ריטב"א על נדרים כח.

אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה כלומר שנוטל מה שרוצה ואפילו במצות השר גזל הוא שאין כן מחוקי המלכות אלא ליטול דבר ידוע:

דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו. פירוש דהוי גזל ואיתא בהלכות בפרק הגוזל:

שהן של בית המלך. פי' לאו דוקא כל פירות דא"כ הוי נדרי הבאי [לעיל דף כד:] דהא מילתא דלא אפשר הוא כנודר שלא יישן ג' ימים ולמה לי למיתי עלה משום נדרי אונסין אלא הכא במאי עסקינן באומר במקצת פירות ידועים דאפשר למיקם במילתא (ג) ולפי' רבינו כיון דאמר יאסרו פירות עולם איתסר עליה פירוש דנהי דמחמת אונס נדר כיון דעיקרו ממון ולהציל ממונו הוא נודר או נשבע חייב הוא לקיים נדרו או שבועתו אע"ג דהוה באונס. ופרקינן באומר היום. קס"ד דאמר הכי בפירוש יאסרו כל פירות עולם עלי היום ופרכינן אי דאמר היום בפירוש לא מקביל מיניה מוכס. ומהדרינן דהכי קאמר באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינם דברים כדפרישנא במס' קדושין [דף מט:] לגבי אונסין אי אפשר דלא עקר נדריה פירוש אנן סהדי דכיון דמחמת אונס נדר שדעתו לקצר זמן איסורו כל מה שאפשר וכי אמר יאסרו פירות עולם עלי דעתו שיאסרו היום הוו להו דברים שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים מיהו כי לא אמר בלבו היום מיתסר לעולם כיון שע"י תביעת ממון הוא אע"ג דנאנס על שבועתו חייב בה וכן כל כיוצא בזה כדפרישית לעיל ואפילו בהא דקאמר בלבו היום דוקא דאניס בגופו או בממונו שלא כדין אבל אי לא אניס כלל אי נמי דאניס כדין וכפי חוקי המלכות הקבועים אע"ג דאמר בלבו היום לא מהני ליה דהוו להו דברים שבלב ואינם דברים דלעולם תרתי בעינן דאניס שלא כדין ודאמר בלבו היום וזה אמת ונכון וליכא למנדא מיניה כלל:

ירושלמי תולין בעובדי כוכבים ובמלכות. פי' לומר של עובדי כוכבים הם או של בית המלך הם כדי שלא יטלו ממנו שלא כדין אבל לא בישראל פי' אם ישראל בעל זרוע יש שם שאין נוטלין משלו כלום אסור לישראל אחר לתלות ממונו בו ולומר שהוא של אותו ישראל כדי להצילו שבעלי זרוע מצויין ליפול ושמא ירד אותו ישראל מגדולתו ויגלגל עליה קדמייתא כלומר שאותו אנס יגלגל על אותו ישראל מה שהפסיד מחמתו כשהיה בתקפו וגבורתו ותו לא מידי:

בגמרא [דף כח.] אמרינן האומר נטיעות אלו הקדש עד שיקצצו אין להם פדיון. ופריש בר פדא [שם ע"ב] שאם פדאן בעודן מחוברות לקרקע חוזרות וקדושות ואפילו פדאן כן אלף פעמים שכן משמעות לשון זה שהוא מקדישן מעכשיו אפי' לאחר פדיון עד שיקצצו והיינו דקתני אין להם פדיון כלומר במחובר. נקצצו פודן פעם אחת ודיו. מ"מ אע"פ שנקצצו פדיון בעו דאע"ג דלא אקדשינהו אלא עד שיקצצו קדושה שלהם לא פקעה בכדי ועולא פליג בהא בתרייתא ואמר דכיון שנקצצו שוב אינו פודן כלומר אינם צריכין פדיון דהכי קאמר בנדריה שיהיו קדושות עד שיקצצו ותו לא. ופריך ליה רב המנונא לעולא [דף כט.] וכי קדושה שבהם להיכן הלכה אילו האומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט פי' אע"ג דאתני בהדיא שלא תהא אלא היום א"ל רבא מי קא מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים קדושת הגוף לא פקעה בכדי והיינו ההיא דאשה דבעיא גיטא כיון דחיילי בה קדושין אבל קדושת דמים כגון הא דנטיעות שהן קדושין לדמיהן לבדק הבית פקעה בכדי ובר פדא ורב המנונא סברי דאפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי והאומר בית זה הקדש היום בלבד אע"פ שעבר היום צריך פדיון ועולא ורבא מודו בקדושת הגוף דלא פקעה בכדי הילכך קונמות דהוו קדושת הגוף כדאיתא בהדיא בפרק אע"פ [דף נט:] לא פקעי בכדי והאוסר דבר לזמן ידוע בלבד אע"פ שעבר הזמן ההוא אסור בלא שאלה והתרה בין באוסר על עצמו בין באוסר על אחרים והקשיתי קמי מרן נר"ו הא דתנן [מכילתין דף ס.] קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך שבת זו אסור בכל השבת חדש זה אסור בכל החדש ור"ח לעתיד לבא וכל ההוא פרקא מוכח בהדיא שהאוסר דבר עליו בקונם לזמן כיון שהגיע לזמנו מותר ותירץ לי מורי שאני התם דלא אסר דבר מסויים אלא כל יין שבעולם ואין האיסור חל עליו כל כך (ד) על דבר מסויים דומיא דאשה ודומיא דנטיעות אבל באוסר דבר מסויים עליו או על אחרים לא פקע איסורא בכדי דשוייה חרם והקשיתי קמיה מהא דתנן [דף מו.] קונם ביתך שאני נכנס מכרו או נתנו לאחרים או שמת והורישו לבניו מותר ליכנס שם והא הכא דאסר נפשיה על דבר מסויים ואפ"ה כי מת או מכרו דלאו ביתו הוא שרי ופקע איסוריה בכדי ודנתי לפניו דשמא לא איתמר האי דינא דלא פקעה קדושה בכדי אלא כגון מקדיש דבר שלו ליום אחד דההוא יומא חל עליו הקדש לגמרי ואסריה אכ"ע לבר מגבוה הילכך כיון דחייל כולו האי לא פקע בכדי וכן במקדש אשה ואמר לה היום את אשתי בלבד לההוא יומא מיהת שוייה הקדש לכ"ע ואסירא לכל בר מדידיה הלכך כיון דתפסי כולי האי לשעה לא פקעי בכדי ודכוותה אמרינן באומר ככרי זה אני אוסר לכל העולם היום דכיון דחייל איסורא עליה לכ"ע היום לא פקע בכדי אבל באוסר אותו על מקצת בני אדם ולשאר בני אדם אשתאר חולין ולא נאסר להם כלל וכן באוסר דבר של אחרים עליו דלדידיה הוא בלחוד דאיתסר ולכ"ע שרי ולא חייל איסורא כולי האי וכי מטי זימניה פקע בכדי ואפילו באוסר דבר שלו על אחרים כל בני העולם כיון דלא אסריה אנפשיה ואשתאר תוך זמן איסורו לאחרים בהיתר אצלו דין הוא דפקע בכדי ולא דמי לאשה דלדידיה שריא היום ואפ"ה לא פקע בכדי וכן בהקדש דאשתרי לגבוה תוך זמנו ואפ"ה לא פקעי בכדי דהתם לא הוי הקדש לאתסורי אגבוה כלל וזהו ענין ההקדש שיהיה לשם ואילו היה אוסרו לשם לאו הקדש הוא כלל הלכך לכל מי שראוי ואפשר ליאסר הקדש כבר נאסר נגמרי דהיינו לזרים וכן באשה אין שם אישות אלא להתירה למקדש ולאסרה לאחרים ואינו משום איסור אישות כלל שתהא אסורה למקדש ואילו בא לאסרה אפילו לעצמו לאו אשת איש היא כלל הלכך לאינשי דעלמא שהוא בא לאסור כבר חל האיסור היום לגמרי ומש"ה לא פקע בכדי אבל הכא באוסר ככר זה לכל העולם זולתו אפשר היה וראוי לאוסרו אף על עצמו והוה חייל ותפיס איסורא שפיר וכיון דכן ושייר באיסוריה דלא אסריה אנפשיה לא הוי לגמרי חתיכה דאיסורא ולהכי פקע בכדי. והא דאיבעיא לן לקמן במכילתין [דף סט: ע.] באומר לאשתו שנדרה בנדרים שהבעל מקיים או מפר קיים לפי שעה מהו כלומר מי יכול להפר לאחר שעה או לא ולא איפשיטא ולחומרא התם טעמא אחרינא הוא דמספקא לן דאפשר דגזירת הכתוב דלית ליה רשותא לבעל להפר כל היכא דקיימיה שעה סתם והיינו דאמרינן בעיקר בעיין מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דילמא הא לא אמר לה דאלמא אילו אמר לה בהדיא קיים ליכי שעה ומופר לאחר שעה הרי היא מותרת לאחר שעה ופקע איסורא בכדי וע"ז נהגו כל העולם שאדם אוסר עליו או על חברו דבר שלו מסויים לזמן ולבתר ההוא זמן נהיג ביה (ה) המוכר התרה בלא שאלת חכם כלל ועם מה שפירשתי נתיישב המנהג כראוי וכן פירשתי לפני מורי נר"ו והודה לדברי גם הרב ר' שלמה נר"ו הסכים ובא לדין זה: