הרוקח רעב

טעמו ולא ממשו נקט לומר דאפי' הכי אילו איסור איכא ועוד לא ספיקא ליה אלא הוה צריך לפרש אם אין מכירו וטעמו וממשו לוקין עליו מיירי כמו כן נמי במין במינו היכא שמכיר ממשו של איסור אבל מין בשאינו מינו טעם גרידא דאורייתא שלוקין עליו. וה"ר יוסף בן ה"ר יצחק בן הנדיב רבי יוסף ז"ל היה אומר דמיירי שפיר במין בשאינו מינו דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא היינו מגיעולי כותים דאמר קרא תעבירו באש היינו עשה אבל לאו ליכא לכך אין לוקין עליו. וקשה הלא פסולי המוקדשין כתיב תזבח ואכלת בשר ודרשינן תזבח ולא גיזה ואין זה כי אם לאו הבאה מכלל עשה דהוי עשה אפי' הכי תני בפ"ב דבכורות (דף טו) הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים אלא על כרחיך היינו טעמא לא תגוז ולא תעבוד בבכור שורך שהרי חולין אתו. וכי אמר קרא תזבח ודרשינן ולא גיזה היינו שהוא באיסורו הראשון ולא תגוז. ובשילהי מכות (דף כב) המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה משום דכל איסור הוא הדין לוקה משום עבודה כדפריך אבל איסור כל איסור גרידא קא חשיב דגוף אחד הוא ועשאו הכתוב ב' גופין דכתיב כצבי וכאיל הוא הדין שאמר ומדקרא בגיעולי כותים איירי תעבירו באש אהדרי לאיסורי' קמא. ואשמעינן דפליטת איסור מס' הוי איסור ולעולם בלאו והרי"ץ פי' דשפיר מיירי במין בשאינו מינו מיירי כל שטעמו ולא ממשו כגון שאין כזית איסור נתון כדי אכילת פרס לוקין עליו. וההיא דאמרי' דטעמו כעיקר בקדשים אסור דמשמע הא בחולין שרי הוא הדין דבחולין אסור והאי דנקט קדשים משום דבקדשים איירי גבי זרוע בשילה. ועוד ר"ת גריס לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דפריך תלמודא מהתם נפקא הנוגע בבשרה יקדש שאם פסולה יפסול והאי קרא מוקי ליה להיתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא הך דמפיק טעם כעיקר מקדשים דכתיב גבי חטאת ואפי' למאי דמפיק אלו מקרא דחטאת היתר מצטרף לאיסור או לא לטעם כעיקר. מכל מקום מייתי הכא קרא דחטאת לטעם כעיקר משום דאי לא הוה נפקא לן טעם כעיקר מקרא אחרינא כגון ממשרת וגיעולי גוים אי הוה מוקמינן קרא דחטאת לטעם כעיקר דפשוט יותר לאיסור ולא להיתר מצטרף לאיסור כי האי גוונא אשכחן פ' הקורא את המגילה אין מוהלין אלא ביום מקרא ביום השמיני ובפ' ר"א דמילה מוקי לה לרבות אפי' בשבת ומיעוט דלילה מבן שמונה ימים אלא במגילה מייתי לה ופשוט יותר למעוטי לילה אי לא אלא חד קרא. אבל רבי' יצחק ב"ר שמואל הר"ץ היה מקשה על גירסת הספרים טעם כעיקר ובקדשים אסור והכא שרי בזרוע בשילה. הלא ליכא טעם זרוע באיל הא איכא ס' דמצוה גמרי למישרי בחולין מס' ואילך ואי נתינת טעם איכא בס' אף בחולין הוה אסור דהא טעם כעיקר דאורייתא. ולרבי' שלמה דרבנן הוה ליה למיסרי בחולין אפי' איכא ס'. וק' דאיכא נתינת טעם מקרא ממשרת וגיעולי גוים דהוו אסמכתא דרבנן וצריך להביא מפ' התערובות (דף עא) הטמא והפגול והנותר שבללן. וממנחות בהקומץ שתי מנחות שנקמצו ונתערבו. ובפ' דם חטאת כל יום נעשה גיעול לחבירו ובשילהי ע"ז מבשל שלמים ובפרק הקומץ רבה נבילה בטילה בשחוטה. ירושלמי דמסכת ערלה אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר דהוי היתר מצטרף. ובפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינין בנזיר אמרי' ב' קופות של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו וביבמות בפ' הערל (דף פב) אי רבו אי לא רבו תולין על התרומה

תעו גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם מכירו בנותן טעם. ואם אין מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. וליבטיל גיד הנשה ברובא בריה שאני דבריה לא בטלה והרי בריה אע"פ שאין בו עכשיו חיות. וכן אכל לגיד הנשה שאין בו כזית לוקה דבריה הוא ואין לו שיעור וכן בשילהי כל הבשר (דף קיו) ציפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא משום עוף טמא דבריה הוא. אם כן בפרק אלו הן הלוקין (דף יו) דאמר ריסק תשעה נמלים ואחד חי ובכולם כזית לוקה ששה. ופי' חי שלם