הרוקח רעא

ובחתיכה של היתר. ולא במה דבלעה קדירה מן האיסור תחילה אלא רואים כאילו כל הקדירה איסור ואם בישל היתר בקדירה של איסור שלא היתה קדירה בת יומא התבשיל מותר דנותן טעם לפגם הוא ושרי. אבל לכתחילה אסור לבשל בקדירה של איסור. אפי' אינה קדירה בת יומא כדאמר בשילהי דע"ז דגזירה שאינה בת יומא אטו בת יומא

תעה אם תחב כף של איסור בקדרה מלאה היתר. צריך שיהא ברוטב ובחתיכות של היתר כפי מה שנכנס מן הכף ברוטב כי כל מה שתחוב ברוטב רואין כאילו הוא איסור אם כף חולבת תחב בקדירה שיש בה תבשיל של בשר אם הכף בת יומא צריך ס' בתבשיל לבטל מה שתחב מן הכף בקדירה ואין התבשיל והקדירה מותרת אבל הכף אסורה שהרי בלעה מחלב ומבשר ואם אין שם ששים לבטל הכל אסור. ואם הכף לא היתה בת יומא אם כן הקדירה והתבשיל הכל מותר אם אין ס' אבל מ"מ הכף אסורה שהרי בלועה מטעם בשר. לכך אסור לתוחבה בקדירה של בשר שהרי בלועה היתה תחלה מחלב אפי' אינה בת יומא הלא לכתחילה אסר קדירה שאינה בת יומא אטו בת יומא. ואין לומר שנגעלה כשנתחבה בקדירה של בשר ופלטה החלב וכן הכף דינו כשבלוע מבשר שתחב בקדירה של חלב ואם יש ספק אם יש ס' בהיתר לבטל איסורי' אסור. דהטעם הולך עד ס' וקיימא לן טעם כעיק' דגמרי' מגיעולי גוים ובמשרת ענבים בפ' ואלו עוברין אם כן הוי ספיקא דאורייתא ואסור. ולא כפר"ש דאמר טעם כעיקר לאו דאורייתא דלדבריו אם נשפכו המים ולא ידעי' אם היו ס' בין המים ובין החתיכות של היתר או דגים או בצים או בשר היתר שנשאר יהא מותר לדבריו אבל אם החתיכות והמים בפנינו. ואין יודע לשער אי ספיקא דרבנן שהרי אין קרוי ספיקא דבר שהחכמים יכולין לברר ולשער. דין טעם כעיקר אי דאורייתא אי דרבנן פר"ש טעם של איסור שישנו בהיתר אינו אוסר מן התורה אפילו מן ההיתר כל כך שאכל כזית מן האיסור שנבלע שם בתוך אכילת פרס. דמן התורה אינו אסור אלא איסור שהוא בעין לא טעם הנבלע במקום אחר. ומגיעולי כותים שצוה הכתו' להגעיל כלי מדין לא גמרי' דחידוש הוא דאפי' בת יומא אי אפשר דלא פגמה אפי' הכי אסר רחמנ' וקרא משרת דמייתי בפ' אלו עוברין אסמכתא בעלמא תדע דעל משנה טיפת חלב אמר אביי טעמו ולא ממשו דאורייתא דבעינן טעם גבי בב"ח ורבא אמר דרך בשול אסרה תורה משמע דסבר לאו דאורייתא והלכה כרבא. ועוד דאמר ר' יוחנן בפרק בתרא דע"ז כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. טעמו וממשו דווקא אסור ולוקין עליו. ועוד דאמר בפ' גיד הנשה (דף צח) זהו היתר מה שהיתר לבשל זרוע עם איל נזיר וקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא גבי זרוע בשילה מותר מדנקט רבא בקדשים לטעם אסור הא בחול שרי אבל ר"ת אומר טעם כעיקר דאורייתא מין בשאינו מינו כדמייתי קרא בפ' ואלו עוברין משרת וגיעולי כותים לא אסמכתא נינהו ועל כרחיך גיעולי כותים לאו חידוש הוא דסבר נותן טעם לפגם אסור. ואנן קיימא לן כרבא בפרק בתרא דע"ז הילכך נותן טעם לפגם מותר אם כן לאו חידוש הוא. ועוד דאמרינן בפרק התערובות עשה מן האורז ומן החטים אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח וחייבין על חימוצו כרת אלמא טעם כעיקר דאורייתא אם לא תאמר זהו משום שומנא שישנו בעיסה אבל טעם גרידא אינו כעיקר מן התורה מכל מקום קראי דמייתי בפ' ואלו עוברין נראה דהוה דרשא. ההיא דפ' כל הבשר דיחויא בעלמא הוא דקאמר רב' מבב"ח לא תבשל דטעמו ולא ממשו דאורייתא משום דהתם דרך בישול אבל אמת הוא דהוי דאורייתא מקראי דמשרת וגיעולי כותים וההיא דאמר ר' יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מיירי במין במינו דבטל ברוב מן התורה כדאמר רבא בפ' התערובות (דף עט) אמור רבנן ברובא כגון מין במינו אבל מדרבנן הוה בס' הוא הדין כדאמר רבא בפ' גיד הנשה (דף צז) אמור רבנן בס' מין במינו לכך אין לוקה עליו. הוא הדין אפי' טעמו אעמו גם ממשו של איסור ישנו בעין שאין לוקין אם אין מכירו אבל בטל ברוב'. אבל