הרוקח כה

בפרק סדר תעניות כיצד (דף טו) ואמרי' בירושלמי ר' זעיר' בשם רב הונא אפי' יחיד שגזר על עצמו תענית ע"ש מתענה ומשלים וקיימא לן בפ' א' דתענית (דף ח) כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. אין לקבוע סעודה בע"ש דאמר בפ' השולח גט (דף לח) שתי משפחות היו בירושלים ושתיהן נעקרו אחת שקבעו סעודה בע"ש ואחת שקבעו סעודה בשבת בעת בית המדרש

לז קבלת שבת יש לאדם לקבל שבת בעוד יום בע"ש דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פא) י"ט ושבתות מוסיפין מחול על הקודש ויליף ממערב ועד ערב תשבתו שבתכם

לח צליית בשר ופת בפ"א דשבת (דף יט) אין צולין בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי שהוא השליש אין נותנים הפת לתנור אלא כדי שיקרמו פניה

לט חייט לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. ולא הלבלר בקולמוסו. תנא דבי שמואל יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה. בשלהי פ' א' די"ט (דף טו) היה בא ותפלין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהם עד שיגי' לביתו. תנא תנניא אומר חייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשיכה אמר רב יוסף הלכתא רבתא לשבתא. הילכך אדם צריך למשמש בכיסו או בחגורו פן יהיה תלוי כיס או סכין או בחגור שבמכנסים והאשה. בכיסה או בבתי זרועותיה בכפה שבראשה. בפ' בתרא דשבת (דף קנג) א' רב אדא בר אהבה היתה חבילתו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגי' לביתו וזורק לה כלאחר יד בבית ודוקא רץ. מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לביתו נוטל כלים הנטלים מתיר החבלים והשקים נופלים ודוקא כיסו אבל מציאה לא. אבל מציאה שבאה לידו כבר הוי ככיסו. חמור חרש שוטה וקטן אחמור מנח ליה חרש ושוטה לשוטה יהיב חרש וקטן למאן דבעי יהיב אם אין שם נכרי ולא חמור ולא שוטה ולא קטן אינו יכול לטלטלן אפי' פחות מד' אמות (נ"ל כוונתו על מ"ש חז"ל ולא רצו לגלותה ע"ש דאל"כ הוא נגד הפוסקי') בערובין פרק מי שהוציאוהו מי שבא בדרך וירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר ואו' שביתתי תחתיו לא אמר כלום שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו עד עיקרו אלפים אמה ואם אינו מכירו ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו. בפ"א דשבת (דף יט) לא ישכיר אדם כליו בע"ש לא"י ברביעי ובחמישי מותר

מ אגרת אין משלחין אגרת ביד א"י מע"ש אלא א"כ קצץ לו דמים לא קצץ אלא בחנם נושא האגרת אסור אם לא יגיע למקום שנשתלח שם אפי' לבית הסמוך לחומה

מא דין ע"ש סמוך לחשיכה בית הילל מתירין לשרות דיו וסממנים וכרשינין ואונין של פשתן לתוך התנור וצמר ליורה ופורשין מצודות דגים ועופות וחיה עם חשיכה. ירושלמי דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום ז' מוכרין לנכרי וטוענין עמו ומגביהין עליו ונותנין עורות לעבדן וכלים לכובס נכרי וכלים שאין עושין בהם מלאכה כגון טבלאות ותיבות אבל כלים שעושין בהן מעשה כגון מדה ומחרישה וכלי נגר וקורדום אדם מוזהר על שביתתה אפילו השאילם באמצע השבת צריך ללקחם בע"ש

מב בידקא פותקין מים לגינה מע"ש ומניחין מוגמר תחת הכלי' בשבת ונותנין קילור על גבי העין בשבת ואספלנית ע"ג המכה ומתרפא כל השבת ואסור ליתן חטים לריחים של מים לטחון בשבת מפני שמשמעת קול ומאחר שבית הילל מתירין עם השמש מותר ליתן לגוי לארוג בגדי' או לתפור או לכבס בגדים עם חשיכה

מג אש מתקנין אש כדי שיצת רובו שאין צריך להביא עצים אחרים בפחמין כל שהן עץ יחידי בעינן רוב עוביו ורוב היקיפו קנים שאגדן או גרעינין בחותלות אין צריכין רוב וכן בזפת או בגפרי' או רבב או גבינ' או קש או גבבא אין צריכין רוב

מד פתילות אמר עולא צריך שידליק ברוב היוצא שתהא שלהבת עולה מאיליה נר