ריטב"א על יבמות צח:

ומותר באשת אביו ובאשת אחי אביו פי' דתרוייהו ליה שריין בשעת עכו"מז כדפרישית הילכך אפילו למי שהורתו ולידתו בקדושה שרייא אם היתה הורת אחיו או אחי אביו שלא בקדושה:

ושאר כל העריות מותרות לו לאתויי אשת אביו פי' שהיא מותרת לו בין מחיים בין לאחר מיתה והיינו כדר' אליעזר כדאוקימנא אליב' דידיה בפ"ד מיתו' דלדידי' אשת אב מותר לבני נח לאחר מיתה דלא דריש את אביו זו אשת אביו אלא זו אחות אביו ומחיי' הוא דהות אסיר' ליה בשעת עכו"מז משום אשת חבירו כדין כל בעול' בעל וכיון שנתגיי' פקע לגמרי הילכך אשת אביו שלא ידעה אביו לאחר שנתגיירה מותרת היא לו ואפי' מחיים ואפי' ידעה לאחר שנתגייר אסורה עליו מחיים משום אשת איש ומותרת לו לאחר מיתה כשם שהיתה מותרת לו בשעת עכו"מז. אבל לר"ע דאמ' את אביו זו אשת אביו הרי היא אסורה לו בין מחיים בין לאחר מיתה ואעפ"י שלא ידעה אביו לאחר גיירות כדי שלא יאמרו באנו מקדושה וכו' דכי אמ' קרא את אביו זו אשת אביו סתמא אמ' ואפי' לאוסרה עליו לאח' מיתה ולא עוד אלא דאלו בחייו הרי היא בעולת בעל ולא מצי תלמודא למימר לאתויי כלתו דכיון שהיתה לדתו בקדושה כ"ש שהיו בניו בקדושה והרי הוא אסור בבתו ובכלתו מן התורה אבל למאן דגריס במתני' גר שהיתה הורתו ולדתו שלא בקדושה הא מצי לאתויי כלתו דקודם גירות דבן נח מותר בכלתו ובתו וליכא למגז' בה כדי שלא יאמרו וכו'. ואצ"ל שאין בו איסו' לאשת בנו ולא בבתו שהרי הורתו שלא בקדושה שאינם בנו ובתו דרחמנא אפקרי' לזרעי' וזה ברור. ויש שפי' דהא דקתני אשת אביו שהוא מותר בה אפי' לר"ע היא ואפי' נשא אביו בגירות מותר בה לאחר מיתת אביו דמדינא אינו אביו כיון שהורתו שלא בקדושה ומשום גזיר' נמי ליכא שלא יאמרו כלום בשאר האב שהדבר פשוט אצלם שהם מחזיקים זרעם בהפקר או משום דשטופי' בזמ' או דאין להם קורבה באב אלא אשת אב בלבד מגזירת הכתוב ואפי' באחותו מאביו ובתו שריא להו וכן דעת הרמב"ם ז"ל ואינו מחוור:

נשא אשה ובתה כונס א' ומוציא א' פרש"י ז"ל אגר דעלמא קאי שנשא כשהי' עכו"מז אשה ובת' ונתגיירו עמו דאלו האי שנולד בקדושה לא נסיב אשה ובתה דישראל גמור הוא וכ"ת דנסיב אשה ובתה שהיו גיורות דלית להו קורבה דכקטן שנולד דמי למה לי למיתני גר אף בישראל נמי מצי למימר עכ"ל ז"ל וכ"ע. וכן הוא בירושלמי בפי' וזה הצריך לקצת חכמים ז"ל לגרוס ברישא ולידתו שלא בקדושה כיון דבסיפא מיירי בהא נקיט לה תנא הכי בסתם מכלל דרישא בהכי מיירי דאי לא ה"ל לפרושי בהדיא והא ל"ק כולי האי דמשום דפשיט' ליה לתנ' שאי אפשר להעמידה דומי' דריש' לא חשש לפרשה וטוב' דמתני' עבדי הכי ולא עוד אלא דהא פרש"י דריש' נמי כל מה דאסר בשאר האם אפי' בהורתו ולדתו שלא בקדושה הי"א ולא נקיט לידתו בקדושה אלא משום שארתה דשאר האב הילכך קיימא הך סיפא על הגר דאיירי ביה לענין איסורה דשאר האם. והא דכונס א' ומוצי' א' פרש"י ז"ל דגזירה היא דלא ליתיה למשרי בישראל אשה ובתה וכ"ע. דליכא משום שלא יאמרו באנו וכו' דהא בשעת עכו"מז מותר בן נח באשה ובתה דלית להו שום ערוה מחמת אישות אלא אשת אב לר"ע וכדפרישית לעיל ודעת ר"ה ז"ל שלא אסרו משום גזירה שלא יטעו בישראל אלא באשה ובתה וכיוצא בה שיש בהם שאר האם בעכו"מתן וכגון שני אחים מן האם אבל באותם שאין להם שאר בשעת עכו"מז כגון אחוה דמן האב מותרת לו בגיירותו וכן כתב הרמב"ן ז"ל דבתו שנתגייר' מותר' לגר וזה עול' עם הטעם שכתבנו וכן דעת מהר"ם ז"ל ודברים של טעם הם:

