הרוקח רצא

ובתרוויהו אינו מועיל חותם אחד בחצירו של כותי עד שיהא שומר יושב ומשמני ומועיל חותם בתוך חותם והוא הדין ביינו של נכרי. ואם פתח פתוח לרשות הרבים אז מותר בחותם אחד אפי' לרבינו תם דמוקי מפני דמטהר יינו של כותי בלא כתב לו התקבלתי ודאיכא חותם מותר מפני שישראל עוברין שם או רוכלין המחזרין בעיירות. דינו של ישראל השולח יין ממקום למקום ועובר דרך עיר שכולה כותים דהוה ליה כמו חצירו של נכרי לר' מאיר שרי בחותם אחד ולרבנן אסור והלכה כר' מאיר דהא רבי אליעזר בפרק אין מעמידין אמר יין משתמר בחותם אחד ורב פסיק כוותיה וגם בפ' השוכר האידנא דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופי מאו טעמא לא מותבי' חמרא בי כותים אמר ליה משום שייכא פי' נקב קטן שהוא על החבית לצאת שם חוזקו כשהוא תוסס. ובברייתא בפרק אין מעמידין השולח יין ביד כותי שאינו מקפיד על מגע גוי או ציר או מורייס ביד כותים ואינו מכיר חותמו וסתמו מותר ולפי רב דפסק כר' אליעזר צריך הכרת חותם אמנם רבינו תם מתיר לשלוח יין של ישראל מעיר לעיר בחותם אחד בלא הכרת חותם דהא סתם תלמודא לא בעי הכרת חותם לבסוף מדקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופי משמע האי דלא חייש לזיופי כלל אפילו בלא הכרת חותם לבסוף וברייתא דמצרכא הכרת חותמו וסתמו אתיא כרבנן וכן משמע כדקתני שולח אדם יינו ביד כותי ותני שולח ציר או מורייס ביד כותי ש"מ דיין ביד כותי לא קתני אע"ג דלשום אדם אין צריך אלא חותם אחד דרב דאמר בחותם אחד אסור חמפ"ג "חלתית "מורייס "פת "גבינה (עיי' שם דף לא. ונראה שהוא דברי המחבר לא מהר"ת ודו"ק). הוא הדין לר' ואינו ולר' אליעזר דשרו יין בחותם אחד יהא צריך הכרת חותם הלכך נכון לחתום פי חבית בנעורת או בשום דבר ולתת עור על החתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציים על העור וחציים על דופני קרשי החבית שאם יגביה הכותי לא ידע לכוין וליישבו כבתחילה ולתת סביב השולים מקום שמחברין דופני החבית ולקבוע שם במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאם הכותי להוציא שם יין ולתוחבו אל מקומו הראשון וכל הברזות לחתוך ולקבוע עור עליהם במסמרות או לקבוע נסרים במסמרות לכסות כל השולים והברזות וצריך שישלח אל חבירו שלא יגע בחבית עד שיבא הוא ויכיר מה שחתם דצריך הכרת חותם ואפי' לא יראה מי שחתם דיו שיודיע איך חתם ויועיל שירתת הגוי שלא יקלקל החותם ולא יוציא מן היין ומועיל בהכרת חותם. חזר רבי' הרי"ץ ליישב המנהג אם הלך ישראל והכיר חותמו מותר. ואפי' לא הלך אותו ישראל שחותם כי אם ישראל אחר רואהו ומוצא החותם מותר היין. הורה רבינו ת"ם כי הקנקנים וכלים שלנו המזופפות אם נתן בהן הכותי יין מותרת בשיכשוך מים לבד ואין צריך לא עירוי ולא הרתחה כיון שאין מכניסו לקיום כל שכן בחדשות דלת בעינן לא עירוי ולא הרתחה. משום שמא רמא בהן חמרא ולא ידעינן ליה דאין דרך להשים יין בכלי קודם שימכרם. פסק רבינו יצחק ב"ר שמואל מדנפיר הגיגיות העשויות לדריכה צריך לנגבן כגת של עץ בשילהי ע"ז גת ומחץ ומשפך של עץ ולא כפר"ש דפסק דגת בהדחה סגי מתוך ברייתא אחר גבי עדשים מדיחן ופי' עדשים גת. ורבי' שמואל גורס במקום מנגן מדיחן ורבינו תם פי' עדשים לאו היינו גת אלא ים הוא כדאמר בית הבד (עיי' בתוס' נדה דף סה) ופוסק גת צריכין ניגוב וצריך ניגוב אפי' לא דרך הגוי מאשתקד י"ב חדש לא מבעיא לרבנן דמצרכי ניגוב במקצת דברים השנויין גבי מי שהיו גיתיו ובדיו טמאין אלא אפילו לר' שמעון בן מליאל דמגת לגת דקאמר היינו מתחילת גת לתחילת גת או מסוף גת לסוף גת אבל מסוף גת לתחילת גת לא סגי ליה לדידיה והא דקאמר תלמודא איכא בינייהו סרפי ואפלי דחי לאו כן איכא בינייהו טובא שמושכין פעמים ימי הבציר והדריכה יותר ממה שעודפת שנת החמה על שנת הלבנה. וזמן הבציר ובישול פירות לפי התקופה. ורוב פעמים אין מגת לגת י"ב חדשים. ואם נפרש מסוף הגת דאשתקד לתחילת הגת דהשתא בלא חרפי ואפלי בתי שפיר. ואין לומר גיגיות אין עליהן תורת גת והגת עוברין על ידי קורה וגלגל ודפין ש