ראש אמנה יט

יראה שאינו כן לא במה שחשב על מה שכתב בספר המדע שהיתה המצוה הראשונה להאמין שיש אלוה נמצא ולא כמו שחשב בספר מנין המצות שהיתה המצוה הראשונה שהאלוה פעל העולם וחדשו אבל כוונת הרב הגדול בכל דבריו ובכל ספריו הוא שהעיקר הראשון והמצוה הראשונה הוא שנאמין שהאלוה ב"ה שכבר ידענו שהוא נמצא מציאותו הוא יותר ראשון ויותר שלם אשר בכל המציאות. שמציאותו אינו אפשר מצד עצמו כיתר הנמצאים אבל הוא מחוייב המציאות מצד עצמו. וכבר התבאר בחכמת האלהות שהמחוייב הוא שאם יעלה על הדעת שהוא בלתי נמצא כל שאר הנמצאים לא יהיה להם מציאות ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצואים הוא לבדו יהיה נמצא ולא יתבטל מציאותו חלילה כי הוא אינו צריך במציאותו לזולתו. וכל מה שזולתו צריך במציאותו אליו לפי שהוא מחוייב המציאות מצד טבעו והוא נותן המציאות או קיום לכל הנמצאים ואינו מקבל מהם דבר כלל. וכבר באר הרב הגדול שזו היא כוונתו במה שכתב בפירוש המשנה בדבור העיקר הראשון. אמר ז"ל היסוד הראשון הוא מציאות הבורא יתעלה והוא שיש שם מצוי שלם בכל מיני השלימות והוא עילת מציאות הנמצאים כולם ומאתו התמדתם. ואלו יעלה על הדעת שאינו נמצא יתבטל מציאות כל נמצא. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצואים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יתבטל. מציאותו חלילה. כי הוא ית' אינו צריך במציאותו לזולתו וכל מה שזולתו הכל נצטרך במציאותו אליו. והיסוד הזה אנו למדין מאמרו אנכי י' אלהיך עד כאן לשונו. הנה לא אמר הרב שהעיקר הראשון הוא שיש אלוה נמצא בלבד. כי אם שיאמינו במציאותו שהוא המציאות היותר שלם שאפשר ושהוא מחוייב המציאות לא אפשרי. ולזה עצמו כיון בספר המדע באמרו ז"ל יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא הממציא כל נמצא וכל הנמצאים מהשמים והארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו עכ"ל. הנך רואה שלא אמר לידע שיש אלוה נמצא בלבד אבל אמר שיש שם מצוי ראשון ושלם בענין ובמדרגת המציאות. ובאמרו שהוא הממציא כל נמצא וכו' מורה על קיום מציאותו. ולכן אמר ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצא. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים לבדו מצואים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא לבדו יתברך אינו צריך אליהם וכו'. שזהו רושם מחוייב המציאות ועניינו. וזהו גם כן מה שכתב בספר מנין המצות אשר לו ז"ל המצוה הראשונה אשר נצטוינו באמונה באלהות והוא שנאמין שיש עילה וסבה הוא הפועל לכל המציאות והוא אמרו ית' אנכי יי' אלהיך. ובמאמר הזה כיון מה שאמר הוא עצמו בשאר המקומות שזכרתי שאמונת האלהות הוא שנאמין שמציאותו בתכלית השלמות ומחוייב ולא אפשרי. ומענין מחוייב המציאות הוא היותו צורת העולם ופועלו ותכליתו כמו שכתב הרב בספר המורה. ובחכמת האלהות יתעלה התבארו י"ב דברים שיצדקו במחוייב המציאות ושאי אפשר שישולל מהם, ואחד מהם הוא שכל שזולתו ימשך ממנו והוא אינו נמשך מזולתו. ועל ההמשכות הזאת שהיא מטבע מחוייב המציאות ועניינו אמר הרב באותו ספר ממנין המצות שיש שם אלוה עילה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות וכו'. אבל ההמשכות הזאת שיש לנמצאים מאתו יתברך והיותו פועל אותם אם הוא תמידי לא סר ולא יסור כדעת הפילוסוף או נתחדש מזמן מה אחרי האפס המוחלט כמו שהשרישתנו התורה האלהית הנה הרב הגדול לא דבר דבר מזה ביסוד הראשון ולא במצוה הראשנה. כי איך יהיה העיקר הראשון בחדוש העולם. ויהיה העיקר השני ביחוד השם. והג' בהרחקת הנשמות ממנו. והד' בקדמותו וידוע שאחדות השם והרחקת הנשמות וקדמותו הם דברים נאמרו מעצמותו יתברך וראוי שתקדם ידיעתם לידיעת פעולותיו שהם חדוש העולם. ואם מנה מעיקרי הדת אחדותו והרחקת הנשמות וקדמותו שהם תוארי הסבה הראשונה ודברים עצמיים בה איך עלה על הדעת