ריטב"א על פסחים כה.

אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. אוקי ליה בגמ' בשאמר הבא לי עלין של אשירה. אבל אם אמר הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז וזהו מדמה התוס' למה שאמרו בפ' אין מעמידין בבן אמה בן אחותו של ר' ישמעאל שהנשיכו נחש ובא יעקב איש כפר חנניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל לפי שהיה רוצה לרפאותו על ידי לחש ושמא יזכיר לו לחש של ע"ז. אבל כשבא לרפאותו סתם ע"י סמנין ועשנים שלא הקפיד בע"ז ודאי מתרפאין גם מה שאמרו שם שאין מתרפאין מן המינין היינו על ידי לחש וכן הוא בירושלמי זו היא שיטת התוס' והרא"ה ז"ל חילק על זה וכתב שהירושלמי חולק על גמרא שלנו. ולפי גמרא דילן אפי' שאל עלין סתם אין מביאין לו עלין של ע"ז. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי לדידי' בשיטת התוס' והירושלמי דכל היכא דלא שאל גוי עצי אשירה אלא עצים סתם מתרפאין בעצי אשירה. וכן מצאתי לרבינו הגדול ז"ל שסמך על הירושלמי ההוא בספר תורת האדם ע"כ לרי"ט ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז בפ' אין מעמידין וכל הבא לרפאות בסמנין או בעלין ואומרין לי הביאו לי מע"ז פלונית אסור דהיינו עצי אשירה אבל אמר לו הביאו לי עצים סתם אעפ"י שמביאין לו מע"ז מותר וכדגרסינן בירושלמי וכו' עכ"ל ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בשיטת התוס':

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמילתא פסיקת' קאמר. ואין לשלוש עבירות אילו היתר בשום ענין אלא נוהגין בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן שאפי' לא נתכוונו להעביר על דת אלא להנאת עצמן יהרג ואל יעבור: והיינו הנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעו להו מטרונייתא ומטרי נפשייהו כדאית' במס' קידושין וליכא למימר דמשום מדת חשיבות הוא דעבדי דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים ואע"ג דישראל הבא על הגויה לאו גילוי עריות הוא י"ל דפרהסיא הוא וכי האי גונא ג"ע הוא ונהרג עליו בשעת מעשה שהרי קנאים פוגעים בו דמעשה שהיה בכל מקום להנאת עצמן הוא ושלא להעביר. ובירושלמי אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי' כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל פי' דכיון שאינם מיחדין להם איש ידוע כשבוררין אותו מדעתם נמצא באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים ואין דוחין נפש מפני נפש. וכתב עוד ז"ל ונר' שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו:

יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו. פי' כיון דסוף סוף כולם נהרגים שיש סיפק בידם לעשות והם שואלין איש ידוע ופרשו שם שלא סוף דבר בשבע בן בכרי שהיה חייב מיתה וכל שאפשר לפדותו בשום ממון ואינו מחויב מיתה נראה שאסור למוסרו בידם והא דאמרינן שאם ייחדוהו מותר למוסרו דוקא באומרים שאם לא ימסרוהו יהרגו את כולם. אבל אם אומרו מוסרו לנו לפלוני ונהרגנו ותנצלו כולכם או נהרוג אתכם וינצל הוא אסור למוסרו שזה כופרין עצמן בנפשו הוא כיון שאינו מחויב מיתה. מ"מ למדנו לפי דרכנו ששפיכות דמים ג"כ אפי' שלא להעביר אסור וכן אין הפרש בג' עבירות אילו בשום מקום אלא בין בצינעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד והכי מטרח להביא במסכת סנהדרין אבל שאר עבירות יעבור ואל יהרג עד דאיכא ב' שעושה הגוי להעביר ושהוא בפרהסיא א"נ שעת השמד דאפי' בצינעא ואפי' אערקת' דמסנאה שאין בו אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ואיסורא דרבנן בעלמא יהרג ואל יעבור כיון שמתכונין להעביר וזהו משום ונקדשתם בתוך בני ישראל והתם פירשו בפרהסיא היינו בי' מישראל. ונרא' דלא סוף דבר שיהו בשעת מעשה אלא שידעו בדבר מדפרכינן התם והא אסתר בפרהסיא היא: ושעת השמד היינו שגזר שום מלך או שלטון כן על כל יהודים שברשותו. כל זה מיסודו של הרי"ט ז"ל. וכתב עוד בשם הרא"ה ז"ל דגילוי עריות דאמרינן להיות בחומרא זו דווקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או עד דאיכא פגם אחרי' כגון ישראל שבא על א' מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגויה דהא קנאין פוגעין בו ובא על הזכר נמי איכא מיתה ותקלת זכור חשיב כפירה ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להבדיק גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר ולאפוקי ג"כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת. כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר ג"ע זה ואידך דינן כשאר עבירות של תורה ויש מי שפירש דאפי' בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא כשעושה מעשה בכלל ג"ע היא ותהרג ולא תעבור. והרי"ט ז"ל העלה עיקר כסברא הראשונה: