הרוקח ריט

על מקרא שבאותה ברכה יוצאין בקריאת' ששומע כעונ'. לקרות ההלל הוא בעצמו. על ביעור חמץ הילכת' ולא לבער דעל משמע בין להבא בין לשעבר לכך מברכין על ביעור וכי האי גוונא במס' ברכות (דף לח) מוציא דאפיק משמע לשעבר ומברכין המוציא משמע להבא ולשעבר. והא דמברכינן בורא פרי הגפן בורא פרי העץ בורא פרי האדמה כמו גבי לולב על נטילת לולב כיון דאגבהי' נפק ביה וכן על המילה ועל השחיטה כשנעשית מצותן גמר' אבל כשאין גמר מצות' כגון לישב בסוכה שכל ז' ימי החג צריך לישב אבל על משמע כבר עשה המצוה. להדליק נר של חנוכה מצות' עד שתכלה רגל מן השוק ולא גמר' מיד

שסז היסח הדעת בברכות סח אחר הברכות מרבינו תם כלל זה בידך כל מצוה שבירך עליה והפסיק וסח בנתים ולא סגי ליה אם לא יגמרנה כגון קריאת מגילה וקריאת שמע וכיוצא בהן בירך על תקיעת שופר ותקע קשר"ק וסח בין קשר"ק לקש"ק או בין קש"ק לקר"ק או לאחר תקיעה ראשונה אין צריך לברך פעם שנייה דהא לא סגי ליה שלא יגמור התקיעות כולן ולא אסח דעתיה מברכה ראשונה וכן אם סח בין התקיעות אין צריך לחזור ולברך אבל סח בין שחיטה לשחיטה חייב לחזור ולברך לפני שחיטה שנייה מאחר שהסיח דעתו ממנה. והביא רבי' תם ראיי' ממנחות בהקומץ רבה סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך והסח בנתים כבר נגמר מצותו שבירך עליה והסיח דעתו לכך חוזר ומברך כמו גבי שחיטה כשבירך על השחיטה ושחט אחד וסח בנתים דאי בעי שחיט לשני ואי בעי לא שחיט מכל מקום גמר מצוה איכא אע"ג דלא שחיט לשני כיון ששחט את ראשון. ובפ' הקומץ רבה (דף ל"ו) סח אין לא סח אינו מברך בשום עניין והא שלח רב הונא וכו' אלמא דמברך שתים בלא סח ומשני לא סח מברך אחת להניח תפילין סח מברך שתים להניח תפילין גם על של ראש להניח תפילין סח חוזר ומברך משמע אותה ברכה עצמה אבל מילתא פסיקא הוא דרבי יוחנן בלא סח מיירי ומברך להניח תפילין ומצות תפילין וכן סדר דרב עמרם מסדר להניח תפילין ועל מצות תפילין עם סדר ברכות של יום ויום. ונראה דב' מצות הן דלא מעכבי אהדדי על כן כשסח הוי הפסק וצריך לברך ולא דמי להא דאמר בפרק ע"פ (ד' ק"ג) הב לן ונברך שהכניס עצמו במצות ברכת המזון אינו יכול ליפטר הימנ' עוד אין לו נשתות אם לא יברך ברכת המזון כדמשמע בפ' כיסוי הדם דמקשי איתס' לכו למישתי חמר' הכא נמי דאיטפל ליה בכיסוי הדם איחייב ליה ברכה אחרת ומשני התם משתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא לא הוי הפסק כל שכן דיבורא הוי הפסק

שסח יין מבושל מברך פרי הגפן במסכת שקלים ובפרק ע"פ ירושלמי ביין מבושל לד' כוסות והוי כשלקו' דאשתני לעילויא ולא מפסדי ברכה ראשונה והא דתנן בפרק בת' דתרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו. ירושלמי ר' אלעזר אומר מפני שממעיטו ממדתו. ר' יוחנן אומר מפני שממעיטו משותיו פי' אין אדם יכול לשתותו כמו שאר יין. ובפרק ב' דתרומות אין תורמין יין מבושל על שאינו מבושל רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו שהוא משקה מלכים וכתיב למשחה ולגדולה. פי' ירושלמי היין שבא ליד כהן מותר לבשלו שמשביחו. כמו בזבחים בפרק התדיר (דף צא) למשחה כדרך שהמלכים אוכלים. אבל בעלים שבישלו היין ונתמעט ורוצים לתרום מן המבושל לפי מדה שהיה קודם בישולו. לכך אין תורמין. אבל אם היו תורמין לפי המדה כשאינו מבושל שפיר דמי דמעלי טפי ולרבי יוחנן דאמר לפי שממעיטו משותיו. פי' ממעיטו ממדותיו. אם כן מבושל אשתני לעילויא והא דתני בתוספ' תורמין יין שאינו מבושל על המבושל ולא המבושל על שאינו מבושל. וכן היה רשב"ג אומר יין מבושל אין בו משום גילוי ולא משום יין נסך פי' אין מצוי בו הפסד כשאר לכך מותר לתרום ממנו ומשמע לרבי אלעזר ולכולי עלמא אישתני לעילויא ולרבי יוחנן ולרבנן אשתני לעילויא: