הרוקח רפא

וליתא דלא דמי בשר. בחלב לשאר איסורין. שהרי הכא שניהם מותרין והבשר נאסר בחלב מרובה שביורה ולא יותר הבשר לעולם אלא ניעור וניעור האיסור והחלב הנבלע בחתיכה נעשה דינו כבשר בחלב דאסור במשהו. אבל חתיכת נבילה שנתבשלה בס' מיד היא מותרת שלא לאסור וכי נחה מה בכך הא כבר בטלה החתיכה עם מה שבתוכה ואינו יכול להיות חוזר ונעור הואיל ונבילה אין כאן רוטב נבילה מהיכא תיתי.. כחל שנתבשל עם הבשר בלא קריעה אסור והבשר מותר. דאמרי' כחל בס' וכחל מן המנין ואמרינן כחל עצמו אסור והוי כנבילה שנתבטלה ברוטב שאינו מינה ולא הוי כבשר בחלב כדפריך ונראה לפי פסק רבינו שלמה במין במינו חתיכה של בשר שלא נמלחה ונתבשלה עם שאר החתיכות צריך רוטב ס' לבטל כל החתיכה שכולה אסורה משום דם ולא יסייעו שאר החתיכות לבטל אותם לפי שהוא מין במינו ויש אומר שיסייעו לבטל שהרי אין אסורה אלא משום דם הוי דם שבה לבשר כשירה כב' מינין. ויש אומר ליתא דהיא עצמה נעשית נבילה והוי ליה נבילה בשחוטה מין במינו. ועל הא דאמרינן מיבלע בלע מיפלט לא פליט אם כן היאך מועיל גיעול לשום כלי במים רותחין הלא לא פליט האיסור. אלא ה"פ מיבלע בלע מיפלט לא פליט מה שבלע החלב אבל פולט הוא השמנונית שבו. בפ' כל הבשר (דף קיו) המעמיד חלב בעור הקיבה שהוא בשר אם יש בה כדי ליתן בחלב טעם הרי זו אסורה. וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנין בה חלב בין שאין נותנין ומולחין אותה עמה נראה שאיסור גמור הוא ובשר בחלב ממש הוא לאסור את הגבינה ואין להתיר מדגים שעלו בקערה שמותרין שפסקינן דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהתם אעפ"י שבלעו את טעמא עדיין היתר גמור הם לאוכלן. וכשאוכלן בכותח למה היה לך לאוסרו מטעם בשר שבהן שאין טעם בשר ממש בו אבל חלב שנמלח עם הבשר כשנתנו טעם זה בזה שניהם איסור שחתיכה עצמה נעשה נבילה וכל מה שיוצא בין טעם חלב בין בשר הכל אסור שכולו נבילה וכשמתערב הוה ליה מין במינו חלב נבילה בחלב כשר. וכבר פסקנו בפסחים (דף כט) הלכה מין במינו במשהו. ורבינו שלמה כתב אני הייתי נוהג בה היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר. וטועה הייתי בכך שהייתי סבור מדאמרינן גבי עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה ש"מ פירשא בעלמא הוא ולא מיתסרא ולא היא חלב גמור היא מדרבנן מדתנן מת' כשינקה מן הטריפה קיבתה אסורה שמע מינה דחלב הוא. ותניא נמי לעיל קיבה שבישלה בחלבה קיבתה אסורה. וקיבה שלה דשריא משום דלאו גופה היא אלא שינקתן מאמן והוה ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר כדתנן טרפה שינקה מן כשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה. ודמייתי ראייה במסכת ע"ז (דף לה) דאיסור הנאה שרי פירשייהו מדקתני קיבת עגלי ע"ז אסורה לאו משום דקיבה פירשא חשיב ליה לענין עיכול דתיהוי כפירשא למיפקע חלב מיניה. אלא הכי מייתי ראייה מדאסיר עגלי ע"ז שמע מינה פירשא אסור דהא קיימא לן לאו גופא הוא ומיתסר משום דניחא ליה בניפחיה שהבהמה נראית שמינה ויפה לע"ז ומדשרי ליה גבי עולה שמע מינה לא מיתסר אלא גופה אבל פירשה שרי כי האי דאין קדושה חלה אלא על הראוי ונוחה למזבח מידי דהוה אעור העולה שמתחלק לכהנים ואנו לוקחים טלאים וגדיים מן הגוים ולא חיישינן שמא ינק מן הטמאה דקיימא לן כשמואל דפיר' מתני' ולא כרב הונא ולאחר חזרה כיון דקיבה טרפה שינקה מן הכשרה מותרת וכן קיבת נבילה מיהו יש ליזהר שלא ליקח מן הגוים שנראה כמאכיל נבילה מיהו אם העמיד מהם בדיעבד מותר. וכן לא היה צריך להגעיל דפוסי גבינות שהגוים מולחין בתוכן שהרי אינו מפליט החלב שבתוכן שהמלח אינו מפליט מן העץ כלום. אך טוב להגעיל דפוסי הגבינות כי ישראל נהגו בהן איסור כי קדושים הם

תפט הלכות יין נסך יין מבושל או נתן דבש בתרומות בפרק ח' שלשה משקין ירושלמי אמר רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי החד והמר והמתוק אין בהן לא משום גילוי ולא משום יין נסך רבי סימון מפרש חד קונדיטון עירוש פירוש שיש