הרוקח רעה

יחד וכי פריש כל חד וחד היה מותר משום כל דפריש מרובא פריש ולא נתיישב למורי רבי' משום שמא יקח מן הקבוע. ושמא רבי' תם סובר דגבי קדשים החמירו טפי למיגזר גזירה שמא יקח מן הקבוע והא דאמרי' היכא שהאיסור ידוע לבדו וההיתר לבדו אם פריש אחד מהן מותר מטעם כל דפריש. הני מילי שלא ראינו שפירש. אבל ראינו שפירש לא. אלא נמצא הדבר על הארץ או ביד גוי או קטן שלא נולדה לנו הספק עד לאחר שפירש. אבל אם בפנינו נפל על הארץ או לקח כותי משם ולא הכרנו מאיזה מקום לקח אז אסור מן התורה זהו כמו לקח ישראל גדול ואינו יודע מאיזה מקום לקח דספקו אסור כדאיתא בפרק א' דפסחים ט' צבורין של מצה ואחת של חמץ ואתא עכבר ושקיל מחד מינייהו ולא ידעי מאיזה לקח היינו ט' חנויות וכו' לקח מאחת מהן אסור. וההיא על כרחיך מיירי כגון שלקח עכבר בפנינו דאי שלא בפנינו אמאי אסור טפי מנמצא ביד כותי דמותר. ובפרק התערובות ונכבשינהו כי היכי דניניידי שלא בפנינו ונימא כל דפריש מרובא פריש. אי לאו גזירה שמא יקח מן הקבוע כי האיסור ניכר לבדו וידוע ורוב ההיתר ידוע לבדו לשם שייך לומר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואם לקח מאחד ואינו יודע מאיזה לקח אסור אבל בדבר המעורב שאינו ניכר איזהו איסור ואיזהו היתר לשם אין לומר קבוע אלא הכל מותר. ואם רוב היתר מין במינו ותרומה בק"א וערלה בר"א. ואם שאינו במינו הכל אסור אבל בטל בס' אפי' תרומה וערלה כדתנן במסכת ערלה (דף עג) שאינו מינו להקל. והא דמשני פ' התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע לאו דוקא קאמר משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא במקום שקבועים ועדיין לא פירשו שאסור משום דבעלי חיים לא בטלי אי נמי משום דבר שבמנין

הלכות טהרת כלים בפרק בתרא דע"ז (דף עו) הלוקח כלי תשמיש מן הכותים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל. ללבן באור ילבן. תנא כולן צריכים טבילה במ' סאה אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן הוי אומר אלו ארבעים סאה. כלי סעודה אמורה בפרשה לא שנא חדשים לא שנא ישנים כשתיקנן בהיתר צריך טבילה. בתוספת' הלוקח כלי תשמיש מן הכותי דברים שבידוע שלא נשתמש בהן מטבילן והם טהורים דברים שידוע שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן בצונן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן בחמין כגון היורות ומחמי חמין והטיגנין והקומקמיסין מגעילן ומטבילן והן טהורין. וכל שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפוד והאסכל' מלבנן ומטבילן וכולן שנשתמש בהן עד שלא שף ולא הגעיל ולא ליבן מותר וקיימא לן כלי סעודה מתכות אמורין בפרשה בלקוחין אבל לא שאולין. אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל ונשתברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמי וצריכין טבילה ולענין טומאה אמר רב אשי גופיה דככלי חרס דמו וכלי קוניא שמכוסין בעופרת צריכין טבילה במסכת מקוואות בפ' ט' (ד' סה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית בין מבפנים בין מבחוץ ומייתי בפרק א' דשבת (דף טו) כלי שהטבילו דרך פיו כאילו לא טבל פי' לפי שלא נכנסו בו המים. הטבילו כדרכו בלא זוכורית עד שיטנו על צידו. פי' טבלו ולא הטביל בית ידו. יש אומר זוכרית פי' לא עלתה לו לא טומאה ולא טהרה בערוך. הרי אם זכוכית צריך להטותו על צדו שיכנסו המים בו כל שהוא צר מיכן ומיכן ורחב מן האמצע אינו טהור עד שיטנו על צידו. ונראה כמטביל הזכוכית מפני שפיו צר ומבעבע כמו אבעבועות ימתין עד שיכלו ויתמלא הכלי מעצמו המים למעלה מפני הזכוכית כענין דאמר בפרק י' דמקואות (דף ס) דגבי בגדים הטבילן נגובין עד שיבעבעו וינוחו מאבעבוען. ואיתא בפ"י דתוספת' דמקואות אין לו תקנה עד שיטנו. וכשיטביל הכלי צריך לברך קודם שיטבילנו בא"י אלהינו מ"ה אקב"ו על טבילת כלי. בשלהי דע"ז (דף ע"ה) משכנתא מאי מסיק מר בר רב אשי אבא מישכן לו גוי כסא דכספא ואטבליה. ולא ידענא וכו' הרי אסור להשתמש בהן עד שיטביל קודם אבל לא יברך שמא אינו צריך. הילכך כוסות של כסף או של זהב או מתכת או יורה קדירה