הרוקח קכז

ביין או בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה ואוכל ונותן לכולם כדי שישאלו התינוקות למה אוכלים ירקות קודם אכילה וישיבו זכר תחלת השיעבוד לקושש קש לתבן ומברך אחר אכילת ירקות בורא נפשות רבות שהרי ההגדה פוסקת כדאמרינן בנטילה. ומה שאינו מברך על המרור פרי האדמה כמו שמברך על היין. מפני שאכילת מצה פוטרת ברכת פרי האדמה אבל על אכילת מרור שהיא חובה לא פטרה מצה ואם לא אכל מן הירק כזית א"צ לברך ברכה אחרונה ויקח מצה ראשונה ויבצענה לשני' מפני שדרכו של עני לאכול בפרוסה וישים חציה תחת המפה על שם משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. וחציה בין השלמות בפ' כ"מ (דף לט) פרוסה בין השלמות מ"ט לחם עוני כתיב ומנהג להוציא הבשר והביצה שהם שני תבשילין מן הכלי ומגביהין הכלי שבו המצות והמרור ואומר עליו הא לחמא עניא עד בני חורין. אח"כ טוב להסיר הכלי שבו המצות מלפניו ולהניח על השלחן לצד אחר שישאל התינוק עדיין לא אכלנו למה סלקנו הכלי ואם ישאל פטור לומר מה נשתנה ואם ירצה יתחיל עבדים היינו לפרעה. בין כוס ראשון לכוס שני אם ירצה ישתה וימזוג כוס שני ואינו שותה ואומר עליו מה נשתנה ויניח הכלי שבו המצות לפניו. לחם עוני שעוני' עליו דברים. מזגו לו כוס שני כאן הבן שואל או אשתו שואלת או הוא לעצמו. ופסיק רבא שיש לומר שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים הלילה הזה מרור אבל גבי מצה אומר כולו מצה שאין אוכלין כי אם מצה מה העדות אשר צוה ה' אלהינו אתכם כך הפסוק בואתחנן לא הוציא עצמו מן הכלל שאמר ה' אלהינו יעקב ובניו ירדו מצרים כך הפסוק ביהושע. פסח שהיו אבותינו אין להגביה הבשר שהיה נראה כמקדש קדשים בחוץ אמר רבא מצה זו צריך להגביה מרור זה צריך להגביה ומסיים גאל ישראל אמר רבא קריאת שמע והלילא גאל ישראל מה שאין מברכין בלילי פסח אקב"ו לגמור את ההלל לפי שאין גומרה ביחד אלא קורא בצאת ישראל עיקר הנס דמצרים ומברך אשר גאלנו לאחר שסיים גאל ישראל מברך פרי הגפן ושותין בהסיבת שמאל ונוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים מפני שצריך לטבל טיבול שני במרור אבל על אכילת מצה שהוא יוצא בכזית א"צ נטילה דעל פחות מכביצה א"צ נטילה כדאמרי' בסוכה ובברכות נמצא מה שנוטל עבור הטיבול ואח"כ אוכל כל צורכו ולפי שאמרו ההגדה והסיחו דעתם מנטילה ראשונה צריכין נטילה ויקח שתי המצות השלימו' והפרוסה ביניהם ויבצע המוציא על מצה (השניה) [הראשונה[ השלימ' ואינו אוכל עדיין ויברך על אכילת מצה על המצה הבצועה שבין המצות ואוכל מזה ומזה כזית ויאכלו כולם כזית מצה בהסיבה כשעושה המוציא אוחז בידו ב' המצות שחייב לבצוע בשבתות ובימים טובים על ב' ככרות שלימות לקטו לחם משנה כתיב ובצע חדא כדאמרי' בפ' כיצד מברכין ובמס' שבת בפ' כל כתבי (דף קיט) ומה שמברך על הבצועה על אכילת מצה מפני שדרכו של עני בפרוסה ובפ' כ"מ אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניחין פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומה שאינו אוכל כשמברך המוציא לפי שצריך לברך על אכילת מצה ולאחר שימלא כריסו היאך חוזר ויברך כדאמרינן גבי מרור

מצה קיימא לן בפסחים בפרק האשה אמר ר"א נשים חייבות באכילת מצה וקיימא לן מצה צריכה הסיבה ואפי' עני שבישראל כדאמר בפ' ע"פ (דף קח) בלע מצה יצא כרכה בסיב או בעלה אחר ובלעו לא יצא שלא נגע בגרונו חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה כזית ישרה אותה ביין או במים קרים רק שלא נימוחה יצא אבל בתבשיל חם או במים רותחים או חמים לא יצא דאמר בפ' כ"ש יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל דהלכה כר"י וקיימא לן הרתיח ולבסוף אפה יצא אפה ולבסוף הרתיח לא יצא מעשה אילפס שאפה בתנור יצא בפ' העור והרוטב המחה מצה וגמעה לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ולא ידי מרור. אבל בלעיסה אסור דאמר לא ליכול מצה ומרור בהדי הדדי דטעם מרור דמריר מבטל טעם מצה. בזבחים בפ' התערובת (דף עח) עשה עיסה מחיטים ומאורז אע"ג דרובה אורז אם יש בו טעם מצה יצא ובמנחות בפ' הקומץ רבה (דף כג) תבלה בקצח בשומשומין בכל