הרוקח רס

מין במינו היינו דיני תורה והא דאמר רבא בפ' בתרא דע"ז חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי במשהו מפר"ת בטבל ויין נסך במשהו. משום הכי לא איפליגו אביי ורבא אלא במידי דמצי למהוי טבל ויין נסך אבל בשאר איסורי אפילו מין במינו בס'

תנב טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר. אמור רבנן בס'. בפ' כל הבשר טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש נותן טעם באותה חתיכה בס' מתבטל. ניער את הקדירה אם יש באותה הקדירה נגד הטפה ס' פי' רבי' אפרים דווקא בשר בחלב טיפת חלב על בשר קודם שנגעה זה בזה היה זה וזה מותר וכשנפלה הטיפה ונתנה טעם בחתיכה הוי בשר בחלב מן התורה והחלב והבשר שניהם עשו החתיכה איסור נבילה ואוסרת כל החתיכות אבל טיפת דם או חלב שנפלה על חתיכת בשר אין איסור כי אם טעם איסור שבו. ובשר של היתר אינו נאסר לאסור שאר חתיכות. או לב דבוק בתרנגולת. והיינו דאמר רב אם נתנה טעם בחתיכה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. אבל אם לא נתנה טעם וקדם וסילק אינה אוסרת משום משהו שבה והיינו טעמא דרבא סלק את מינו כמי שאינו הואיל ונבלע במינו ומינו אינו יכול לבטלו הלכך הרוטב שאינו מינו צריך לבטל בס' כל החתיכות מפני טעם שבה אבל דם וחלב וגם שאינו מינו איפשר לבטל טעם שבחתיכה. ומטעם זה אין המדומע מדמע אלא לפי החשבון. ובכל איסורין לא תמצא היא עצמה נעשית נבילה כי אם בבשר בחלב ובנבילה שנתנה טעם בחתיכה מפני שהן מינה. בתנחומא אדם כי יהיה בעור בשרו שאת. והיה מוטות כנפיו מלא רוחב ארצך. המוטה הזו של תרנגול אחד מס' בכנפיו. קיימא לן איפשר לסוחטו אסור

תנג דבר שיש כו מתירין קיימא לן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. כמו ביצת ספק ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה בפרק א' דביצה (דף ה) אבל חמץ בפסח שנתערב ואין בו ממש בטל אע"פ שיש לו מתירין אחר הפסח. קיימא לן כר' שמעון דשרי אבל אם יש באיסור ממש אסור כדאמר בפ' הנודר מן הירק (דף נט) גבי טבל ומעשר שני והא דאמר בפ' הזהב (דף לט) מעשר שני בטל לא ידיע ממשו ובשילהי מסכת ביצה מים ומלח כמו ממשות בעיסה

תנד ריחא לאו מילתא היא. בפסחים בפרק כיצד צולין (דף עו) בשר נבילה שצלאו עם בשר שחוטה אע"ג דרב אסר הלכה כלוי בגדי ודבר אחר ובע"ז בפ' השוכר (דף סו) גבי בת תיהא רבא אמר ריחא לאו מילתא הילכך מליאתא של בשר ומליאתא של גבינה אם נאפו יחד ולא נגעו זה בזה מותרין. אבל ר"ת פסק כרב ריחא מילתא היא ואומר בקטורת כולי עלמא לא פליגי ריחא מילתא שעומדת להריח בפ' ב' דפסחים (דף כה) הנאה הבאה לאדם בעל כרחו אפי' לא איפשר קאסר רבא וחבית פתוחה ופת חמה דמי לקטורת. ובבת תיהא דשרי רבא דאינו מתכוין כי אם לדבוק היא מותר. אבל רבותינו מודים ריחא לאו מילתא הוא כי אם בדבר העשוי להריח כמו בפ' א' דע"ז (דף יג) גבי מעוטרת בוורד והדס. ובפ' לולב הגזול גבי הדס של מצוה ובקטורת ובפ' כל שעה בפסחים אבל יין אין עיקרו לריח. וכן פסק רבי' שלמה ור"ח וה"ג דריחא לאו מילתא היא. ועוד נראה לי אפי' למאן דאסר היינו בתנורים קטנים שלהם אבל בשלנו הגדולים והריח מתפשט בכל מקום רק שלא יגעו מליאתא של בשר למליאתא של גבינה מותר אם נאפו יחד בדיעבד מדקאמר שצלאו ואפאו. קבלתי ממורי ורבי רבי' י"בק משפירא זצ"ל אפי' אביי דאסר בבת תיהא שמכוין להריח בבדיקתו. וממילא גופו ריח אסור דהוי כפת שנאפה בתנור שהוסק בשמן של תרומה. וכפת שנאפה עם צלי שאסור לאכול בכותח ובביניתא ששואב הריח. ודמי בזבחים בפרק דם חטאת (דף סד) בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי וכל שכן רך נוח לקלוט הריח אבל שחוטה ונבילה אין כח בנבילה לפעפע בשחוטה שהשחוטה טרודה להוציא שלה מתנור שפיו למעלה. ורבא דשרי אפי' ביין ולא דמי לבלוע בזבחים דאותה בליעה מפעפעת. אבל ריח בלא בליעה לא. והא דאמרי' פת