הרוקח רפב

בו פלפל ודבש. וכן משמע בפסיקתא והוא אנומלין בפרק רבי אליעזר אומר תולין (דף קלט) והמר פיסתיטוון פירוש שורין בו שרשין מרים לרפואה כמו לענה. והמתוק מבושל פי' כשמבשלין אותו מתמתק או מבשלין אותו כשהוא תירוש. אבל חד ומר אפי' לא נתבשל דאי נתבשל תיפוק לי משום יין מבושל. מיכן הנותן דבש ביין אינו נעשה י"נ. בפרק ב' דע"ז (דף ל) לא גריס ולא משום י"נ והלכה יין מבושל מותר לשתותו עם הגוי. דתני ר' חייא יין מבושל של גוים אסור שהיה מתחילתו יין מכלל דמבושל דישראל אע"ג דנגע גוי מותר. וכן משמע בפרק אין מעמידין גבי שמואל ואבלט שהרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך

תצ חומץ החומץ של יין אסור בהנאה פשיטא משום דאחמיץ פקע שום איסור מיניה והכי פריך גבי יין מבושל שהיה מתחילתו יין של כותי. ומתרץ רב אשי הא קמ"ל דחומץ שלנו ויין מבושל שלנו אין צריך חותם בתוך חותם דנסוכי לא מנסך ליה דאינו יין גמור ואי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ליה הרי משמע דחומץ שלנו ויין מבושל דלא חיישינן אלא לחלופי אבל במגעו משמע לא מנסך ליה וכן אמר שמואל לאבלט כשמשך ידו מליגע אמר הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך וכן בבוסר כדתנן בפרק כל הגט (דף ל) כניסת מים לבוסר מדקרי ליה מים אינו חשוב יין אבל רבינו תם מקפיד בחומץ שלנו ולבוסר שלנו דאין בקיאין מתי קרוי חומץ ומתי יין וגם בריחיה חלא וטעמיה חמרא פליגי בפרק המוכר את הפירות (דף צה) ועוד שמעשים בכל יום יש בני אדם שקורין לזה חומץ ואחרים קורין לו יין. ובפרק כל הגט (דף לא) פירש"י לשון שני משעת כניסת המים לבוסר לאחר שנסחט לטבול בו פתו נותנין בו מים אם כן לא מקרי כלל כמשקה שבתוך הבוסר. והרי"ץ אמר דלשון המשנה נראה לו מדתנן במס' שביעית הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה הבאיש כונס בתוך ביתו. מכל מקום אין אנו בקיאין בו אם כן יש ליזהר ממגע גוי לחומץ ולבוסר אבל יין מבושל אעפ"י שחולקין בפ' כירה (דף מ) הפשירו זהו בישולו גבי שמן מכל מקום לאחר שהרתיחו באש מותר כולי עלמא קרו ליה מבושל לגבי מגע כותי. תנו רבנן אלונטית של גוים אסורה. פי' שנעשה מיין ואפרסמון ומים צלולין. אבל אלונטית כברייתו שקנה הכותי אלונטית מישראל שנעשה מיין ישראל מותר אעפ"י שהיין נותן טעם במשקין המעורב אינו נאסר במגע כותים

תצא ישראל נתן יין בתבשיל מיכן אם ישראל נתן יין בתבשיל ונגע בו כותי קודם שהרתיח באש מותר. ואשכחן שאלונטית מיקרי בלא יין. בפ' הכל שוחטין (דף ו) הלוקח יין לתת לתוך אלונטית ולא אמר לעשות ויש מפרשין אלונטית אין נותנין בו יין אלא כשמושכו מן החבית והכי פי' אלונטית של כותים שמשכו מן החבית אסורה כי שמא נתן בו יין הכותי אבל אם ראהו כשמשכו מן החבית או הוא כברייתו דתחילת עשייתו בלא יין מותר. דפשיטא יין של כותי שנותן טעם במשקין שאסור אלא אלונטית שלנו ביד הכותי מותר. ויין הנותן בתבשיל שנגע בו כותי מותר אעפ"י שלא הרתיח דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי ואמר בתוספתא אלונטית של כותים אסורה מפני שתחילתו יין הא אם תחילתו יין של ישראל מותר במגע כיון שנתערב במשקין אחרים מפני מה אסרו שכר של כותים אמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק משום חתנות. רב נחמן אמר משום גילוי. אמר רב האי שיכרא דארמאי שרי דיהיב ביה כשותא וכן משמע בפ' המפקיד (דף מב) מהאי רמי בר פפא אתקין ליה שיכרא אבבא דחנותא ושתי. רב אחא אייתו ליה לביתיה ושתי תרווייהו לית להו משום חתנות סתם יינן בבית ישראל אסור משום בנותיהן ואיכא למיחש טפי משיכרא ודבש לא אסרו חכמים דלא אתי לאימשוכי כולי האי. מיכן שאסור לשתות שום דבר שכר בבית הכותי. יש שרוצין להתיר אם נתאכסן בבית הכותי לשתות בביתו משום איבה. אמר רב יוסף חלא דשיכרא דארמאי אסור דמערבי ביה חמרא אמר רב אשי ומאוצר שרי. וכן יין תותים ושאר משקין שמערבי