הרוקח רנא

הנוגעת בציר התחתון שאין לו מקום לפלוט עוד אסור

תיט בשר שנמלח והונח בכלי שאינו מנוקב אסור. דאמר שמואל אין מניחין בשר אלא בכלי מנוקב. אבל אם אינו מנוקב אסור דאמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו אבל אסור מדרבנן

תכ בשר שנמלח עם גיד הנשה. אם שומן הגיד עליה אסור דנהגו בו איסור אבל אם הוסר מן הירך שומן הגיד ונמלך גיד הנשה בירך. אמר בפרק גיד הנשה הנהו אטמהתא דאמלחו בגידא דנשייה ומסקנא אין בגידין בנותן טעם בין נתבשל בין נצלה בין נמלח משליך גיד הנשה והשאר מותר מאחר שאין בו שומן

תכא מסו חלב שבקיבה קרוש הוא. מסו שנמלח בקיבה אסור. דפסק רבי' שלמה בפרק כל הבשר חלב שנמצא קרוש בקיבה. שמולחו אותו בעור הקיבה בין נותנין עמו חלב אחר בין אין נותנין הקיבה עצמה נעשית נבילה וכל הנפלט ממנו אפילו ראשון הוי נבילה בין טעם בשר שבו בין טעם חלב שבו הכל אסור שכולו נבילה ולא דמי לדגים של היתר שעלו בקערה של בשר דדגים בבשר היתר הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם ומותר אבל חלב קרוש בקיבה מלוח הכל אסור הוא. וקבלתי מרבי רבי' משה כהן שאין לומר חלב הקרוש בקיבה ליהוי עיכול כההיא דמנחות בפרק התכלת. שזאבים בלעו שתי תינוקות וטיהרו את הבשר דיצא מבית הרעי. דלגבי טומאה הוי עיכול כמו בפרק בהמה המקשה גבי נבילה מי לא עסקינן דאכיל סמוך לשקיעת החמה ואמר רחמנא טהור. ובשבת בפרק מי שהחשיך בדגים ובעופות כדי שתעלה לאור. דבאהלות בפרק י"א מייתי ליה גבי כלב שאכל כזית מן המת. אבל לעניין איסור לא הוי עיכול כדאמרי' בפרק א' דבכורות טהור שבלע טמא אסור באכילה. הילכך בפסח חטה הנמצאת בזפק עוף או בקרקבן ונתבשל בו או נצלה בו או נמלח בו ונתרכך אסור. וכן חלב בקיבה

תכב בשר שנתבשל בלא מליחה או הומלח ולא הודח אסור כי דם האברים באומצא אינו אסור אבל כשמבשלו יוצא ברוטב וחוזר ובולע ואוסר כל החתיכה דמשערינן בחתיכה שלא הודחה. מאחר דלא ידעינן מאי נפיק מיניה. והקדירה נאסרה. דאמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח דבלע

תכג למלוח בית השחיטה

ראש כבש אין למלוח בית השחיטה ואחר כך למולחו דאם כן כשימלח הראש אחרי הרי בולע במקום שכבר נמלח. וכן אין למלוח צואר תרנגולת ולמולגה ואחר למלוח כל התרנגול. אלא כך עושה רוחץ במים את צואר התרנגולת או בית השחיטה מהכבש ומולג ואחר כך רוחץ כל התרנגולת או כל הראש ואם הראש נתבשל ולא קרעו בין נמלח בין לא נמלח אסור לקדירה. דלא גרע מהא דאמרי' בפרק גיד הנשה רישא בכבשא תלא אנחיריה ודוץ ביה. ואבית השחיטה מידב דייב. אצדדין מקווא קוי ואסור הכי נמי מקווא קוי ואסיר

תכד קרום הראש ראש הכבש חתכו עצם הראש וניטל קרום העליון והמוח נשאר בראש ולא ניטל קרום התחתון ונמלח והודח ובשלו נראה דמותר דאמרי' בפרק גיד הנשה דמוקרא משום דצא וקיימא לן חתכיה ומלחיה אפי' לקדירה שפיר דמי. דלא גרע האי מרישא בכבשא אנחיריה אי דמא ביה שרי שיוצא הדם לחוץ ועוד הראש יש בו יותר מס' מוח. ובפרק השוחט אמרי' בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר אין צריך לנקוב הוורידין

תכח לב שלא נמלח ונתבשל בקדירה עם הבשר אוסר הלב את הבשר מחמת הדם הנבלע לחוץ. אבל הלב מותר דשיע ולא בלע. וקורעו לאחר בישולו כבש שמילאוהו בבשר ולא נמלח לא הבשר ולא הכבש ונצלה מותר