הרוקח רסח

ולא שהייה אין אנו עושין כן אלא כפר"ח ופרש"י וכל הגאונים דמצרכי קינוח ונטילה בין גבינה לבשר או בלא נטילה ביום רק קינוח הפה בפת אבל בין בשר לגבינ' צריך שהוי וכן מורין הלכה למעשה בפסיקת' רבתי בפרשת עשר תעשר. כשביקש לכתוב את התורה לא היו מלאכים מניחי' אותו אמר להן הק"בה מה אתם מקיימין את התורה תינוק הנגמל מישראל מקיימה יותר מכם יוצא מבית הספר אם היה אוכל בשר אינו אוכל חלב עד שירחוץ ידיו מן הבשר ואתם כשנשלחתם אצל אברהם הביא לפניכם בשר וחלב ואכלתם. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. ומפני טעם זה נסמך לא תבשל גדי בחלב אמו. הנה אנכי שולח מלאך כי זה אמר למלאכים

גליון בשאלתות דרב אחאי בין תבשיל של גבינה לתבשיל של בשר לא בעי נטילת ידים משום דלא הוי ממשות אבל בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה בעי נטילת ידים. ורבינו אוסר לאכול תבשיל בלא קינוח מדרבי יוחנן דאמר תבשיל סתם. ירושלמי פ' אלו דברים האי מאן דאכיל בשר וברעותיה למיכל גבינה צריך למיבעי פתתיה מיכן אסר מורי בן להסיר חתיכת להם בין גבינה לבשר אלא להסיר אותו לחם לגמרי פן יכשל צריך כל אדם להיזהר כשנותן בתיבה אחת בשר וגבינה שלא יגעו ביחד כדאמרינן צורר אדם בשר וגבינה במפה ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה שאם יגעו צריך הדחה ואם נפל בשר צלי בחלב צונן צריך קליפה. ואי אית פילי בקעים בשר אסור או אם נתקן בתבלין אסור. ואסור לאכול לזה בשר ולזה גבינה על שולחן אחד. בחפיסה אחת כשמכירים זה את זה. דבש דבורים מותר כדאיתא בפ' א' דבכורות אבל דבש הגזין וצירעין אסור כרבי יעקב וכרב ששת בבכורות ואעפ"י שמחממין את הדבש ומרתיחין פעמים גופי הדבורים בדבש רק שיסנן בבגד הוה להו הדבורים נבילה מוסרחת ועוד נותן טעם לפגם מותר

תע הלכות חילוקי בהמות למכור לכותים וליחד עמהם בפ' א' דע"ז קיי"ל דאין מוכרין בהמה גסה לכותים לא עגלים ולא סייחין משום שאלה ושכירות. ומשום למען ינוח שורך דאגרא לא קניא. ואע"ג דבפ' הזהב אמרי' דאונאה שייך בשכירות כי תמכרו ממכר. ומשמע דממכר בן יומו קרוי ממכר. מיהו אינו בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר. וגם אין מוכרין בהמה גסה משום נסיוני דאזלא מחמתיה משתחשך בשבת. רבא שרי לזבוני חמרא לגוי אידא דספסירא דלא ידעה לקליה דלא מוגיר דלא מושיל. רב הונא זבין פרה לגוי אימור לשחיטה זבנה. ומתנית' דאסר שאומר למלאכה בעינא אי נמי פרה לאו בת מלאכה היא ומתני' דאסר בזכרים כדמוכח בפ' המוכר פירות (דף צב) סתם שור לרידיא קאי וסוסים וחמורים קיימי למלאכה. מיהו אשכחן כהן ששכר פרה מישראל. וכן לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית. ובפ' א' דפסחים (דף יד) שתי פרות חורשות בהר המשחה וכן השואל את הפרה. על כן נראה בהמה טהורה מותר למכור לכותי אימור לשחיטה זבנה אבל עגלים סתמייהו לגדל קיימי. ומתני' סוסים וחמורים אסור למכור לכותי וצריך כל אדם למצוא היתר למה אנו מוכרין עגלים מיהו עתה אין בקי דלישמע קליה בזמן הזה. ואין לחוש משום נסיוני ולא להשאיל דאין רגילים עתה גוים בכך. ועוד אנו מעט במקומות מפוזרים היה לנו הפסד אם לא היינו מוכרין לכותים כמו חיטי ושערי אבל אסור לקנות בהמה ולמוכרה. ודמי לבתים שאנו משכירין לכותים שחין רגילים בזמן הזה להכניס בו ע"ג. ובימיהם היה ברור שמכניסין בו ע"ג ומה שאנו רגילים להעמיד בהמות בין הגוים בלא שומר ישראל ותנן בפ' ב' אין מעמידין בהמות בפונדקאות שלהם וגם אנו מוסרין בהמות שלנו לרועה שלהם ותנן אין מוסרין בהמה לרועה כותי אלא משום דקיי"ל כשינויא דר' פדת בריש פ"א דע"ז דר' אליעזר חייש לרביעה לכך אין מעמידין. ולרבנן לא חיישי לכך אין לוקחין מהן וקיי"ל כרבנן דלא חיישי לרביעה אע"ג וסתם מתניתין דאין מעמידין אתיא כר' אליעזר כמו כן יש סתם משנה כרבנן מקום שנהגו למכור מוכרין. וכיון דקבעי תלמודא לשינויא דר' פדת לבסוף שמע מינה דסמכה הוא טפי: