הרוקח קפו

אניסי ואינם בכלל ברכה ואפי' הנשים שבעבר הכותל הם בכלל ברכה דמחיצה אינה מפסקת כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא כפיו. הכהן מברך בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. כי עקר כרעיה אומר יהי רצון מלפניך שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך שלא יהא בה מכשול עבירה ועון. לאחר שמהפכין פניהם מן הצבור אומרים רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה כמה שהבטחתנו. וכשנושאין כפיהם מדביקין ב' אצבעות יחד קמיצה וזרת ונותנים ריוח בין אצבעות. אמה ואצבע יחד. ונותנין ריוח בין האצבעות לאגודל. אלו תיבות שהופכין הכהנים לדרום ולצפון יברכך וישמרך אליך ויחנך. אליך לך שלום. אין הכהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם מן הציבור. ועד שיתחיל שליח ציבור שים שלום. ואינן רשאין לעקור רגליהם עד שיגמור שליח ציבור שים שלום ואין לומר לקהל פסוקין כר' אבא דמן עכו דלא אמר. במדינה אומר ג' ברכות יברכך ה' וישמרך. ועונין אמן. יאר ה' פניו אליך ויחנך אמן. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום אמן. במדינה מזכירין בכינוי ונושאין ידיהן כנגד כתפיהם ואין עולין בסנדליהן לדוכן. בפ' הקורא את המגילה עומד אין נושאין כפיהם בפחות מעשרה. במס' ר"ה בפ' ראוהו (דף כח) כהן שעולה לדוכן לא יוסיף ברכה לומר משלו ואם עלה לדוכן יכול לילך לציבור אחר ולברכם. דמברך כולי יומא. בשחיט' חולין פרק אלו טרפו' (דף מט) כהנים מברכין לישראל והקב"ה מסכים על ידיהם וגם מברך לכהנים. בפ' הכל שוחטין נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו. דדוקא אמר בפרק הקורא את המגילה קטן אינו נושא את כפיו. כהן שיש בידיו או ברגליו או בפניו מומין לא ישא את כפיו. או אם ידיו צבועות ידיו בהקניות עקומות עקושו' לא ישא את כפיו. הקורא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין כחיפני ובישני לא ישא את כפיו שעיניו דומעות לא ישא את כפיו, או סומא באחת מעיניו. ואם היה דש בעירו מותר. ירושלמי דתענית ר' נפתלי הוה אצבעיה עקימא אתא שאיל לר' אמי אמר ליה מכיון שאתה דש בעירך מותר אין נשיאות כפים בלילה אלא ביום. מי שידיו צבועות סטים אם רוב אנשי אותה העיר כך מותר. בחגיגה בפרק אין דורשין משמע אין מסתכלין בכהנים כשעולין לדוכן דוקא בזמן בית המקדש אבל לא במדינה. בתענית כהנים נושאין כפיהם שחרית מוסף מנחה ונעילה ביום הכפורי' ופסיק הילכתא כרבי יוסי נעילה יש בו נשיאות כפים ולא במנחה. והאידנ' פרסי במנחה כיון דסמוך לשקיעת החמה כנעילה דמי. שיכור אסור לישא את כפיו שסמך פרשת כהן לפרשת נזיר. במגילה בפ' בני העיר (דף כח) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים אמר לא נשאתי ידי בלא ברכה. אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך את עמו ישראל באהבה:

אלהי נצור בשלהי פרק ב' דברכות (דף יו) מר בריה דרבינא בתר דמצלי אמר אלהי נצור ואינו מן התפלה על כן המתפלל עד סוף ברכת שלום והקהל עונין קדיש או קדושה או ברכו והגיע לאלהי נצור יפסיק ויענה עמהם. ר' שלמה היה מתפלל בתוך אלקי נצור מלכנו יחד שמך בעולמך בנה ביתך שכלל היכלך קרב קץ ביאת משיחך פדה עמך שמח עדתך עשה למען שמך עשה למען ימינך עשה למען משיח צדקך. עשה למענך ולא למעננו. למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך ועננו. באגד' דשמואל כל הרגיל בד' דברים הללו זוכה ומקבל פני שכינה. אלו הן עשה למען שמך. עשה למען ימינך. עשה למען משיח צדקך. עשה למענך ולא למעננו. למען יחלצון ידידיך הושיע' ימינך ועננו. בפרק א' דברכות אמר רבי יוחנן בתחילה אומר ה' שפתי ולבסוף אומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. שהרי דוד לא אמרה אלא לאחר י"ח פרשיות. ביומא בפרק הוציאו לו (דף נו) המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחריו ואחר כך יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו כאלו לא התפלל ונותן שלום לשמאלו של מתפלל שהוא ימינו של הקב"ה. אביי ורבא הוו פסעין ג' פסיעות בפסיעה אחת. במגילה בפרק שלישי קורא את המגילה (דף כה) מיכן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה דכתיב מי ימלל