הרוקח רו

מן המנין וכד מפיק סודרא מיחייב לברוכי פרי הגפן. בא"י אלהינו מ"ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבים שמרה בטהרה וחוק לא הפרה בא"י הבוחר בזרעו של אברהם אבינו. ירושלמי בכיצד מברכין על היין כרי הגפן, מה נשתנה יין, הואיל ועסקיו מרובין ממנו לקדוש ולהבדלה ממנו לארוסין ולחופה. כיוצא בו פת ממנו לחלה ולמצה ומה שמנהג להשליך חיטין על חתן ועל הכלה כשמוליכין אותו בהשכמה יום ו' על שם חלב חטים ישביעך. ובברכות בפ' שלשה שאכלו ממשיכין יין ושמן בצינורות לקראת חתן וכלה ומזרקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה ולא בימות הגשמים. במס' שמחות מבזבזין לפני חתנים ולפני כלות מחרוזות של דגים וחתיכות בשר בפרק י"א אין מקלסין שתי כלות בעיר אחת. המת והכלה מעבירין את המת מלפני הכלה מפני שכבוד החי קודם לכבוד המת. ואיתא בפ"ב דכתובות כיצד מרקדין לפני הכלה אומר כלה נאה וחסודה. מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. והמשמח חתן בפרק א' דכתובות

שנג מנהגים מנהג להוליך הכלה יום ו' כעלות השחר כי טוב הוא כי אז נכנס מזל נוגה. וקורא אסמכתא ויהי ביום השלשי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים. לכך לוקחים מבוערות. וכשהכלה נכנסת לבא בשער הבית אז החתן הולך שם לקראתה ולוקח ידה ונותן אותה אל המשקוף למעלה יד שערים לפי קרת. כשמברכין לוקחין צעיף ונותנין על ראשם. ע"ש ויתיצבו בתחתית ההר. ועומדים הכלה לימין החתן סמך נצבה שגל לימינך. ס"ת כל"ה. ואחר הברכה נותנין להם לאכול דבש וגבינה על שם דבש וחלב תחת לשונך. כ"ד פעמים בקרייה נקראת כנסת ישראל כלה. מצאתי כתוב בקונטריסי' מאין סמכו רבותי' להלביש לחתן טלית ביום חופתו לפי שנ' גדילים תעשה לך. וסמיך ליה כי יקח איש אשה. מה שמתענין החתנים עד לאחר הברכה מצאתי באגדה מפני שמצוה חביבה עליהם כדרך שעושין חסידים הראשונים שהיו מתענין על מצוה החביבה כגון לולב ושאר דברים. ומה שמשימין על החתן ועל הכלה ועל הקהל הטלית שעליה מפני שנ' ופרשת כנפך על אמתך. ומה ששוברין כלי זכוכית בנישואין לפי שנ' עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה. ומה שזורקין חיטין סימן הוא שיהו פרין ורבין כחיטין. ומה שזורקין מלח לפי שנ' ברית מלח עולם

שנד כך שמעתי מר' ביום שני של אחר נשואין רגילים לאכול דגים ושאלו אם אבל יכול לאכול עמהם. והשיב כשמפסיק מלאמר שהשמחה במעונו שוב אינה נקראת סעודת שמחה אעפ"י שאסור בכל סעודת מריעות מיהו הכא כיון דהוו רגילין עד השתא למימר שהשמחה במעונו והשתא לא אמרי לא מקרי סעודת שמחה מנהג חתנים אחרי שמברכין ברכת ארוסין מוזגין כוס שני ומברכין ברכת נשואין. אחד מן העדים לוקח כנף בגדו ונותן ביד החתן דעד הוי במקום כלה שהוא לוקח דאמרי' קונין בכליו של לוקח והחתן מקנה לה כל תנאי הכתובה. וצריכין העדים לראות בכתובה לידע התנאי ואם אין פנאי שואלין לחתן ואומר להם ומקנה להם והם הולכים וחותמין בכתובה נוהגין להתחיל הסעודה בליל ה' ומברכין שהשמחה במעונו. מעשה אירע במגנצא שכתבו כתובה בערב שבת וחתמו במוצאי שבת ולעת ערב ברכו ברכת אירוסין ולמוצאי שבת ברכת נשואין ואז קיבלה הכלה השטר כתובה

שנה מעשה שנשאו שני כהנים בשבת בפרשת כי תצא ונחלקו בו חכמים זה אומר יתפלל אחד מן החתנים וסיעתו בבית אחר וזה אומר יקדים האחד להתפלל ויצא מבית הכנסת. וזה אומר יעמוד האחד ושושביניו מבחוץ בשעה שיקרא חבירו ולוי אחד עמו ואחר כך יכנס השני וכו'. כמו שכתב במעשה גאונים בסימן צ"א במגנצ' נזדמן חתן לויושע ואמרו וידבר דוד ודחו שוש אשיש. נוהג החתן לשבר הכוס כי הא דתבר זוגיתא תוורתא על שם גילו ברעדה מנהג שאין נושאין בין פסח לעצרת לפי שימים אלו עלולים שנפל