלף הלך לו הביא עיקר נצחיות התורה שלא תשתנה ולא תתחלף לזולתה. הנה אלה ארבעת העיקרים הם בבחינת התורה עצמה ואמנם הבחינה השלישית היא [מצד המצווה ר"ל] מפאת הגמול ותקות השכר ויראת העונש כי רבים מהאנשים ישמרו את התורה ע"מ לקבל פרס עם היות שאינו לשמה. וכנגד הבחינה הזאת הביא העיקרים בידיעת ובהשגחת האלהים והשכר והעונש כי זהו המורה על המשפט האלהי שייטיב יי' לטובים ולישרים בלבותם בעוה"ז ובעוה"ב ורשעים מארץ יכרתו. ולפי שהיה מקום לספק על זה מהרעות הבאות לצדיקים וטובות והצלחות הרשעים הביא