התם קאי וה"ק הא דאמר רבנן יקיים לכתחלה לא יכנוס פי' דכל מאי דקתני' מתני' יקיי' לכתחלה לא יכנוס וכדפרש"י ז"ל בסנהדרין. ויש שפי' דלא קאי אלא אחות האם מן האב דקתני ר"מ אומר יוציא משום איכא צד אם דמסתב' טעמיה לרבנן לכתחל' אבל באידך דקתני יקיים ליכ' טעמ' למיסר אפי' לכתחלה וטעמ' דמסתבר הוא אלא שהלשון כלשון הראשון הוא ומ"מ אין האיסור הזה לתרוייהו פירושי אלא לר"א דאוקימנ' כוותי' אלו לר"ע כלהו שריין ואפי' לכתחל' כדפי' הרמב"ן ז"ל וכן התירם הרמב"ם ז"ל מפני שסובר דהלכת' כר"ע:

מתה אשתו מותר בחמותו איכא דתני אסור בחמותו חדא כר' ישמעאל וחד' כר"ע פירוש הא נמי על נשא אשה ובתה קאי דמיירי כשהיתה לידתו שלא בקדושה דאלו בגר דריש' שהיתה לידתו בקדוש' הרי הוא גר גמור ואסור בחמותו אלא ע"כ גר שנולד שלא בקדוש' מיירי וכגון נשא אשה בשעת עכו"מז ונתגיירו שניהם וגם חמותו ושורת הדין דשרי' ליה דפקע אישות לגמרי ואף כשהיה עכו"מז מותר היה בחמותו כדכתיבנ' לעיל דלית להו ערוה מחמת אישות הילכ' ליכא למיס' מטע' שלא יאמרו וכו' וע"כ ליכ' למיסר אלא מן הטעם שלא יבואו לטעות כן בישראל לישא חמות ואלו בחיי אשתו הא ודאי אסור בחמותו לד"ה כיון שבישראל יש איסור חמות מחיים במית' ובכרת לד"ה ולכן נחלקו כשמתה אשתו דה"ל חמות לאחר מיתה ולר' ישמעאל דאמר דבדידן חמותו לאחר מיתה בשריפ' וכרת גזרו בה בגרים ולר"ע כיון דקלישא איסורא לא גזרו בה בגרי' וכ' מפר' ואזיל וכבר פירשנו לעיל בפ' האשה דהא דאמרי' לר"ע דקלישא ליה איסור' היינו משום דאקליש' אפי' מכרת דאי לאו משום מיעוט שריפה לא חשיב קולש' לענין שלא נגזור בו כיון שיש בו כרת דהא כלהו הני דאחוה חייבי כריתות נינהו ושמעי' מהכא נמי להדי' דאיסור' דאורית' הוא לר"ע דאי לא הוה לן למימר ומאן דשרי כר"ע דאמ' חמות לאחר מיתה שריא מדאורית' וגבי גר לא גזרו ביה רבנן אלא ודאי כדאמרן תו ש"מ דבת אשתו ובת בתו אפי' לאחר מיתה איכ' שריפה וכרת לר"ע נמי כיון דמיירי ריש' בשכנס אשה ובתה אלא ודאי דבבתה אסור הוא לד"ה ומיהו יש לדחו' לעול' אין שריפה בבת אשתו לאחר מיתה לר"ע דומי' דחמותו דילפי' מיניה ומיהו כרת איכ' אפי' לאחר מיתה דכרת בגופ' כתיב' וכיון דכן לא איקליש איסורה וחמותו לאחר מיתה לר"ע היינו מדכתיב ארור שוכב עם חותנתו וכדפרש"י ז"ל במסכ' סנהדרין בפ' הנשרפין:

משנה חמש נשים שנתערבו וכו' כולה מפורש' יפה כפרש"י ז"ל. מאי הוא ושלשה חולצין לאחת כלו' למה לא ייבם א' מהם לכלן אם ירצה אחר חליצת כל האחים לכלם. ה"ק מקצת אחין מן האב ומקצתם אחים מן האם חולצי' ולא מייבמין. ואחי' מן האב מייבמי' פירוש מקצת הודאי יש שיש להם מתערובות הללו אחים מן האם ולא מן האב וא"כ יש להם בהם אחי מן האב ולפי' צריכי' לחלוץ לכולם מפני ספק אשת אחיו מן האב ואינו מייבם מפני ספק אשת אחיו מן האם אלא אותו הודאי שאין לו בהם אלא אח מן האב הוא יהיה מייבם ופשוט הוא והא דקתני מקצת אחים הראויי' לייבם דהיינו אחים מן האב כהני' חולצי' דלא אפשר לייבומ' הכא אלא אחר חליצת האחים וכהני' אסורי' בחליצה מדרבנן: