הרוקח קסג

במנחות (דף מב) כהן שעבד ע"ג ושב רב נחמן ורב יהודה אמרי קרבנו ריח ניחוח. ובפרק שלשה מינין בנזיר גוסס עובד כהן משום להחלו במסכת סוטה (דף מג) מת בבית סתום אסור לכהן ליקרב בתוך ד' אמות. מת תופס ד' לטומאה כשהוא בקבר אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו ובעת צידוק הדין מעמידין אותו אינו תופס דאין שם קביעותו. ואדם שנפל ונשבר המפרקת ורוב בשר נחתך עמו אף על פי שיש בו נשמה ועדיין הוא חי מוזהר כהן עליו מלטמא ואמרינן בפרק א' דשחיטת חולין (דף כא) אמר זעירי נשברה מפרקת ורוב בשר עמו מטמא באהל. וכן קרעו כדג מגבו וכן עשאו גיסטרא לאדם או ניטלה ירך וחלל שלו אם רבוץ ונראה חסר מטמא באהל אבל גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגויד או שחט בו שנים או רוב שנים אינו מטמא. ואסור לכהן לילך לבית הקברות דקבר נמי מטמא דכתיב או בקבר ואפילו בית הפרס שנידש בה קבר עד מאה אמה אסור לכל רוח כהן שאין לו דרך לילך כי אם דרך בית הקברות אסור אבל דרך בית הפרס מותר. כדאמרי' בפרק ג' דברכות (דף יט) מדלגין היינו על גבי ארונות. והולכים ליריד של גוים בחוצה לארץ וחו"ל כך מטמא כבית הפרס וכן ללמוד תורה ולישא אשה כיוסי הכהן שהלך אחרי רבו לציידן. אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא דשמא נפל הוא או שמא נקבה היא. אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה. ואינו מיטמא לאשתו פסולה אבל אם אביו או אמו או אחיו ואחותו ובנו ובתו ממזרין מיטמא להן חוץ מאחיו או בנו ובתו שנולדו משפחה כנענית או נכרית אין מטמא להן. וכהן צריך לנהוג בקדושה דכתיב קדושים תהיו וקדשתו. וקבלתי מאבא מורי רבי י"בק ב"ר משה ז"ל דכהן אין מוזהר על כלי מתכות אם נוגעות במת או אם היו באהל המת דאמר בתורת כהנים אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא אין לי אלא מת מניין לרבות את הדם וכו'. עד מנין לרבות כל טומאות הפורשות מן המת וכו'. דווקא פורשות מן המת נקט ולא נקט הבאות מן המת וממורי ר' יהודה ב"ר קלונימוס בר מאיר ז"ל קבלתי מדאמר בספרי בפרשת פרה ובפרשת מדין בחלל חרב לימד על החרב שמטמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה ולא קתני המאהיל עליה מטמא טומאת ז' ש"מ הנוגע בה כנוגע במת עצמו. אבל לא לאהל. מיהו כהן אינו חייב מלקות אלא על הטומאות הפורשות מן המת. כדאיתא בתורת כהנים ולא על כלי מתכות כי אם על השדרה והגלגולת ורוב עצמו' ורביעית דם וכזית מן המת והאיברים זה הכלל כל שהוא בלא יבא ונפש מוזהר עליו. אבל גולל ודופק אעפ"י שמטמא באהל וחרב שהוא כמת אינו נפש ואינו מוזהר עליו וזרקתי עליכם מים טהורים

שיז מנהגים מי שמתו מוטל לפניו אינו נכנס לבית הכנסת להתפלל אלא יושב מבחוץ ומתפלל לאפוקי שאינו מתו אלא קרובו דלא. ואדם חשוב יושבין אצלו משום כבודו. ואותם שהתפללו עם האבל כבר כשנכנסין לבית הכנסת אל יתפללו עם הצבור שכבר נפטרו אלא קורין את שמע פרשה ראשונה. במגנצא ובוורמיישי' אין יושבין על פחות משלשים אבל שרבו ימי אבלו בקיץ וטורח לו הזיעה מותר לתת לו חלוק לבן לובשו אחר יום או יומים ואחר כך ילבשנו. במגנצא הורה רבי' שמואל הכהן לכנופי בי עשרה כל שבעה במקום שנפטר המת ואפי' אין שם אבל מפני שהנשמה אוננת שם כל שבעה. ואין נוהגין כן אלא דווקא במקום שיש לו קרוב והוא במקום רחוק שהוא היה חייב לישב עליו אבילות אלא שנתרחק והכל מודים. מי שאירעו אבל לפני יום טוב יום אחד בטל ממנו גזירת שבעה ולא גזירת שלשים. ומקצת היום ככולו שינוי עשו בווירמישא בימי רבותינו שנפטר מת בראש חדש ואמרו צידוק הדין וקדיש. ומה שעשו לתלמיד חכם גדול עשו. השיב ר' משלם לר' נחמיה ששאל אם אומר צידוק הדין. ודאי אין אומר לא בראש חדש ולא בחולו של מועד שהרי אין אומר בפורים שכן שנינו שאסור בהספד ובתענית וכל שכן