ריטב"א על פסחים כה:

מה רוצח יהרג וכו' אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. ורבי' אלפסי ז"ל גריס אף נערה המאורסה תיהרג ואל תעבור ופי' המפרשים דמשכחת לה כגון שאומרין לה לעשות מעשה הערוה עליה דאי לא למה תיהרג דהא קרקע עולם היא כדאמרי' גבי אסתר ואמרינן בפ"ק דכתובות ולידרוש להו דאונס דישראל מישרא שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ומכאן אנו למדין דכל שאינו עושה מעשה כלל כגון בנערה המאורסה לא יהרג וכיון שזה בג"ע החמור ודאי ה"ה בכל דבר שבעולם ואפי' בשעת השמד וכן מוכיח מעשה שבפ' במה טומנין שבשראה אלישע בעל כנפים עול תפילין מעל ראשו והיאך לא נהרג אלא ודאי דכיון שבידם לאונסו שלא יניח תפילין אין לו ליהרג כלל מעתה לא תמצא בשום מקום שיהרג ואל יעבור אלא באונסין על מצות לא תעשה שאומרין לו (נ"ל דחסר כאן וצ"ל. אבל בשאומרין לו וכו'. המעתיק) שב ואל תעשה אין לו ליהרג. ודניאל על התפלה לפנים משורת הדין עבד לפי שראה הדור פרוץ. וכתב עוד ז"ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים אעפ"י שהם מייחדים ע"ז גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו וכל כיוצא בו ע"ז היא ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרג במתכוין להעביר אלא כשאומרין לו חלל שבת במודה שאין תוך אמת ולא ציוה הקב"ה לשמור את השבת כך שמעתי ומיהו בר מכל דין היכא דבפרהסיא יהרג ואל יעבור. ע"כ לשון הרי"ט ז"ל:

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לברתיה בגוהרקא דערלה. פי' בפירות שאינן מבושלין דליכא לפרושי בעצי ערלה הוא דבערלה לא מסתבר (נ"ל דצ"ל דבערלה לא מיתסר אלא פריו והטפל לפריו. המעתיק) אלא פריו והטפל לפניו ולא עצים. א"ל האי אשתא צמירתא בשעת הסכנה דמיא פי' דחשובא כמכה של חלל וכדאמרינן התם האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא דאע"ג דאין זו מכה של חלל ממש שאין קרוי מכה של חלל אלא היכא שנתקלקל אחד מן האברים הפנימים מחמת מכה שיש בו או מחמת בועא אי נמי שיש מכה בחוץ והיא עוברת לחלל אבל מיחושין בעלמא אינן נקראין מכה בחלל ואין מחללין עליהן השבת שא"כ על כל חולי שבעולם מחללין את השבת ולפיכך אמרו האי אשתא צמירתא מיחוש שיש בו סכנה הוא וכמכה של חלל חשוב בדינא להיות מחללין עליו את השבת ולהתרפא בכל איסורין שבתורה חוץ מע"ז ג"ע ושפיכות דמים ע"כ להרי"ט ז"ל. וצמירתא פי' רש"י ז"ל חם:

איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאתן קא עבידנא. פי' וכיון דהכי ליכא אלא איסורא דרבנן וכתב הרי"ט ז"ל ולמדנו שמתרפאין באיסורין של דבריהם אפי' שלא במקום סכנה ובלבד לענין הנאה אבל לאכילה ושתייה לא שמענו בשום מקום ואע"ג דשרי לעשות כל צורכי חולה בשבת על יד גוי ומשמע אפי' אפייה ובישול הרי שהתירו לו לאכול בישולי גוים מיהא הא פרישנא בדוכתא דכי האי גוונא דעביד לצורך חולה דלא שייך משום חתנות ליכא משום בישולי גוים ואפי' לבריא מותר למוצאי שבת דאלו בשבת איכא ירבה בשבילו ומיהו אפשר שלא התירו לאפות ולבשל לו אלא מן המוכן ולא מן המוקצה ומשום מעשה שבת ליכא למחשבה מאכל איסור דרבנן דהא המבשל בשבת בשוגג מותר והכא כמבשל בשוגג חשיב כיון דבהיתר גמור עביד הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל:

אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע"כ כו'. כתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דאמרינן בשמעתין אפשר ולא איפשר היינו איפשר בלא שום טורח או לא איפשר אלא בטורח תדע דהא גורר אדם מטה וכסא אוקימנא בכלים גדולים ומשום הכי לא אפשר אלא בגרירא והאי ודאי אפשר ע"י טורח וכן פי' הרא"ה ז"ל. עוד כתב ז"ל בשם הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמתכוין דאמרינן לענין הנאת ריח זה לאו דוקא מתכוין ממש להריח כי מה לו לעשות להתכוון ליהנות מריח איסור. ועוד דבהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אתמר והיינו שיש לו לאדם לעבור סמוך לע"ז בשעה שמקטירין הקטורת זכה ואם מתכוין להריח הרי אינו בעל כרחו אלא מתכוין דאמרינן בהאי היינו שנהנה מאותו ריח כי יש הרבה מבני אדם שאין נהנין בדבר ואינו ערב להם וכל שנהנה מן הריח חשיב לן מתכוין:

איכא דאמרי איפשר ולא מכוון וכו' כתב הרי"ט ז"ל וקיימא לן כהאי לישנא וכיון דכן קיימא לן כרבא חדא דאביי ורבא הלכה כרבא ועוד דהא כ"ע לא פליגי אליבא דר' שמעון דאסור ופלוגתייהו דאביי ורבא אליבא דר' יהודה ואנן הא קי"ל כר' שמעון דאיפסקא הלכתא כוותיה במס' שבת פ' בתרא הלכתא (נ"ל דצ"ל הלכך, המעתיק) כל שנהנה דהיינו שמתכוין אסור וכל שאינו נהנה היינו שאינו מתכוין מותר ע"כ: